העיניים הן ראי הנפש

היי חבר'ה :) כל כך מצטערת על העיכוב הארוך. למרבה השמחה סידרתי לעצמי את המשך הפאנפיק ואני מקווה מאוד (תחזיקו לי אצבעות!) שמעכשיו אוכל לעדכן מהר יותר.

תהנו ~

Ever seen a devil with a halo?

Ever seen an angel with some horns?

Everybody got their own demons

Everybody fightin' their own war

- The Beautiful & Damned, G-Eazy ft. Zoe Nash

פרק 11 - עיניים מהפנטות

"הארי!"

"היי, ג'יני," הארי חייך.

היא חייכה אליו חיוך רחב. "מה אתה עושה כאן?"

המבט בעיניה רק חיזק את התחושה שהיער שהקיף אותם הפיח בו - שאלה רק שניהם בין העצים והצמחיה ומשבי הרוח הקרירים, לבד תחת השמיים הנקיים והשמש הבהירה.

הוא קד קלות. "באתי ללוות אותך כמובן, עלמתי."

ג'יני צחקה ושילבה את זרועה בזרועו. השיער הג'ינג'י שלה בלט עוד יותר מתמיד על הרקע הירוק של היער המקיף את הכיפה.

"ועכשיו באמת," היא אמרה, חיוך קל על שפתיה. "עם כמה שאני מעריכה את המחווה, מה אתה עושה כאן? זאת הליכה של חצי שעה מהכיפה עד לכאן, ואי אפשר להתעתק כידוע לך. יכולתי לבוא בעצמי. בטח יש מספיק דברים חשובים לעשות בכיפה."

הארי נאנח. "כרגיל. אבל רציתי לקחת הפסקה. ומותר לי לבלות עם חברה שלי לפעמים, לא?"

ג'יני עיקמה את אפה בשעשוע. "לא כשאתה בתפקיד, הארי ג'יימס פוטר."

"מה שתגידי, ג'ינברה מולי וויזלי. אני בטוח שהחברה שלי לא תסכים איתך."

"רוצה שאני אקרא לחברה שלך ונראה עם מי היא באמת מסכימה?"

הארי שלח אליה חיוך. "כן, בבקשה. אני מתגעגע אליה."

ג'יני הסיטה את מבטה וניענעה בראשה, אבל הארי יכל לראות את החיוך על פניה. "קדימה, הילד שנשאר בחיים, ספר לי מה פספסתי אתמול. אני עדיין לא מאמינה שמקגונגל לא נתנה לי לבוא."

"אל תדאגי, לא הפסדת הרבה."

"מה היה?"

"את יודעת, כמו תמיד. ניסינו לדובב את פרסי אבל זה היה מבוי סתום. ניסינו לגלות את המפתח לצופן של ארון ספרים נוסף אבל גם זה לא הלך."

"הא," ג'יני קימטה את מצחה. אחרי רגע הרימה אליו עיניים נחושות. "טוב, ספר לי על מה חלמת. חלמת שוב, נכון?" לפתע היא נעצרה והסתובבה אליו, עיניה מוצרות. "נכנסת לתרדמת-חלומות עוד פעם?"

הארי הרים את ידיו בכניעה. "שום דבר, ג'יני. זה היה יום משעמם למדי. הדבר יוצא הדופן היחיד שקרה הוא ש… טוב… את זוכרת ששלשום נרדמתי בכיפה?"

ג'יני גילגלה את עיניה ופנתה להמשיך ללכת. "איך אפשר לשכוח? כשהפסקת לענות לי חשבתי שרון והרמיוני בטח יצטרכו להשתמש בקסם כדי להרים אותך מהרצפה. לא הסכמת לזוז."

"כן, אה, הם לא הצליחו להרים אותי מהרצפה," הארי שעקב אחריה הודה במבוכה, וראה את הגבות שלה קופצות במעלה מצחה. הוא שיפשף את עורפו. "לא נתתי לאף אחד להתקרב אליי, מסתבר. אני בקושי זוכר את זה. פשוט המשכתי לישון. עד שכמה שעות מאוחר יותר, באמצע הלילה, קולות מהצינוק העירו אותי."

הגבות של ג'יני נותרו זקורות בשאלה. הארי סיפר לה על ליאו, שיללות האבל שלו העירו את הארי ונראה שמאוד הלחיצו את פרסי, ועל פרסי, שהתנהג כאילו היה תקוע איפשהו בין שכרון חושים להתקף חרדה. לבסוף הארי סיפר לה על ההתקף שפרסי עבר באדיבות הצלקת שלו, ועל הפשלה שעשה הארי כשניסה לעזור לו, עליה הוא נאלץ לדווח למנסן - שכמובן לא איכזבה, והוא קיבל נאום נזיפה שלם.

ג'יני קימטה את מצחה. "ככה היא הגיבה? רק בגלל שאמרת לפרסי כמה דברים?"

הארי מצמץ. "רק? הוא טרוריסט. חשפתי מידע שהוא אמר שהוא לא יודע."

"אז?"

"באמת? את לא חושבת שזה רציני?" 

"מה הוא כבר יעשה עם המידע הזה? ישדר אותו בכוחות הטלפתיה שלו לחברים החצויים שלו?"

"קודם כל, אנחנו לא יודעים שלא..." 

ג'יני נראתה משועשעת. "והם יעשו עם זה… מה, בדיוק? לא מכרת לו סודות, הארי. סיפרת לו דברים שכל קוסם מתחיל יודע. מה כבר יקרה?"

דקה של הליכה שקטה עברה ביניהם, ואז הארי חייך. "למה לא היית שם אתמול, כשמנסן נזפה בי כאילו אני הטרוריסט? עשרים דקות של המבטים המקפיאים שלה היו יכולות להיחסך ממני."

"מסכן קטן," ג'יני הקניטה. "אני בטוחה שהייתי מספקת לך מגן אנושי נוח במיוחד."

"אם זה מה שאת רוצה להיות. את יודעת שאני תומך בך בכל מצב," אמר הארי במתיקות.

היא צחקה, ואז דחפה אותו קלות במרפקה. "ספר לי מה עוד עשיתם אתמול. אני מרגישה כאילו כל יום קורים כאן כל כך הרבה דברים, שלא יכול להיות שאין לך מה להגיד."

"אני מבין את התחושה. המקום הזה בהחלט משוגע. בואי נראה… בילינו כמה שעות ארוכות בצינוק עם פרסי, הייזל וליאו. מסתבר שליאו הרבה יותר שקט ממה שהוא היה בחלומות שלי, אז פרסי הוא לא היחיד שעבר מהפך. למען האמת גם הייזל לא ממש דומה לעצמה… בכל מקרה, דיברתי עם פרסי. ולא קיבלתי תשובות, כמו תמיד. הדבר היחיד שהוא אמר זה מה שהוא כבר אמר בעבר, ולא כי שאלתי אותו."

"ומה זה?"

"שאנחנו יכולים לוותר אם אנחנו רוצים. לסגת מהכיפה, לתת לחצויים להשיג את האבן הבראשיתית הזאת שמוחבאת בה - שדרך אגב אנחנו עדיין לא יודעים איפה היא בדיוק ומה היא עושה ומה היא, בעצם."

"כבר הספקתי לשכוח ממנה."

"כמוני כמוך. בכל מקרה, זה הדבר היחיד שפרסי אי פעם שיתף מרצונו החופשי, וזה כבר לא חדש. הממ, מה עוד… אה, כן! הוא ענה על דבר אחד. שאלנו אותו על הפטיש של ליאו."

"הפטיש של ליאו?"

"היית שם כשליאו הפיל את אחת החומות הקסומות? לא, נכון? אז הוא השתמש בפטיש כדי לעשות את זה. אבל אתמול רון הבין פתאום שמאז שליאו הכה בחומה עם הפטיש שלו, לא ראינו אותו שוב. דיברתי עם מקגרגור ומסתבר שאנחנו לא היחידים - אף אחד לא ראה את הפטיש הזה שוב, כאילו הוא נעלם ברגע שמנסן פגעה בליאו והוא איבד את ההכרה. כמובן שפרסי לא ענה כששאלתי אותו מה העניין, אבל אז נזכרתי באנקלוסמוס - החרב של פרסי. החרב הזאת, שאמרתי לכם שהופכת לעט, אמורה לחזור לכיס של פרסי בצורת עט בכל פעם שהוא מאבד אותה. ולא ראיתי אותה בכלל בצינוק. אף אחד לא ראה את פרסי משתמש בחרב שלו.

"אז סיפרתי למקרגור, שאיים שהוא ייכנס לתא של פרסי ויבדוק אם החרב של פרסי מוחבאת בכיס שלו, ופרסי נכנע ומילמל משהו על זה שהחרב שלו לא כאן ושהפטיש של ליאו גם לא באמת היה כאן."

ג'יני הרימה אליו עיניים רחבות. "מה? מה זאת אומרת לא באמת היה כאן? אז איפה הוא היה?"

הארי משך בכתפיו. "לפי פרסי, שני כלי הנשק נמצאים במחנה החצויים. הוא לא שום דבר הסביר מעבר לזה, ומקגרגור כמובן לא האמין לו, אז הוא נכנס לתא של פרסי וממש ערך עליו חיפוש. אחר כך גם על ליאו, אפילו שהיה ניתן לראות בבירור שלא מוסתר עליו שום פטיש."

ג'יני הינהנה. "הוא לא מצא כלום, נכון?"

הארי העיף בה מבט מופתע. "איך ידעת?"

היא חייכה חיוך קטן. "הייתה לי תחושה."

"נו, באמת," דחק בה. "גלי לי."

"כבר אמרתי לך, הארי. אני פשוט לא חושבת שפרסי משקר."

"בכלל?"

"ככה נראה לי. הוא לא שיקר עד עכשיו, לא שידוע לנו. לא נראה לי שהוא מתכוון לשקר גם בעתיד."

"אז את סומכת את המילה שלו?"

"לא," היא הודתה. "ברור שאי אפשר באמת לסמוך על המילה שלו כשעדיין לא ברור לנו מה קורה כאן. אבל אני… נוטה להאמין לו."

הארי הזיז ענף דק שעמד בדרכו. "אז תסבירי לי את זה: למה שפרסי ייצור את החיבור ביני ובינו, ובעצם ייתן לי את היכולת לראות את העבר שלו ולגלות את כל הסודות שלו, אם הוא אפילו לא רואה את העבר שלי בתמורה? כי הוא אומר שהוא לא חולם עליי, ונניח שהוא באמת לא משקר."

ג'יני לא ענתה במשך דקה ארוכה, והם המשיכו לצעוד בשתיקה. לבסוף הביטה מעלה אל הארי ואמרה, "אולי החיבור הזה ביניכם הוא עצמו המטרה של פרסי. אולי הוא רוצה שתראה את העבר שלו."

"אם הוא רוצה לתת לי את כל התשובות מראש, למה הוא לא עונה על אף שאלה שאני שואל אותו?"

גומה הופיעה על לחייה הימנית כשהיא שלחה אליו חצי-חיוך. "למה שלא תשאל אותו?"

הארי חייך ביובש. "כמובן, כי כל התשובות שלו עד עכשיו היו כל כך מובנות והגיוניות."

"לא תפסיד כלום אם תנסה," ג'יני הזכירה לו. 

הוא נאנח. "אני יודע, אני יודע. אני פשוט מתוסכל."

ג'יני קפצה מעל אבן גדולה במיוחד שעמדה בדרכם. "הכל יהיה בסדר, הארי," אמרה בנחישות, נועצת בו מבט כל כך עז שהארי לא יכל שלא לבהות בה ביראת כבוד. איך הוא זכה בבחורה הזאת, עם האמונה הבלתי ניתנת לערעור הזאת שלה?

"מה עוד עשיתם אתמול?" ג'יני המשיכה, מסתובבת להמשיך בהליכה בקלילות. הארי התאמץ לסגור את פיו ולהתמקד בשיחה שוב.

"אה… גם ישבנו קצת בספריה. זה היה לקראת סוף היום, כשהרמנו ידיים לגבי פרסי. אני ורון הצטרפנו להרמיוני, שהייתה כל היום עם וורן והלבלרים."

"היא לא הייתה איתכם?"

"נראה שהיא העדיפה לא להיכנס לצינוק." למראה מצחה המקומט של ג'יני הארי פלט אנחה. "למען האמת, אני די בטוח שמאז העינוי היא נמנעת מלראות את פרסי והייזל."

"אוי, לא," אמרה ג'יני בדאגה.

"זה בסדר," הרגיע אותה. "שתעשה מה שטוב לה. בכל מקרה נראה שהיא מרגישה שימושית יותר בספריה - פרסי עדיין מגיב פחות או יותר רק אליי. ונראה לי שהמידע החבוי בספרים האלה הולך להיות מאוד משמעותי לכל התעלומה הזאת."

"באמת? למה, מה גיליתם אתמול?" שאלה ג'יני בלהיטות.

אבל הארי לא שמע אותה. הוא נעצר במקומו ושאף אוויר מלוא ריאותיו, דרוך פתאום. "תגידי, את מריחה את זה?"

ג'יני נעצרה גם היא והסתובבה אליו בתמיהה, אפה מתקמט כשהיא מרחרחת את האוויר. "לא, אני לא מריחה כלום. אתה מריח משהו?"

"כן," אמר בהיסח הדעת, ממשיך לנשום עמוקות בניסיון לזהות את הריח שנישא אל אפו. "כן, זה… קריר כזה, כאילו טרי, כאילו זה בדיוק - נפתח, או משהו כזה… ריח של…"

"של מה?" 

עיניו נפערו כשקלט, והוא פתח את פיו בדחיפות לענות לה - אלא שאז צליל הגיע לאוזניו, משהו מלודי ורך ומתנגן - ומוחו התרוקן.

"הארי?" קולה של ג'יני הפתיע אותו. הוא הפנה אליה את מבטו אבל נותר מרוכז בצליל הבלתי פוסק.

"הממ?"

ג'יני נראתה מודאגת. "הארי, מה קורה? מה הרחת?" הארי קימט מצחו, תוהה על מה היא מדברת. מבטה של ג'יני הפך חד. "אתה שומע את זה?"

איך אפשר שלא? כמובן שהארי שמע את הצליל הזה, הצליל הנפלא והקסום הזה, שמילא לו את הראש וגרם לו להרגיש שהוא נרגע בפעם הראשונה זה עידנים. הוא הביט אחורה, לכיוון ממנו הצליל הגיע.

"הארי," ג'יני הצליפה. הארי קפץ - הוא שכח שהיא שם. "אתה שומע את זה או לא?"

"כן," מילמל. "כן, אני שומע… זה כל כך יפה…" הוא רצה לעצום את עיניו ולהתענג על המנגינה, לשקוע בה לנצח. 

אבל הוא לא יכל - הוא היה חייב ללכת, הוא היה מוכרח למצוא את המקור של המנגינה הזאת. 

"הארי!" יד תפסה בזרועו. הארי נעץ בה מבט אטום. "לאן אתה הולך? הארי, דבר איתי."

אבל הארי לא רצה לדבר. הוא רצה להקשיב למנגינה הזאת, שהיוותה את המרכז החדש לקיומו. הוא רצה למצוא את המקור שלה - שום דבר לא היה חשוב יותר מזה. והיד הזאת שאחזה בו הפריעה לו.

הוא התנער ממנה בחוזקה והמשיך ללכת. הוא היה חייב להמשיך. המלודיה הקסומה משכה אותו אליו בחוטים של קסם - הוא שמע אותה, שמע אותה הולכת ומתחזקת - מתקרבת אליו. הוא התחיל לרוץ.

צעדי ריצה עלו מאחוריו, וקולות, קריאות. הם הלכו והתגברו והפריעו לו לשמוע את הצליל שלפניו, הצליל היחיד שחשוב, והוא רץ מהר יותר בניסיון לחמוק מהם ולמצוא את המקור למנגינה המהפנטת שכמו אחזה בו.

ואז הוא מצא את עצמו עומד לפני המקור הזה - נערה. נערה רזה שבגדיה דהויים, רגליה יחפות, שיערה פרוע, ראשה מוטה, פיה פתוח קמעה - והצליל היפה ביותר שהארי שמע מימיו בוקע ממנו. 

באותו רגע הארי ידע באופן גמור ומוחלט, כפי שלא ידע דבר מעולם, שהוא יקריב את חייו למען הנערה הזאת. ללא היסוס.

יד אחזה בזרועו שוב, מנסה למשוך אותו מהמנגינה היפהפייה והנערה עם העיניים הזורחות, והארי ניסה להעיף אותה ממנו מבלי להפסיק להסתכל על היצור השמיימי שלפניו אך היד המשיכה לאחוז בו ולנער אותו בעיקשות. הארי נאלץ לקטוע את מבטו מהנערה שהפיקה את המנגינה המדהימה על מנת להביט אחורה לרגע ולדחוף ממנו באלימות את ההפרעה. הוא מיהר להתרכז בחזרה בנערה.

היא החזירה לו מבט, מבט שליו ואוהב ומרגיע, מבט שהוא לא חשב שאי פעם יצליח להסיט ממנו את עיניו. אלא שאז המבט של הנערה עזב אותו, לדאבונו הרב, והתמקד במשהו מאחוריו. הצלילים שיצאו מגרונה הפכו עצובים לפתע, מפוחדים, מאיימים להישבר. הארי חשב שליבו נשבר רק מהאזנה להם. משהו איים על נערה, משהו איים לגרום לה להפסיק את המנגינה שיצרה! הוא לא יסבול דבר כזה.

הארי הסתובב בפראות, מוכן לעשות הכל על מנת להגן על הנערה היפהפייה. מאחוריו עמדה מישהי שנראתה לו מוכרת, אבל רק במעורפל. נוכחותה החווירה במוחו לעומת הנערה והמנגינה עוצרת הנשימה. הארי רצה להיפטר ממנה ולשוב להביט בנערה כמה שיותר מהר.

"הארי!" קראה זאת שמולו, שיערה הכתום בולט כמו זרקור על ראשה ושרביט לפות באגרופה. לרגע אחד, קולה גבר על צלילי הקינה המכשפים שבקעו מאחורי הארי.

הוא מיצמץ. ג'יני הביטה בו בעיניים פעורות, מפוחדות ומודאגות ומבולבלות גם יחד.

הארי קימט את מצחו. "מה -"

אבל בכיה של הנערה מאחוריו התגבר, הופך גבוה כמעט כמו צרחה ובכל זאת נשאר הצליל הנעים ביותר ששמע בחייו. פניו של הארי נרגעו והפכו חלקות שוב. הוא ידע מה הוא צריך לעשות.

השרביט שלו היה בידו. מילים שהוא לא טרח לחשוב עליהן בקעו מבין שפתיו באוטומטיות. הוא צפה באדומת השיער עפה לאחור, פיה נפער בצרחה אילמת, אבל לא המשיך להביט בה כשהיא התנגשה באלימות עם הקרקע. הוא הסתובב בחזרה אל הנערה, שקולה עדיין נשמע עצוב אך הפך רגוע שוב. היא הביטה בו בעיניים רכות. הארי חש את ליבו גואה בו.

הוא הושיט אליה את ידו, כבקשתה. היא הניחה יד עדינה בכפו בביישנות, והארי המוקסם תלש את מבטו ממנה ופנה קדימה - מוכן להוביל אותה בנחישות למחוז חפצה, מוכן לחצות ימים ולהילחם בצבאות שלמים למענה. היקום מעולם לא נראה שלם יותר. הוא מצא סוף סוף את מטרת חייו האמיתית.

וכך הם התחילו ללכת. הנערה השמיימית המשיכו להפיק את המלודיה שלה, הקול העל אנושי שלה משרה שלווה וביטחון על היער כולו, כך נראה. ענפים בולטים זזו מעצמם, מפנים לה דרך. הארי הרגיש שהוא מרחף, שכפות רגליו כלל לא נוגעות באדמה. צעדיו היו בטוחים מתמיד. דבר לא הפריע לו עוד. הכל נראה מתאים פתאום, מובן והגיוני, כאילו בליווי קולה של הנערה חתיכת הפאזל החסרה האחרונה כמו נפלה למקומה - כאילו המפתח הנכון סוף סוף הוכנס לחור מנעול שהארי כלל לא היה מודע לקיומו, וחשף את הדבר החשוב ביותר, הדבר היחיד בעל משמעות.

הארי ידע בדיוק מה הוא צריך לעשות: את מה שקולה של הנערה הנחה אותו לעשות.

הוא עצר כשהיא רצתה, צעדיה הופכים מהוססים לפתע. הארי נעמד לפניה, נחישות עצומה בוערת בו לספק את כל צרכיה ולהגשים את כל רצונותיה. היא הביטה בו, לא מפסיקה לרגע להשמיע את קולה המופלא, והניחה את כף ידה הפרושה באוויר ביניהם. תחת מגעה נחשף קיר בלתי נראה של חומה הקסומה, אחת מהחומות המגנות על הכיפה.

הארי צפה, מהופנט, בזמן שפיה של הנערה החל להיפתח עוד וקולה המצמרר החל לעלות. הוא ידע שכשיהיה גבוה מספיק, החומה תיכנע לתחנונים הבלתי מנוצחים של הנערה. אף כוח ביקום לא היה מסוגל לעמוד מולה.

הארי ידע שהנערה רצתה שהחומה תיפול. הוא רצה זאת גם. הוא רצה כל מה שהיא רצתה. 

הוא עצם את עיניו והתמסר לצלילי קולה המכשפים.

צעקה קטעה את הרגע הקסום. הארי פקח את עיניו בדיוק כשקולה של הנערה, קולה חסר ההתחלה וחסר הסוף, הקול הטהור ביותר שאי פעם נשמע על פני האדמה, נקטע לפתע. הנערה עפה לאחור, התנגשה בחומת הקסם וצנחה ארצה.

הארי הרים את שרביטו, כעס עצום יותר משאי פעם הרגיש שוצף בעורקיו, ופתח את פיו. אך לפני שהספיק לנקום בתוקפת אדומת השיער היא יישרה את שרביטה בכיוונו וצעקה שוב. 

ידיו הוצמדו מאחורי גבו פתאום, חבל עבה בצבע ארגמן נכרך סביב מרפקיו במהירות. ואז סביב מפרקי ידיו. ואז סביב ברכיו, וסביב קרסוליו. הארי איבד את שיווי משקלו ונפל, מתנגש בכאב עם האדמה, אך הוא בקושי הרגיש את המכה - הוא היה מודע רק לשרביטו שנשמט מידו. איך יוכל להגן על הנערה ועל קולה השמיימי בלעדיו? ועוד כשהוא קשור? אנקת תסכול נפלטה מפיו.

קולה של הנערה חזר פתאום, שבריר שנייה אחרי שנקטע, מטפס מיד לצרחה המבוהלת שהיה קודם, אך הפעם גבוה אפילו יותר. הארי רעד בחוסר אונים. העולם כולו רעד בחוסר אונים. הנערה הייתה זקוקה לעזרה - היא הייתה זקוקה להגנה - והארי, הארי היה חייב לעזור לה, הוא היה מוכרח -

השבר הטהור שבקולה של הנערה שבר את ליבו לאלפי רסיסים. אבל הוא לא הצליח לזוז, החבלים הגמישים והקטיפתיים חזקים כפלדה סביבו. הוא התפתל, נמרח על האדמה, אך ללא הועיל. הוא לא הצליח להשתחרר, לא יכל לעזור לה.

קולה של הנערה רק התחזק, רועד ושבור, זעקת יגון ארוכה ואינסופית. דמעות עלו בעיניו של הארי. 

הוא הצליח להתעקל ולהסתובב על הקרקע מספיק כדי להפנות את מבטו אל הנערה, מטרת חייו, הדבר היחיד שהארי אי פעם היה זקוק לו באמת ובתמים - וראה את אדומת השיער רוכנת מעליה, דם זורם על פניה המנומשים מחתך במצחה, שרביטה עדיין שלוף ושפתיה ממלמלות לחשים.

גם מעיניה ירדו דמעות. 

"אני מצטערת, אני מצטערת," היא אמרה בין מילות הקסם, רועדת אך בכל זאת נחושה. 

היא לא הפסיקה את מלאכתה. הארי לא הצליח להבין איך. הוא לא הצליח לנשום. הוא הרגיש כאילו ליבו נתלש מחזהו.

קולה המלאכי של הנערה נקטע באחת כשחוטי קטיפה ארגמניים נכרכו סביב פיה.

הארי צנח על האדמה, כל כוחו אבוד. 

לא הייתה עוד מטרה לחייו. שום דבר לא היה שווה את זה בלי השיר של הנערה.

פרק זמן לא ידוע עבר עליו ככה, על האדמה באמצע היער. דמעות המשיכו לדלוף מעיניו. צליל הנשימות הקטועות שלו היה הדבר היחיד שקטע את הדממה. 

הארי התאבל.

בסופו של דבר העולם סביבו הפסיק להיראות מת וחסר צבע, והחזה שלו הפסיק לכאוב. צמר הגפן שעירפל את מחשבותיו והכהה את חושיו החל לנשור, מותיר אחריו ראש כואב ומציאות אכזרית וחדה מתמיד.

"ג'יני?" הוא שאל בצרידות.

פניה של חברתו הופיעו מעליו. לסתה הייתה מהודקת ועיניה אדומות ונפוחות. חתך כואב למראה עיטר את מצחה, אדום וחד.

"את מדממת," הארי אמר, ולפתע ידיו פעמו בכאב כשרצון עמוק לחבוש את ראשה בעצמו שטף אותו. רצון שלו, לגמרי שלו, שהוא הרגיש כי הוא הרגיש ולא משום סיבה אחרת. התחשק לו לבכות שוב.

"חזרת לעצמך?" ג'יני שאלה בקול מנוזל, מתעלמת מדבריו.

"כן," ענה. "כן, אני עצמי שוב. אני מצטער, ג'יני, אני כל כך מצטער -"

"זה בסדר," היא קטעה אותו, אבל עיניה התחמקו ממבטו. היא שלפה את שרביטה והחבלים סביבו נרפו והחליקו ממנו.

הוא הזדקף לישיבה. נדמה שכל גופו כאב מן כאב רפאים, כאב שלא באמת היה שם. הוא הרגיש כאילו משהו נתלש מנשמתו.

ג'יני כבר נעמדה והתרחקה ממנו. "אנחנו צריכים ללכת," היא אמרה בשקט, והארי מיהר לקום ולהסתובב אליה. אבל ברגע שראה אותה עומדת ליד גוף קטן שכרע על הקרקע, חבלי קטיפה אדומים והדוקים עוטפים את גופו ואת פיו, נדמה שכל מחשבה על ג'יני חמקה מראשו. עיניו כמו ננעלו על הנערה - החצויה. פייפר.

היא החזירה לו מבט בעיניים קרועות לרווחה, עיניים שנראו עירניות ודרוכות ובו בזמן רחוקות, אטומות. הארי לא הצליח להבין באיזה צבע הן, בכל רגע גוון אחר השתקף מהן, אבל כשלא ניסה להתמקד בצבע שלהן הן נראו לו כסופות. משהו בהן, גם בלי הצבע הלא הגיוני - רק ההבעה המוזרה, המוציאה-משלווה בשלוותה - היה לא אנושי. הארי לא ידע איך לתאר את זה. הייתה לו הרגשה שאם יסיט את מבטו הוא אפילו לא יוכל לראות את עיניה שוב בדמיונו, כאילו משהו בהן היה שונה כל כך מכל מה שאי פעם ראה שעיניו כלל לא הצליחו להתרגל אליהן.

הוא לא הוריד את עיניו ממנה, לא מצמץ אפילו. החזה שלו כאב. הראש שלו פעם. הוא הרגיש כמו בהאנגאובר, אבל לא פיזי, אלא כאילו הנפש שלו היא זאת שנגמלת מחומר ממכר. 

העיניים של פייפר נראו יוצאות דופן מכדי להיראות כה יציבות. המבט שהיא נעצה בהארי היה סמוך ובטוח ומשכנע, טהור בתמימותו. הוא הרגיש בחילה.

"הארי," ג'יני אמרה בחדות, והוא הצליח לקרוע את מבטו מהעיניים הפעורות ועמוסות הצבעים. הוא איגרף את ידיו בחולשה.

"זה בסדר, אני בסדר. רק…" הוא העיף מבט קצר בפייפר ומיד החזיר את עיניו לג'יני, שנראתה דרוכה. הוא בלע רוק. "עדיף שאת תקחי אותה. אנחנו צריכים לשים אותה בצינוק עם השאר. אני לא רוצה להתקרב, למקרה ש…"

"בסדר," ג'יני אמרה בקצרה. המצח שלה עדיין דימם. "אתה צודק. תלך קדימה, הארי. אני לא רוצה שיקרו תאונות."

היא עדיין לא הביטה בו. הארי הרגיש חסר אונים. "ג'יני…"

הפנים שלה היו חסרי הבעה כשהיא פנתה לפייפר. "נדבר אחר כך. צריך לשים אותה בצינוק. אתה צריך ללכת."

אבל הארי לא רצה ללכת. הוא רצה לדבר על זה. הוא רצה להבטיח לג'יני כל מה שהיא רוצה לשמוע, לשבור את החוצץ המוזר הזה שהופיע ביניהם בדקות ספורות כל כך. זאת לא אשמתי, הוא רצה לצעוק.

ג'יני משכה את פייפר על רגליה. החצויה מעדה, שקטה לגמרי בזמן שהיא כמעט קורסת על רגליה הכפותות יחד, וג'יני תפסה וייצבה אותה בידיים עדינות. "לך, הארי," היא אמרה, קולה סופי, פניה מוסטות ממנו. "לא עכשיו. לך."

הארי הכריח את עצמו לבלוע את מחאותיו ולהסתובב לכיוון הכיפה, על אף התחושה שזה לא המעשה הנכון. 

הוא ידע שג'יני רוצה להיות לבד עכשיו. הוא ידע שזה לא הזמן.

הוא הלך.

הפרק הקודם		הפרק הבא