נורדי, יווניה ורומאית

וואו, לא עדכנתי מלא זמן.

קודם כל: סליחה, סליחה, סליחה, סליחה. 

דבר שני: סליחה, סליחה, סליחה, סליחה על זה שהפרק הזה יהיה פחות טוב. הייתה לי הרגשה ממש תקועה בזמן שכתבתי אותו. הפרק הבא כבר יהיה נורמלי.

מקווה שתסלחו לי,

נוגה. ❤

דרקון הקרח הראשון שלי

מסתבר שליאו פסיכופט שאוהב לזרוק כדורי אש על מפלצות קרח עצומות.

אבל זה כבר לא הפתיע אותי. שום דבר לא יכול להפתיע אותי יותר.

עקבנו אחרי הצעקות והגענו למוקד התקיפה של הדרקון. זה היה שטח למרגלות מצדה בנויה שבו נלחמו הקוהורטות של החמישית והשנייה.

דרקון הקרח התעלם מהקוהורטה החמישית ותקף את השנייה. בהתחלה חשבתי שהדרקון הוא סוג של נשק מתוכחם שנועד להביס את הקבוצה השנייה ולנצח במהירות, אבל החמישית מיהרו להילחם לצדם ולהגן עליהם.

הוא נשף קרח והקפיא עשרות חצויים.

הייתי רוצה להגיד שקיוויתי שהם לא קפאו למוות, אבל לא ממש חשבתי על זה באותו רגע.

כי קלטתי שהדרקון מנסה לנטרל את כולם, בשביל להגיע לאדם אחד.

"אנבת'!" צעקתי.

בת הדוד שלי הייתה לבושה בשיריון במשקל טונות כמוני, אבל נעה בזריזות רבה הרבה יותר.

היא הבינה לפניי שהיא המטרה של המפלצת, ומיהרה לצאת מטווח החיילים כדי להרחיק אותו משאר החיילים.

"מה לעזאזל היא עושה?" שאלתי.

"מתנהגת כמו גיבורה. כרגיל," ליאו גילגל את עיניו.

הוא הוציא כמה דברים מחגורת הכלים המשונה שלו. הוא הכניס כדור פחם לתוך נייר אלומיניום ושפך על זה נוזל מסריח. הוא שם את הכדור רוגטקה ידנית וכיוון לעבר השמיים.

"רוצה לראות משהו מגניב במיוחד?" שאל בחיוך מטורף.

"לא במיוחד."

הוא נשף אש מהפה שלו (הוא היה יותר דרקון מאשר הדרקון השני) ושיגר אותו.

הכדור אלומיניום התלקח בשמיים והתפוצץ ליד הדרקון. זה נראה כמו פגיעה רצינית, אך ההשפעה הייתה ממש לא רצינית. רק כמה סימני פיח נראו על עור הקשקשים שלו, ולא יותר מזה.

זה משך מעט את תשומת ליבו והוא נשף לעברינו קרח. ליאו הדליק חומת אש שהמיסה בקלות את השלג.

הדרקון הסתובב חזרה לעבר אנבת' וצלל אל הקרקע. היא לא הנידה עפעף והרימה את המגן שלה כשהוא נשף גל נוסף של קרח. המגן כולו צופה שלג והיא זרקה אותו על הדרקון.

הדרקון מיצמץ בהפתעה, מה שנתן לה זמן להתקיף מכה אחת. הוא פער את פיו לתקוף. היא סובבה את חרב השנהב שלה ונעצה אותו בתוך הלוע שלו כלפי מטה, עד שחוד הלהב חדר לאדמה.

ידעתי שמה שיקרה אחר כך יהיה גרוע מאוד, כי לאנבת' גם לא היה חרב, וגם לא מגן. והדרקון היה מעוצבן כמו ת'ור כשעושים לו ספויילר ל'חץ'. זה לא יפה, זה לא נחמד, וזה לא משהו שהייתם רוצים לעשות.

אני לא זוכר שרצתי (וטוב שכך, כי כל הריצה הזאת כמעט עשתה לי התקף אסטמה), אבל הדבר הבא שראיתי ו… טוב, הרחתי, היה הדרקון.

מקרוב הוא נראה הרבה יותר מפחיד. וריח הפה שלו?

התגעגעתי לפצצות סירחון של ליאו.

משכתי את אנבת' מאחורי והתרכזתי. היה לי בערך שנייה וחצי לפני שאני אמות. באמת.

מה עזר לי בעבר מול דברים שלא היה לי סיכוי נגדם? אלף סייד.

קל לי להשתמש באלף סייד כשאני כועס. חשבתי על כל הדברים הפסיכים שקרו לי לאחרונה. על זה שנפלתי לאמצע שתי מחנות ואני כאילו אמור להתנהג כמו כולם. שאני לא מבין שום דבר ממה שאומרים סביבי. זה שעורב עצום ניסה לחסל אותי. שכל הזמן יש לי חלומות עם אלים שלא יכולים לתת לי לישון בשקט. ומה שהכי הרתיח אותי; שהדרקון הזה תקף וניסה להרוג את מי שאני הכי אוהב.

אני מרשה לכם לצחוק, אני יודע שהייתי כל כך קוטר וקיטשי עכשיו.

טוב, תפסיקו.

האנרגיה זרמה לי בורידים והרגשתי אותה מתרכזת בלב. ובבת אחת, הוצאתי את כול הכעס והכוח.

צעקתי והפעלתי את האלף סייד. הפעם הוא היה הרבה יותר עוצמתי, ופעל ליותר זמן.

הדרקון הועף עד לעמק הקרוב. מיהרתי לשם, אפילו לא הרגשתי עייף.

עמדתי במעלה הגבעה והסתכלתי למטה. הכנפיים של הדרקון נראו שבורות, וקרעים רחבים נפערו בהם. הוא גנח בכאב כשניסה להזיז אותן. הוא לא יכל לקום.

כל האדרנלין והתחושה החיובית שהיו לי התפוגגו. ריחמתי על מפלצת. היא נראתה כל כך מסכנה.

פריי הרגשני והרחמני הזה! אוף. אני מאשים אותו.

גלשתי בזהירות בירידה והנפתי את ג'ק לגובה העיניים.

הגיע הזמן שנהרוג משהו. הוא אמר.

התקרבתי לראש הדרקון. הפה שלו היה בגור והוא נשף בפחד כשראה אותי.

הנחתי יד על הלחי שלו, בתקווה שלא ינגוס לי אותה. ואז אני יהיה מגנוס שדרקון נגס לו בזרוע. מלורי לא תשכח את זה אף פעם.

"מצטער," לחשתי.

הנחתתי את ג'ק על הצוואר שלו, ואני מקווה שגאלתי אותו מייסוריו.

למזלי, לא היה דם או משהו. הוא פשוט הפך לאבק שנסחף עם הרוח.

"זה היה ע-נ-ק. אחי, אתה ממש קטלני!"

זה היה ליאו, כמובן. הוא ואנבת' ירדו לעמק.

ליאו רץ למטה וכמעט התרסק. זה שיפר את מצב הרוח שלי מעט.

"אתה בסדר?" אנבת' שאלה וחיבקה אותי.

"אני בסדר," זה היה שקר. הרגשתי כמו רוצח. "אבל יותר חשוב, את בסדר? נפצעת?"

היא התנתקה ממני וחייכה. "כן, אני בסדר."

"מעניין עד כמה פרסי יתחרפן כשהוא ישמע על זה," אמר ליאו בהרהור. "הוא הרי היה יכול להיות בצוות הגנה ואז לעזור לך להילחם בדרקון, אבל הוא התעקש להיות בצוות תקיפה."

"די אימורטאלס, הוא לא הולך לסלוח לעצמו בזמן הקרוב. וכולנו הולכים לסבול מזה."

"בחצי השנה הקרובה כל מה שנשמע ממנו זה: 'אני אשם בכל', 'היית יכולה להיהרג', 'למה לא הייתי שם','אני החבר הכי גרוע בעולם!', 'כשאני אמות אני ראוי להיות תחתוני הבוקסר של האדס', וכו' וכו' וכו'."

אנבת' וליאו התפוצצו מצחוק, ועדיין לא הבנתי.

נגיד שזה בדיחה פרטית או משהו.

אנבת' נרגעה וחייכה אליי בהתנצלות. "סליחה, פשוט אחרי המלחמה בקיץ, פרסי היה ממש פרנואידי לגבי הביטחון שלי. פעם אחת הלכתי לעזור לחצוי לעבור את גבולות המחנה ונלחמתי באמפוזות שניסו לשתות לו את הדם-"

"אתה יודע, השגרה היומיומית של מחנה החצויים." הוסיף ליאו.

"אז אחת מהן הצליחה לנשוך אותי וכמעט שיספה לי את הגרון-"

"השגרה היומיומית של אנבת' צ'ייס."

"חיסלתי את האמפוזות והבאתי את החצוי למחנה. דיממתי בצורה רצינית, הייתי צריכה להיות יומיים במרפאה."

ליאו גיחך. "פרסי לא זז ממנה חודש."

"אתה אומר את זה כאילו אתה וקליפסו לא הייתם דבוקים אחד לשנייה 24 שעות ביממה."

שם שלא הכרתי. למה יש כל כך הרבה אנשים בעולם הזה?

"מי זאת קליפסו?" שאלתי.

"החברה שלי," ליאו חייך בגאווה. "היא בלוס אנג'לס, בחופשה ממני. היא רצתה קצת לטייל בארצות הברית. היא… בוא נגיד, חדשה פה."

"יש לך חברה?!"

"כן, למה זה מפתיע?"

זה גרם לי להרגיש אפילו יותר גרוע שאין לי חברה. אם מישהי סובלת את ליאו, איך זה שלא קיימת מישהי שתסבול אותי?

טוב, חזרה לסיפור.

עיט זהוב לעברינו ונחת קרוב אלינו.

"הי, חמוד, רוצה קרקר?" שאל ליאו.

"סתום ואלדס." העיט הזדקף והפך להיות פרנק. ידעתי שהוא בן מארס, וממש לא ערבי, אבל לא יכולתי שלא לתהות אם יש לו קשר לסאם.

הוא העביר את המבט בין שלושתנו. "חצויים רצו אליי ואל ריינה בהיסטריה וברברו משהו על… דרקון קרח? מי רוצה לספר לי על מה הם דיברו?"

"אני רוצה!" קרא ליאו. הוא תיאר איך מיהר לרדוף אחרי הדרקון, איך הימם אותו בעזרת כדורי נפץ, איך זרק עליו כדורי אש…

"אה, ומר וגברת בלונדי עזרו לי קצת."

פרנק הסתכל על ליאו בפקפוק. "אז למה אנבת' היא זאת שיש לה כוויות קור?"

אנבת' בחנה את הידיים שלה. כתמים כחלכלים מנומרים ביקעו לה את העור עד המרפקים.

"לא שמתי לב," היא אמרה.

פרנק נתן לה בקבוקון קטן. "טוב, אני חייב לעוף חזרה לדווח מה שקרה. אם דרקון פרץ בקלות כזאת את גבולות המחנה… אז רוב הסיכויים שצדקתם. מישהו הצליח לחדור את הגנות המחנה, אנחנו בכוננות מלחמה."

הוא הפך חזרה לעוף דורס והסתלק משם מהר כמו שהגיע.

"מה עכשיו?" שאלתי. מה לעזאזל עושים כשאומרים לך שעומדת להיות מלחמה?

אנבת' שתתה מהבקבוק, ולאט לאט הכוויות שלה נעלמו.

"מחכים."

בזמן שהרומאים סידרו את כל ה… דברים הרומים האלו, של המשחק, הלכתי לחדר ששיכנו אותי בו והתקשרתי לטלפון החלופי של סאם.

אחרי שתי צלצולים, היא ענתה.

"התחרפנת על כל הראש?! אתה הפכת לדביל יותר משאתה באמת?!"

"שלום גם לך."

"אל תגיד לי שלום כאילו לא עשית שום דבר. השתמשת באלף סייד מחוץ לולהלה? לא חשבת שזה יכול למשוך את תשומת ליבו של אל מסוים?"

"בבקשה תגידי פרייה, בבקשה תגידי פרייה…" מלמלתי.

"של אודין, אידיוט!" היא צעקה עליי.

"אופס?"

היא נשמה עמוק. "מגנוס, כדאי שתחזור עכשיו. תגיד לו שביקרת משפחה לזמן קצר והשתמש באלף סייד כי היית חייב להגן על עצמך. אולי לא תסתבך."

"אבל זה בדיוק מה שעשיתי!'

" זה אפילו יותר טוב, כי אתה שקרן נוראי."

היא לא הייתה הראשונה שאמרה את זה.

ניגשתי לחלון וראיתי בליסטרה מלאה בכלי נשק. מישהו צעק "לא, תחזקו את הקשרים!"

החבל נקרע וכול כלי הנשק עפו עד לאופק.

"אני… לא יכול." אמרתי לה והתרחקתי מהחלון.

היא נשמעה חסרת סבלנות. "מה זאת אומרת?"

"עומדת להיות פה מלחמה, ואני רוצה להישאר כאן כדי לעזור. אני גם לא מוכן לנטוש ככה את אנבת'."

"אתה מדבר על שתי מחנות שאתה בכלל לא מכיר. אודין יַגלֶה אותך. והמקום שתגיע אליו הוא לא ממש לא נעים."

"סאם, אני יחזור כשהכל ייגמר. את לא צריכה לחפות עליי יותר, תשמרי על עצמך."

"צ'ייס-"

ניתקתי את הטלפון והכנסתי אותו לכיס.

נשכבתי על המיטה ובהיתי במיטה שמעליי. לא יכולתי לדמיין מה יקרה אם אודין יגלה אותי. סאם סיפרה לי על הלהיים, העולם שנשלט על ידי אחותה למחצה, האלה הל. יכול להיות שהוא ישלח אותי לעולם מלא רוחות רפאים של אנשים שמתו מסיבות רגילות. פשוט להיות שם לנצח, בלי סיבה, בלי סוף.

ויש גם את האפשרות. שיישלח אותי למקום הדרומי ביותר, ניפלהיים. עולם שעשוי כולו מקרח וקור. והיה לי מספיק קרח לכל החיים.

בהדרגה שקעתי במחשבות, העיניים שלי נעצמו ונרדמתי.

וחלמתי. עוד פעם.

לוקי התהלך בעצבנות בחדר הכס שלו. הפעם הוא לבש חליפה שחורה עם עניבה מפוספסת ונעליים שחורות מבריקות.  הקירות כוסו במרבדים שחורים ועליהם נפרסו דגלים ארוגים ודקים בגוון סגול כהה, כאילו עשה עיצוב פנים. קערת הוופלים הסגולים הייתה מלאה עד פיה.

"בקלילות. שתי המפלצות החזקות שלנו חוסלו בהינף יד. ה… רומאית הקטנה וחסרת החשיבות הזאת כרתה את הראש של כיברד שלי בלי למצמץ. ובן פריי השתמש בקסם פשוט וקטל את אקון."

קיאונה ישבה על כיסא מפואר בשלווה והביטה בו משועשעת. "שמעתי שלהוציא זעם זו פעולה המקלה על הנפש. אתה עושה זאת באופן יוצא מן הכלל."

"כמה מבדח."

" לוקי, לוקי, לוקי, לוקי. אל תהפוך לחסר סבלנות. אתה חיכית אלפי שנים עד להזדמנות הזו, פזיזות תהרוס אותה. אל תשכח שאני חיכיתי לא פחות ממך לקחת את השליטה מהזחוחים העיוורים האלו. אל תזבז את הזמן שלי."

הוא שחק את שיניו והפנה לה את גבו. הוא הקיש באצבעותיו והמגילה נפרסה לפניו.

"זה כתוב כאן… זה כתוב בדיוק כאן!"

"תרגע, בן ענקים. חכמים ממתינים ואילו הטיפשים רצים לאש. הדרך עוד ארוכה."

"אביך המציא את הביטוי הזה, הלא כן?"

קיאונה צמצמה את עיניה, קרובה לרוגז פעם ראשונה. "תיזהר, אני בת ברית משמעותית. אינך היית רוצה שהפנה נגדך. וגם… הבאתי לך הפתעה."

"איזו הפתעה?" בקולו של לוקי נשמע קורטוב של סקרנות.

"היא לא יכלה לבוא לארמון, זה עלול למשוך יותר מידי תשומת לב. אך סיכמתי שניפגש איתה ביוטונייהם. אתה תשמח מאוד לראותה, היא תהיה הכלי שישנה את כל חוקי המשחק."

"מי שהיא לא תהיה, מה הבטחת לה בדיוק?"

"אל תחשוש, לא משהו שיפריע לתוכנית. ואם היא תעמוד בדרכינו-"

"אני אחסל אותה."

"איזה פתרון אלגנטי."

לוקי החווה בידו והעלים את המגילה. "טוב, מה עושים גורי האלים?"

קיאונה חייכה. "מארגנים אסיפת סנאט. זה הדבר היחידי שרומאים יודעים לעשות."

"מצוין. לצערי, אני צריך להיפגש כעת עם אבי לפגישה השנתית שלנו כדי 'להתוודע אחד לשני'."

"נשמע כמו עינוי."

"אכן. תוודעי אותי מתי הפגישה עם ההפתעה שלך, אני אהיה שם."

"כדאי לך, היא לא אלה סבלנית."

הפרק הקודם