מבט חטוף

"הארי, תתעודד. זה לא סוף העולם!"

"כן, זה כן." אמר הארי לרון בקול מיואש. מאז שדראקו הודיע לו שהוא עוזב, נמלא הארי תחושת כובד וריקנות, שהקשתה על סדר היום שלו: הוא לא התרכז בשיעורים, איחר לאימוני קוודיץ', בקושי אכל... הדבר היחיד שהצליח לחשוב עליו היה העובדה שהוא עומד להיפרד מדראקו.

"אל תדאג, הכל יהיה בסדר. חוץ מזה," רון ניסה לעודד אותו. "תמיד תוכלו לשמור על קשר. יש לך את הדוויג, ואני מתערב איתך על מאה אוניות שהיא תמצא את מאלפוי, לא משנה איפה הוא יהיה."

הארי חייך חיוך קלוש והתכסה בשמיכה. הוא הרגיש בגופו של רון מתרומם ממיטתו, דקה לאחר מכן, הוא נשף על הנר והכל החשיך.

* * *

הארי חש בעיניה הנוקבות של הרמיוני מביטות בו מהצד השני של השולחן.

"הרמיוני, אם יש לך משהו להגיד, פשוט תגידי. זה שתנעצי בי מבטים לא יגרום לי להבין."

היא בתגובה רק פתחה את עיתון הנביא היומי שהיה מונח מולה ונעצה את עיניה בכתבת השער.

הארי לא הבין מה יש לה. הוא ידע שהיא לא מקבלת את העובדה שהוא ודראקו יחד, אבל בדרך כלל היא אומרת את מה שהיא חושבת, ולא סתם מתעלמת בהתרסה.

הוא המשיך לאכול את ארוחת הבוקר שלו. מכל עבר ננעצו בו מבטי שנאה, אך הוא בצליח להתעלם מהם, בעיקר בעזרת רון, אשר הרגיע אותו ללא הפסקה.

בדרכו לשיעור תורת הצמחים, נתקלו שני הגריפינדורים שחבורת נערי סלית'רין, ובניהם דראקו מאלפוי. הארי תהה כיצד הצליח דראקו לזכות מחדש במעמדו החברתי כל כך מהר.

"אווו! הארי, אולי תסמם אותי גם?"הוא שמע קול צועק לעברו. הוא הביט על חבורת הסלית'רינים בבלבול, אך הם רק צחקו.

"בבקשה הארי! תמיד חלמתי שיתנו לי סם אונס וינשקו לי ת'צורה!!,

"על מה אתם מדבירם לעזאזל?!" אמר הארי, מעט ברוגז. רון אחז בחוזקה בזרועו של הארי, למקרה שיאבד שליטה.

"נו, באמת, פוטר! אל תעמיד פנים שאין לך מושג על מה אנחנו מדברים! כולנו יודעים את הסיבה האמיתית לעובדה שאתה ודראקו התנשקתם: סיממת אותו עד איבוד הכרה ואחר כך לקחת אותו לאיפשהו בטירה ושם נישקת אותו כמו מטורף! דראקו סיפר לנו הכל!"

"מה. אתה. אמרת?" הארי הרגיש בכעס מטפס במעלה גרונו.

"מה ששמעת, פוטר! אין לך מה לנסות להכחיש."

"דראקו..." הארי פנה אליו בלחישה. "זה נכון, מה שהם אמרו? אתה סיפרת להם את השקר הזה?"

כשדראקו הוציא מפיו את המילים הבאות, הארי היה בטוח שניתן היה לשמוע את ליבו נשבר לחתיכות.

"זה לא שקר, י'סוטה הומו! אתה סיממת אותי! מה אתה חושב, שלא הייתי זוכר? הומו מסריח." דראקו הפטיר לעברו, ושום חרטה לא נגלתה בעיניו.

"אז למה אמרת לי שאתה עוזב?" הארי שאל, פוחד מהתשובה.

"עם כמה שאני רוצה לעוף כבר מהמקום הזה, אתה באמת מאמין שלאבא שלי יש כוח להתעסק במעבר? כל זה היה רק נקמה כדי לגרום לך להישבר אחרי שסיממת אותי וגילית לי שאתה אוהב אותי!"

"בוא, הארי." רון משך אותו משם.

קריאות הצחוק עוד נשמעו מאחוריהם.

כשהגיעו למגדל גריפינדור, הארי התרסק על מיטתו ובהה בתקרה. רון התיישב על המיטה שמולו.

דמעות החלו לזלוג במורד לחיו של הארי. הוא לא האמין, לא האמין שזה באמת קורה לו. איך הוא היה יכול להיות כל כך תמים? כל כך מטומטם? זה דראקו מאלפוי! הוא שונא אותו! למה בכלל שיאהב אותו?!

"הוא לא שווה את זה." אמר רון.

"אתה לא מבין..." הארי מלמל בשקט.

"כן, אני כן."

"לא, אתה לא!!" הארי צעק בכעס. "אין לך מושג מה זה לגלות שהאהבה שלך שיחקה בך כל הזמן הזה! אין לך מושג מה זה להתרסק, אחרי שהיית כל כך גבוה! אין לך מושג בכלום!!"

"תפסיק כבר!!"רון קם ממקומו והחל להתהלך בחדר. "אין לך מושג מה עברתי, אין לך מושג בכלל על החיים הפרטיים שלי, אז באיזו זכות אתה מדבר!!"

הארי נשם עמוק וניסה להרגע. רון צודק, להארי לא היה מושג לגבי חיי האהבה של רון. הוא חשד שהוא מאוהב בהרמיוני, אך אף פעם לא עשה עם זה משהו.

רון ניגש אל הארי והניח יד על כתפו. "אני מצטער שצעקתי." הוא ליטף את גבו. 

"אני פשוט... לא מצליח לעכל את זה..." הארי מלמל בבכי קלוש.

"אל תדאג, זה ישתפר, אני מבטיח." רון חייך לעברו.

כששכב במיטתו באותו לילה, והקשיב לנחירות של חבריו, הארי לא הצליח שלא לתהות האם הוא באמת יצליח להתגבר על השברון, והאם הדבר ירדוף אותו כל חייו.

הפרק הקודם		הפרק הבא