עוטי השיריון בהוגוורטס- הנבואה

"אז... שאני אבדוק בצד הזה ואתה בשני", הציע ליאו.
"בסדר", הסכים דוני.

הצבים התפצלו והחלו לבדוק את האולם.
ליאו פער את פיו למראה הרים של מטבעות זהב, פסלים מפורסמים ואבני חן.
ארונות גדושים במטילי זהב ויהלומים.
באמצע האולם ניצב פסל מזהב של הדמות המיתולוגית- זאוס.

לפתע מבטו של ליאו נלכד על מטאטא עם כיתוב "להב המחץ".

המטאטא היה מצופה בזהב, ושערות המטאטא היו חדות ודקות.

"אם אני כבר פה", אמר ליאו בחיוך ערמומי.
הוא התקרב אל המטאטא ולקח אותו.
המטאטא התאים את המקל לצורה שהכי תתאים לכף ידו של ליאו.
העץ היה ממורק, חלק ונעים.
כשליאו החל לעלות על מטאטא, המטאטא ירד בדיוק למקום שאליו לליאו יהיה הכי קל להתיישב על מטאטא.
"מגניב", התרשם ליאו.
ליאו החליט לבחון את המטאטא המופלא.

התברר לליאו שלהב המחץ זה מטאטא ממש מקצועי.
הוא עשה פניות חדות מאוד בקלות, וכשליאו עשה סלטות עם המטאטא- המטאטא עשה קסם מיוחד שימנע ממנו ליפול על הרצפה.
ליאו היה יכול להיות תלוי על מטאטא בהיפוך ובלי ידיים בלי ליפול.

"אוקיי, אני צריך להתרכז", ליאו נחת, והניח את המטאטא במקום.
הוא המשיך את החיפוש ביסודיות.

לאחר שעה דוני וליאו כבר התעייפו.
"זה מוזר, בדקנו בכל האולם. רגע אחד", דוני שלף את שרביטו, "אציו בדולח!"
שום דבר לא עף אל ידו של דוני.
"בטח זה חסין לאציו", הניח דוני.
"אולי זה מוסתר במקום כלשהו", הציע ליאו.
"לא יודע", תהה דוני.

הם המשיכו בחיפוש, אבל הפעם ניסו למצוא איזה כפתור או איזה רמז.

לאחר חצי שעה הם נפגשו שוב.
"תראה מה מצאתי", אמר דוני בהתרגשות.
"מה?", שאל ליאו.
"זה גלאי! אתה כותב את הדבר שאתה רוצה למצוא בלוחית הקטנה שעליו, וזה מכוון אותך. כתוב שקסמי הגנה לא ימנעו ממנו למצוא דברים!", הסביר דוני.
"נוכל למצוא את הבדולח!", קרא ליאו.

ליאו חטף את הגלאי מידו של דוני.

"רגע, אם נכתוב בדולח, אני לא חושב שזה יעזור", דוני נראה קצת עצבני, "זה לא הבדולח היחיד בעולם"

"בטח יש לבדולח הזה שם", אמר ליאו וגירד את סנטרו, "בטוח יש במקום הזה יש ספר על הבדולח".
"לא צריך", ביטל דוני, "הבאתי איתי את הספר שבו כתוב על מערת התעתועים. בטוח יש שם מידע על הבדולח"

דוני גישש בשריון שלו והוציא את הספר.
"אתה שומר דברים בשיריון שלך?", נגעל ליאו.
"מה הבעיה?", דוני עיין בספר, ולאחר כמה זמן מצא את העמוד על מערת התעתועים.
"הנה זה", אמר דוני לאחר שקרא את המידע בלחש, "כתוב פה שקוראים לבדולח- בדולח התעתועים. איזה שם נדוש. אז כנראה הגלאי הזה הוא גלאי התעתועים".

דוני רשם בלוחית הגלאי "בדולח התעתועים".
הגלאי קצת נרעד, ואז קרן אדומה בקעה ממנו, והלכה במסלול ישר לכיוון- הפסל של זאוס!

"מה?!", נדהם ליאו.

הם הלכו לעבר הפסל ובחנו אותו.
"מוזר הגלאי מוביל אל הצוואר של זאוס", צחק דוני.
הם טיפסו על הפסל עד שהגיעו לצוואר.

"מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו", תהה ליאו, ואחז בצוואר של הפסל, כדי שיתמוך בו על מנת שלא ייפול.

לפתע הראש של זאוס החל ליפול למטה, אבל כשראש עמד להינתק מהצוואר הוא נעצר.
בין הראש לצוואר נגלה כפתור בצבע אדום.

"דוני, אל תלחץ - ", אבל דוני לחץ על הכפתור, "- הכפתור האדום", ליאו נאנח.

פתאום נפער חור ברצפה, והפסל של זאוס החל להיבלע בתוך החור.
דוני וליאו קפצו מהפסל, והביטו בנעשה בדריכות.
לאחר שהפסל נבלע לגמרי, הרצפה נסגרה.

נשמע קול מוזר מהרצפה, ואז היא נפתחה שנית.
הפעם היא חשפה כדור, שגודלו היה כגודל של כרוב לכל היותר.
תכולתו הייתה ערפל מוזר, והוא זהר בצורה מסתורית.

"הבדולח!", קראו ליאו ודוני במקהלה.

***

"אז אתם אומרים לי שמצאתם את הבדולח", שאל ראף.

"כן", אישר דוני.
"פיספסתי את כל הכיף", אמר ראף באכזבה.

ארבעת הגיבורים ישבו בפתח המערה, ובאמצע פיטר, שהיה בהכרה, אבל פצוע.

"ואז בדרך פגשנו שוב את חרזן הנבואות. משום מה הוא לא חרז הפעם. הוא הסביר לנו שכל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לשבור את כדור הבדולח, ואז הפורטל יתגשם מתוכו", סיפר ליאו בהתלהבות.

"ואיך פרצתם את המחסום?", שאל מייקי בסקרנות.
"כמה קסמים טובים הספיקו לנו", אמר דוני.

החמישה ישבו ופיטפטו במשך כחצי שעה.
ואז פרופסור מקגונגל הופיעה בהתעתקות.

"איך ידעת מתי נגמור את המשימה", שאל דוני.
"לא ידעתי", אמרה פרופסור מקגונגל, "הנחתי שזה ייקח לכם ארבע שעות פחות או יותר".

הם אחזו בידה של הפרופסור מקגונגל בזמן שהתעתקו.
לאחר ההתעתקות ראף הקיא בטעות על מגפה של הפרופסור מקגונגל.
מקגונגל הסתכלה עליו בכעס, שלפה ואת שרביטה, והעלימה את הליכלוך בקסם.

כל הדרך להוגוורטס הצבים ירדו על ראף.

"אוקיי, אני מניחה שזהו זמנכם ללכת", אמרה פרופסור מקגונגל כשהגיעו לאולם הגדול.
כל התלמידים היו שם והביטו מרותקים בארבעת הצבים.

מייקי ניפץ את כדור הבדולח, וכמו שהבטיחה הנבואה, הפורטל הופיע מעל הכדור המנופץ.

"מיכלאנג'לו, ראפל, דונטלו וליאונרדו", דיקלם פיטר, "אני לא מאמין שאני רואה אתכם. כל כך אמיתיים. אולי מדי פעם תחזרו? אני ממש מעריץ אתכם!"

עוד ועוד תלמידים באו אל הצבים, אמרו מילות פרידה או טפחו להם על השכם.
"אתם אמיצים וטובי לב", אמרה פרופסור מקגונגל, "ולכן אני רוצה להביא לכם את זה", מקגונגל גיששה בכיסה והוציאה ארבעה צפרדעי שוקולד.

"תישמרו את זה", היא ביקשה.
"אני אשמור", הבטיח ליאו.
"אני חושב שאני אשמור את זה בבטן", אמר מייקי.

ואז הארבעה צעדו לעבר הפורטל, מוכנים לחזור לעולם שלהם.

"חכו!"

המשך יבוא... 

תהיו מוכנים לפרק האחרון (אלא אם כן אני ארצה לעשות גם אפילוג- זה כמו פרולוג רק לסוף)

הפרק הקודם		הפרק הבא