הנשיקה האסורה

נקודת מבט הרמיוני:

פקחתי עיניים.

אני מסוגלת לראות.

אני מסוגלת גם להרגיש כי אני מרגישה את הקרקע הקשה שמתחתי.

אני מסוגלת לטעום את טעם מר של מה שהרגיש כשיקוי שלא הכרתי.

אני מסוגלת להריח את ריח הדשא והפרחים שמסביבי.

"כמעט חשבתי שמתת."

ואני מסוגלת לשמוע את הנערה שיושבת לצידי.

השתעלתי.

"את צריכה להגיע למרפאה." אמרה הנערה.

לא הצלחתי לסובב את ראשי ולראות אותה אך הקול היה מוכר.

שמעתי אותה ממלמלת לחש כלשהוא רגע לפני שאיבדתי את ההכרה.

כמה ימים אחר כך עדיין נקודת מבט הרמיוני:

לבן.

זה היה הדבר הראשון שראיתי כשהתעוררתי.

לבן.

הפעם הצלחתי להזיז את הראש.

האדם הראשון שראיתי היה דראקו.

"אני מצטער הרמיוני." הוא אמר ברגע שראה שהתעוררתי.

"היא ערה?" שאל קולו של רון שהופיע לצידי כמעט שתי שניות אחר כך.

ואחריו הצטרפו גם ג'יני הארי ונוויל.

"מרלין, הרמיוני" מלמלה ג'יני ופרצה בבכי.

"למה?" שאל נוויל הבוכה.

"סליחה." אמר הארי.

"אלמלא לונה מצאה אותך, היית מתה." אמר רון שלא הצליח להסתכל לי בעיניים.

"לונה?" לונה? לונה לאבגוד? היא מצאה אותי?

"כן, לונה." אמר דראקו.

סובבתי את הראש בחיפוש אחריה, אבל היא לא הייתה שם.

"היא בדיוק הלכה למטבחים להביא לכולנו משהוא לאכול." אמר הארי.

"לא זזנו מכאן כבר כמה ימים." סיפרה ג'יני.

"אבל למה?" חזר נוויל.

"אני לא יודעת." מלמלתי.

באמת לא ידעתי.

למה באמת עשיתי את זה?

"הרמיוני, התעוררת." נשמע קולה של לונה.

"לונה!" קראתי בהתרגשות.

לונה הניחה את המגש גדוש האוכל על אחת המיתות של המרפאה וניגשה אליי.

"תודה, לונה, תודה-" ניסיתי להגיד אבל לונה קטעה אותי.

"זה היה שום דבר" היא אמרה.

"זה לא היה שום דבר. את הצלת אותה באיזו דרך שאפילו מדאדאם פומפרי לא הבינה! זה היה-" רון לא הספיק לסיים את המשפט.

"זה באמת היה שום דבר." השתיקה אותו לונה.

היא מארה את זה בצורה כל כך מוזרה.

יש משהו שהיא לא רוצה לדבר עליו.

"מצאתי לפני כמה ימים את זה." לונה שינתה נושא.

היא הוציאה מכיס הגלימה שלה את הסמל של גריפינדור.

"את עדיין רוצה את זה?" היא שאלה.

"כן, תודה." מלמלתי.

אין לי אף ספקות יותר.

לונה מדהימה.

הפרק הקודם		הפרק הבא