מכשפה מלכותית

במשך שבוע שלם לא חלמה אדלן על עוד חזיון. ביום שבו דורין הייתה אמורה להיחטף, האדם בברדס השחור נראה מהמדשאות, אך התחמק מיד כשהבחין בכמה ממורי בית הספר צועדים לכיוונו. אדלן לא ידעה איך להגיב כשנודע לה שהיא חוזת עתידות, והיא עדיין לא ידעה איך. זה פשוט נראה בילתי אפשרי, למה היא? למה זה לא יכל להיות מישהו אחר?

יומיים לפני היום שנקבע לשיעור התעופה, חלמה אדלן חלום מוזר.

אדם בברדס שחור מתהלך לו בשדרה מלאת ערפל כבד. הוא נכנס אל בית בעל חמש קומות, מוקף בגדר מברזל. סביב לבית הייתה גינה, אך לא אחת היפות שבגינות: העצים נראו אפורים, ואף עלה לא היה עליהם; האדמה נראתה מלאה בצמחי קוצים יבשים, והמקום כולו היה מוקף בערפל. האיש בברדס התקדם אל פתח הדלת, והדלת נפתחה מעצמה. האיש צעד פנימה, הבעת פניו הייתה קצת מפוחדת. הוא עלה לקומה האחרונה, ונכנס לחדר קודר, מלא בחפצים חדים ולא היה בו אף חלון. הוא התיישב בכיסא מתפורר, ומולו ישב וחיכה אדם בעל ברדס אפור שכיסה את כל גופו וראשו. הוא השמיע צחקוק מריר ואמר, "אני רואה שחזרת, מילפוויק. מה מביא אותך לכאן בלי הנכס שביקשתי?" האדם המפוחד בברדס השחור קיפף את גבו בפחד. "א... א.. אני... לא.. לא הצלחנו... אה.. אדוני." האדם בברדס האפור הזדקף בעצבנות, ומתוך שרוול ברדסו הוציא יד אפורה אחוזה בשרביט ארוך למדי ומפותל במקצת, וכיוון אותו אל האיש המפוחד בברדס השחור. "אני אמרתי לך לא לחזור בלעדיה." הוא אמר בקרירות. האדם המפוחד השמיע ציוץ מפוחד, וידע מהו גורלו. "א.. אדוני, ב.. בבקשה! ניסינו הכל.. אני נשבע. ב.. ב.. בבקשה.. אל-"

"אבדה קדברה."

האיש בגלימה האפורה שלך את הקללה היישר אל ליבו של האיש המפוחד, והוא נשאר ללא רוח חיים. "טיפשים." מלמל לעצמו. הוא לחץ על קצה שרביטו, והשרביט זהר באור אפור, ולפתע נעמד בחדר איש נוסף: ברדסו היה ירוק, ושערו הקצר והכסוף היה לא ישר, מלא בקוצים וצמחים. עיניו הסגולות התבוננו באיש שזימן אותו, ושפתיו הדקות רטטו. "מה ברצונך, אדוני?" ניכר עליו שהיה טוב מאוד בהלטת הכרה, ולא הראה שום שמץ של רגש. האיש בברדס האפור הסיר אותו מראשו, וחשף פנים מצולקות, עיינים אדומות ושער אפור שסודר בתסרוקת קוצים. חיוך היה על פניו, והוא פתח את פיו לענות, "כפי שאתה רואה, מילפוויק התולעת הזו, העז לחזור ללא האישה. אני מטיל עליך את המשימה, עליך להשיג אותה בכל דרך אפשרית, לא משנה כמה אנשים תצטרך להרוג, זה באמת לא איכפת לי. ואל תישכח את המשימה הראשונה, להשיג את הילדה. מעבר למעמדה בחברה הגבוהה, יש לה כוחות מעבר למה שנדמה לך. תרגל אחריה, ותביא אותה בהיזדמנות הראשונה. אותה ואת המשרתת העלובה."

האיש בברדס הירוק הנהן, ולאחר שניה נעלם. האיש המצולק חזר לשבת בכיסאו, מצחקק בצחוק מריר, כשעל גבו טיפס תנין ענקי ומורעב. "יש לך חטיף קטן, קרוק. בתאבון."

אדלן התעוררה. השמש כבר זרחה מבחוץ, והיא הבחינה שהשעה כבר שבע בבוקר. היא התלבשה במהירות וירדה אל ארוחת הבוקר. היא התיישבה במקומה הקבוע ליד רוז, שכבר נמאס לה לשאול את חברתה כל בוקר אם היו חלומות מוזרים בלילה. "היה לי חלום." אמרה אדלן בקרירות, מבלי לחכות שרוז תשאל. עיניה של רוז נפערו, והיא שאלה אותה בסקרנות, "אז מי הולך למות?" אדלן לא ידעה איך לענות לה על זה. מישהו ימות, אבל זה לא מישהו שהיא מכירה. "לא יודעת, לא זיהיתי אותו. לא זיהיתי שניים מהאנשים בחלום, אבל פרופסור פלנצ'יס היה שם. כבר לא היה לו שיער ארוך." היא סיפרה לה על מה שראתה, ורוז הפצירה בה ללכת לספר על זה למנהלת. "את חייבת! את הבטחת, זוכרת?" היא נראתה קצת מודאגת, והייתה נחושה בדעתה לגרום לאדלן ללכת אל פרופסור מקגונגל. אדלן ניענעה את ראשה לשלילה. "אני הבטחתי שאספר לה, אבל עכשיו אני רוצה לאכול. חוץ מזה, אני מפסידה כבר המון שיעורים, והסיכומים שאני מעתיקה ממך לא ממש עוזרים לי לדעת איך להשתמש בשרביט שלי, את יודעת."

אחרי ויכוח קצר עם רוז, הובטח שהשתיים ילכו למשרד המנהלת בסיום השיעור האחרון שלהן להיום. וכך עשו. בשעה שתיים אדלן דפקה בדלת משרדה של מקגונגל, אך זו נפתחה מעצמה. בפנים, עמדו המנהלת ואישה שאותה אדלן לא הכירה, והן שוחחו, נראה שאחת מהן מתכוונת לעזוב. אך מיד הבחינו בשתי הבנות שעומדות בפתח דלת המשרד, והשתתקו. "סליחה על ההפרעה, פרופסור, אבל זה בקשר לעוד חלום." מקגונגל פערה את עיניה מיד, והזמינה את כולן לשבת, כולל את האישה הזרה לאדלן. "אדלן, זוהי גברת לגטו, היא רואת העתידות היחידה בכל העולם, נכון לעכשיו. היא כנראה, היחידה שתוכל לדעת אם נכנת גם את בראיה." אמרה פרופסור מקגונגל. אדלן הנהנה והגניבה מבט אל האישה. היא נראתה מאוד צעירה, שערה היה חום ומבריק, והגיע לה עד השכמות, ועיניה היו ירוקות ובוהקות. "שלום," היא אמרה אל אדלן. לא נראה שמישהו שם לב שגם רוז נמצאת איתן, אך זה לא הפריעה לה. גברת לגטו המשיכה, "שמעתי שחזית כבר פעמיים את העתיד, אמנם את העתיד הדי קרוב, אך זו עדיין יכולת של חיזוי עתידות. אני אשמח אם תספרי לנו למה באת לכאן היום." קולה היה רגוע, והיא הסתכלה על אדלן בהתעניינות. "אה.. אני חלמתי הלילה עוד חלום, וסליחה, המנהלת, שלא פניתי אלייך מיד, פשוט היה לי חשוב לא להפסיד הרבה שיעורים." פרופסור מקגונגל נראתה מרוצה מהתירוץ של אדלן.

"בחלום, איש בברדס שחור נכנס אל בית שכולו מלא בערפל, והגינה שלו כולה נבולה. הוא נכנס לחדר בקומה השלישית, ושם היה עוד אדם, הוא ישב מאחורי שולחן מרובע והיה מכוסה כולו, כולל הראש, בברדס אפור. האיש השני, עם הברדס השחור היה מפוחד, והוא אמר לאיש בברדס האפור שהוא לא הצליח להשיג את האישה, אני לא בטוחה באיזו אישה מדובר, אבל אני חושבת שמדובר בדורין, זאת אומרת, פרופסור סנדלייר. ואז, האיש בברדס האפור כנראה לא היה מרוצה מהתשובה, והוא שלח קללת הרג אל האיש בברדס השחור, והוא מת. ואז האיש בברדס האפור לחץ על קצה שרביטו, ומולו הופיע עוד איש, בברדס ירוק. את האיש הזה זיהיתי, זה היה פרופסור פלנצ'יס, אבל שערו היה קצוץ. האיש בברדס האפור אמר לו שיביא לו את האישה, וגם יבצע את המשימה הקודמת, שהיא , ככל הנראה, הייתה להשיג את הילדה מ'המעמד הגבוה בחברה'. אני חושבת שהוא מתכוון אליי. ואז האיש בברדס הירוק נעלם, וראיתי את האיש בברדס האפור. תנין ענקי תיפס על גבו, ואז התעוררתי. יש לי רק עוד משהו אחד להוסיף, שני האנשים, בברדס השחור ובברדס הירוק קראו לאיש השלישי כל הזמן 'אדוני'. זה הכל." 

נראה שלקח לכולם זמן לעקל את הסיפור אך בסופו של דבר, גברת לגטו הייתה הראשונה שהגיבה, "נראה שאכן כל מה שסיפרת הוא נבואת אמת, לפי הסימנים שמוכיחים על כך. אבל יכול להיות שצפית גם במשהו שהתרחש בבאותו הרגע ממש, אין לנו איך לדעת כי אנחנו לא מכירים את המקום שעליו סיפרת. תמשיכי לעקוב אחר החלומות שלך, ופרופסור מקגונגל תעביר אליי את כל המידע, ובקרוב אדע מה פשר כל החלומות הללו." 

פרופסור מקגונגל נראתה מופתעת מכך שגברת לגטו החליטה בעצמה מה יקרה, אך התעלמה מכך ואמרה, "אעביר את הימדע הזה גם אל פוטר, הארי פוטר, אני מתכוונת. הוא וחבורת ההילאים עוקבים כבר כמה זמן על חבורה של אנשים בברדסים, ונודע לי שראו את פרופסור פלנצ'יס בינהם לפני יומיים. זה יהיה חיוני בשבילם.

"תשלחי ינשוף גם אל המסדר ותספרי להם על הכל. הם יוכלו לעזור. אני דיי בטוחה שאני יודעת על איזה אנשים אדלן דיברה, אך כדאי להיות בטוחים לפני שעושים צעד פזיז." במשפט זה היא פנתה אך ורק אל גברת לגטו, ואדלן ורוז לא הבינו על איזה מסדר היא מדברת. "אה.. פרופסור?" פנתה אליה אדלן. "אפשר לדעת, על איזה מסדר את מדברת?" המנהלת לא נראתה מופתעת משאלתה, ורק אמרה, "מסדר השמש הכחולה. זה כל מה שאני יכולה להגיד לך בעיניין. תודה רבה שבאתן, שתיכן. עכשיו, השאירו אותי ואת גברת לגטו לשוחח. ו.. אדלן, תבואי לספר לי מיד אחרי שאת חולמת עוד חלום כזה, בסדר?"

במשך כל ארוחת הערב, אדלן רק נסתה לחשוב היכן שמעה את השם הזה, "מסדר השמש הכחולה". היא ניסתה וניסתה, אך לא הצליחה להיזכר מהיכן שמעה את השם הזה. ואז, בסוף הארוחה, נזכרה ששמעה את השם הזה בשיחה שצוטטה לה בחופש, בין דורין לאיש הג'ינג'י שקראו לו רון. היא החליטה שתיגש מחר אל משרדה של דורין ותחלץ ממנה מידע על השם זה.

סליחה שהפרק קצר.

אני יודעת שכבר כמה פרקים אני כותבת על החלומות של אדלן, אבל זה עוד מעט ישתנה.

עוד שתי תגובות וממשיכה:-)

הפרק הקודם		הפרק הבא