את מ-כ-ש-פ-ה!

היי אנשים!

אני יודעת שלא עדכנתי כבר מלאאאאא זמן, אבל אל תדאגו, אני לא נוטשת:) (אלא אם כן אתם רוצים כמובן)
והפעם אני מקדישה את הפרק ל: Snow, פוטר1, אלכסנדרה, Candy.c, חתולת בר, danielblack ו- rose weasley gringer !! תודה לכם! 3>

ועכשיו- אתם מוזמנים להתחיל לקרוא... 3>

סוורוס הלך כבר מזמן, והשאיר אותי לבדי עם הקלאודיה החדש שלי והרהורי על מה שאמר.

כן, הוא צודק. אני באמת לא יודעת שום דבר על הקסם.

כשהייתי קטנה תמיד חלמתי על להיות נסיכה, או פיה, אבל אף פעם לא מכשפה. מכשפות הן הדמויות הרעות בסיפורים, שסופן להתבשל בתנורים בתוך בית ממתקים. או משהו גרוע מזה.
ממש לא טוב.

אז איך אני יכולה להבין את הקסם, את המשמעות להיות מכשפה, אם גדלתי על זה שזה דבר נורא?!

לקלאודיה שלי כבר ממש נמאס לשבת על כתפי, והוא מנופף בכנפיו. 
אני קמה ממקומי בלהט, מוכרחה לעשות משהו.
הגיע הזמן לחקור את המתנה.

"אוקיי חמוד!" מחאתי כף "הגיע הזמן לפענח אותך. תדבר"

הוא שותק.

"תדבר!"

שום תגובה.

"בסדר, אז אתה לא מדבר. במילא זאת יכולת דפוקה." אני אומרת בשוויון נפש ומושכת בכתפיי, הוא מתעופף מהן. 

"אז...חכה כאן רגע" אני אומרת לו, רוקמת מזימה במוחי.

הוא צווח בקצרה, להראות שהבין אותי. אז הוא מבין, זה נחמד. 

אני לוקחת חופן חטיפי ציפורים מהשולחן, שי קטן מסוורוס, ויוצאת מהחדר.

לא נשמעת שום תגובה מהחדר, סימן שהקלאודיה לא מתרגש מהיעדרותי.

אני מחכה כמה דקות, מניחה את חופן החטיפים ליד הדלת ונכנסת שוב.

התוכנית שלי ברורה, להרעיב קצת את הקלאודיה עד שיסתכל דרך הדלת הסגורה בראיית הרנטגן הסופר-מגניבה שאולי יש לו, ויראה את החטיפים.

אני מלטפת אותו כמה זמן, מהרהרת שוב על הדברים שסוורוס אמר.

אחרי זמן ארוך ומייגע, הקלאודיה זז בחוסר נוחות וצווח קלות, נושך לי את האוזן ומנאג'ז שאתן לו אוכל. אני קמה מהמיטה, מתנערת מהרהורי ופונה לעבר הדלת.

אוקיי, אז ראיית רנטגן סופר-מגניבה אין לו.

אני חוזרת לחדר עם חופן החטיפים בזרועותיי, והקלאודיה עף לעברי בפראות של טורף רעב. לפני שהוא אוכל אותי במקום החטיפים, אני מושיטה לו אותם והוא אוכל מכף ידי בנימוס. תתפלאו, אבל הוא מאוד מנומס. (חוץ מהקטע שהוא אוכל לי את האוזן, זה לא מאוד מנומס).

"אוקיי חמוד, אז מה אתה אומר? להרוג אותך?" אני שואלת בציניות, והוא מתעופף בבהלה אל התקרה.

בסדר, אז אני יודעת שזה לא מאוד מעשי, בלשון המעטה, אבל אין לי רעיון אחר. מובן שאם אין לו שתי נשמות, אז זה מאוד חבל ועצוב שהוא ימות. וגם סוורוס בחיים לא יסלח לי. רעד לא רצוני חולף בגופי כשאני חושבת על זה.
ונגיד ויש לו את היכולת הזאת, מאוד טפשי לבזבז אותה על ניסוי. כמו שסוורוס אמר, היא תתגלה בבוא הזמן.

לא. אני לעולם לא אהרוג אותו. לא משנה מה. וכל עוד זה תלוי בי, הוא ישאר בחיים.

מחשבה דרמטית, אבל היא חלפה בראשי כמו להב.

אני לא יודעת למה או איך הוא ידע, אבל משום מה הקלאודיה נרגע ועופף בחזרה לכתפי אחרי שהבטחתי בראשי שאיתי הוא מוגן.

"אולי אתה קורא מחשבות?" אני לוחשת לו בזמן שאני מלטפת את נוצותיו הרכות הזהובות, שנראות כאילו השמש צבעה אותן בעצמה."זאת יכולת הרבה יותר מגניבה מראיית רנטגן, אתה יודע"

הוא סתם יושב על כתפי ומביט בי במבט השחור החודר שלו.

אוקיי, אז אולי זה סתם קשר טלפתי בין הציפור לבעלים. נחמד.

"אז בסדר חמוד, את היכולת שלך נגלה בבוא הזמן" אני מגלגלת את עיניי. 'בוא הזמן'. נו באמת. "עכשי נחקור עד כמה אתה נאמן, ועד כמה אתה טוב בלדעת כתובות"

קמתי שוב מהמיטה, בפעם החמישית או השישית הערב. הבטתי מהחלון. כבר התחיל להחשיך, מפתיע אותי שאמא עוד לא קראה לי לארוחת ערב.

"אוקיי, אז... סוורוס סנייפ? מכיר? יופי, כי..." קולה של אימי קטע אותי. ארוחת ערב. יופי. הייתי חייבת לחשוב על זה.

"אני באה אמא, עוד רגע" צעקתי בחזרה.

"תישאר כאן, ברור? אתה סוד, חמוד, אז אסור שאמא תגלה אותך. עדיין לא, בכל אופן." לחשתי לו ברכות. הצמדתי את שפתיי לראשו ונשקתי לו בזריזות. לפני שיצאתי מהחדר פתחתי את החלון, לבדוק עד כמה הוא נאמן.

נכון הוא חמוד? :) 

ועוד מעט גם יהיה לו שם... :)

ולא, אני לא שכחתי את ג'יימס. איך אפשר לשכוח את הבנאדם הזה?! 3>

אז מחכה לתגובות, ואם יש אז גם להערות בונות :)

ו... אממ.. בהצלחה בנקיונות! (אני די כתבתי את הפרק הזה במקום לנקות אז נאלצתי להפסיק. אך אל דאגה, אמשיך בקרוב בעז"ה. אולי בקרוב מאוד אפילו)

הפרק הקודם		הפרק הבא