שובם של עוטי השיריון- הפלישה

ג'יימס הזיז את מכסה הביוב, והוא יצא עם מייקי אל האוויר הפתוח.
"יעזור לי לדעת איפה המאורה של שרדר", אמר ג'יימס.
"בוא אחרי", אמר מייקי.
מייקי הוביל אותו למשך כמה רחובות בזמן שג'יימס היה טרוד במחשבות על פיטר.
תפסיק, דונטלו ואפריל יכולים לטפל בו, אמר ג'יימס בניסיון להסיט את חששותיו.
ואם זה כבר מאוחר מדי, אמר קול אחר בראשו.
לא! אני לא אתן לזה לקרות! חשב ג'יימס.
הוא נאנח.
"אתה בסדר", שאל מייקי, "אתה נראה קצת מוטרד. גם אני חושש לבריאותו של פיטר".
"לא, אני בסדר", שיקר ג'יימס.
ג'יימס לא ממש רצה לשתף אנשים אחרים ברגשותיו.
"לא", אמר ג'יימס, "פיטר לא יכול למות. הוא חזק, הוא ישרוד את זה".
אפילו ג'יימס עצמו לא ממש היה משוכנע במה שאמר.
הוא הסיט את מבטו כדי להסתיר את מה שעיניו אמרו.
ג'יימס אף פעם לא ביקר בניו- יורק.
בטח שלא בניו- יורק במימד אחר.
הוא לא ממש אהב סגנון של עיר- הריח היה ממש מוזר, והכל היה רועש והומה.
והמרובעים עם הגלגלים- מכוניות- זה ממש מיותר.
"הנה זה".
בבת אחת ג'יימס חזר למציאות.
מייקי החווה לעבר בניין גדול ומאיים, שבפתחו ניצבו כעשרה רובוטי רגל.
"המאורה של שרדר", אמר מייקי.
"נתגנב בלי שהם ישימו לב, ואז נתקוף במהירות ונכניע אותם לפני שהם יגיבו", תיכנן ג'יימס.
"זה מה שליאו תמיד עושה", אמר מייקי.
הם התגנבו בזהירות, וכשרובוטי הרגל הפנו את מבטם לרגע, הם תקפו.
"אגואמנטי!", קרא ג'יימס.
נחשול מים גדול פגע ברובוטי הרגל, והם נכבו.
"זה החיסרון של רובוטים", אמר ג'יימס.
"מגניב!", קרא מייקי.
הם דילגו מעל חיילי הרגל ונכנסו לבניין.
מאחורי הדלת התגלה חדר ארוך, שבקצהו היה כיסא, שאליו היה קשור עכברוש מוטנט.
"ספלינטר!", קרא מייקי ורץ אליו.
"מממ.. מממ!!!", ניסה ספלינטר לומר.
"אני לא מבין", אמר מייקי.
"אני חושב שזאת- "התחיל ג'יימס לומר.
אבל את הוא השתתק כששמע קול פסיעות דקות.
בפתח החדר הופיע גבר עם קסדה שמכסה את פניו המצולקות, ולהבים נשלפים מתוך כפפות מתכתיות- שרדר.
"- מלכודת", השלים ג'יימס.
"טיפשים!", אמר שרדר, "חשבתם שהשמירה תהיה כל- כך דלילה?"
"אובסקורו!", קרא ג'יימס, וכיסוי שחור כיסה את עיניו של שרדר.
"אני לא צריך לראות אותך כדי לקרוע אותך לגזרים", אמר שרדר.
מייקי רץ לעבר ספלינטר והתיר את החבלים סביב גופו, ואת הדבר שקשר את פיו.
"לכו", אמר ספלינטר, "תצילו את הוגוורטס. אני אטפל בשרדר".
"אין סיכוי!", מחה מייקי, "אני לא משאיר אותך לבד".
"אתם חייבים", התעקש ספלינטר.
מייקי הינהן, והשניים רצו לפתח ויצאו.

***

אילולא הגלים הבלתי נראים, דוני היה תקוע איפשהו בין שני מימדים.
אפילו המוח המורכב של דוני לא היה יכול לתאר מקום כזה.
היה לו ברור שזה מופשט מכדי שיצור חי יוכל להתקיים בו- אולי זה אפילו ביותר מתלת מימד.
יכול להיות שאת המקום הזה אפשר לתאר רק כארבעה, או אפילו חמישה מימדים.
"מוזר, מאיפה באו הגלים", תהה דוני.
הוא היה אסיר תודה אף על פי שהוא נחת עם הפנים לתוך הארגז של העזרה הראשונה.
"רגע אחד", אמר דוני, "גלים, גלי... טלקינזיס, כמובן! אפריל הצילה אותי! אבל איך היא הצליחה להגיע עם גלי הטלקינזיס אלי אם השער נסגר..."
דוני פתח את הארגז והחל לשפוך כמה שיקויים לתוך מבחנה, תוך כדי שהוא מערבב מדי פעם.
ולבסוף הוא ניער את הנוזל הסגלגל שהיה התוצאה הסופית.
הוא שפך את התכולה לתוך מזרק, וסגר את הארגז.
לפתע נשמעו צעדים שהלכו והתקרבו.
דוני היה מוכן עם הנשק.
הדלת נפתחה, ופרופסור מקגונגל הופיעה בפתח.
דוני הרפה את ידו מהנשק.
"חזרת. איפה כל האחרים?", שאלה הפרופסור מקגונגל.
"השער נסגר", אמר דוני, "בנס הצלחתי לעבור דרך השער.
"אז אנחנו שנינו לבד", אמרה פרופסור מקגונגל ושלפה את שרביטה, "אקספלירמוס!"
המקל של דוני עף באוויר ונחת רחוק מהישג ידו.
"פרופסור, הכל בסדר?", שאל דוני בחשדנות.
"אני מעדיף שתקרא לי בשם שלי, לא במי שהתחזתי אליו", אמרה פרופסור מקגונגל, "קוראים לי לויד קאטרוור".

המשך יבוא...

הפרק הקודם		הפרק הבא