שעת חצות

היי חבר'ה! מצטערת שלא עידכנתי מלא זמן... ועלה כאן משהו על זה שהדמויות לא מזכירות את עצמן- זאת בדיוק הכוונה! כולם עמדו פעם מול סכנת מוות, אבל לא מול סכנה שהם יצטרכו להרוג את החברים שלהם. הקטע הוא בעצם לראות איך הם מתמודדים עם זה- המשחקים משנים כל אחד.

XOXOXO

שירי

הייזל מפחדת.

לכאורה, היא לא צריכה לפחד. כאן כבר לא עומד גורל העולם על כף המאזניים (בעצם- אולי כן. היא משערת שלכולם הייתה נדלקת נורת אזהרה אם היו מקפיצים אותם לעתיד דיסטופי) אלא רק החיים הזעירים, הבודדים, חסרי המשמעות, שלה ושל החברים שלה. אבל היא בכל זאת מפחדת. לא, לא מהמוות; זה שטויות, קלי קלות. היא פוחדת מהרגע שבו תעמוד עם חרב נוטפת דם מול החברים שלה. היו כל כך הרבה אנשים שהיא רצתה להגן עליהם: פרנק, פרסי, אנבת', רו... אפילו ת'רש, שכנראה ממש יעלב אם היא תציע לו עזרה. אבל היא שמעה כמה קל להפוך למטורפת בזירה- סיפורי הזוועה על מכונות-ההרג הנקראות ילדים לא היו מוגבלים רק למחוז שתיים אם היו מכשירים למשחקים בצורה שכזו גם מיועדים ממחוזות אחרים.

חלומות מבעיתים החלו להופיע בראשה כל לילה- פרנק מהדק בד לפצע מכוער שנפער בחזו, והיא לא מסוגלת לעשות דבר כנגד נהרות הדם הזולגים ממנו. פרסי עם גרון משוסף, אנבת' בוהה בה בעיניים מתות. רו שולחת אליה ידיים, מתחננת שתציל אותה. ת'רש משופד עד הניצב על חרב קרייריסט. היא כמעט שמחה שהגיע הזמן למצעד המיועדים, הסחת דעת מטופשת ונוצצת מהסיוטים.

היא מרגישה שהם מכינים אותה כנתח בשר לפני הגשתו לצלחת; תולשים את שיערותיה, מורטים את גבותיה, מקרצפים אותה בקצף גס שוב ושוב, מוחקים את תווי פניה בשכבת צבע עבה, ולא מפסיקים לפטפט בצורה מבחילה על זה שהם "קיוו שהם יקבלו מחוז אמיתי, אבל להתחיל ממיועדים-אורחים זה בכלל לא רע!" ועל "סינה ופורשיה המסכנים שקיבלו את מחוז שתיים עשרה!".

"יש לך צבע טוב" אמרה וניס, בחורה שכתובת קעקע תכולה התפתלה סביב רקותיה "קרמלי כזה. והעיניים שלך מדהימות." היא נאנחה "את נראית כמעט אנושית!" ניחוש טוב, חשבה הייזל אני באמת רק חצי אנושית.

כשהיא ראתה את עצמה במראה, היא הזדעזעה לחלוטין. היא לא נראתה רע- בכלל לא, למען האמת. שיער חצי-אסוף בצורה מרושלת, איפור שחור מעושן, שמלה שחורה מלאת קפלים עם עיטורי תחרה עדינים. היא רק נראתה כמו מי שתמיד ניסתה לא להיות- בת פלוטו, קורנת אפלה.

היא ניחשה שפרנק הרגיש כמוה ברגע שראתה אותו. בגדים כבדים, כמעט משוריינים, בצבע של דם טרי. הם הדגישו באיפור זוויות חדות שלא היו קיימות בפניו, וכל דבר בו הראה שהוא הבן של אל המלחמה. רגע... איך הם יודעים על זה בכלל? לא משנה. יש לי בכל מקרה על הרבה דברים לחשוב. הם נראו טוב ביחד, כשהם עמדו ליד המרכבה. הם פשוט לא נראו כמו פרנק והייזל. הם היו דומים בצורה מטרידה למדיי למיועדים ממחוז שתיים- משהו אפל, מרושע, שהקרין עוצמה קרה.

דלתות האולם נפתחו, ואורות הקפיטול הבזיקו. זה מתחיל.

הפרק הקודם