נשיקה ראשונה

היי.. אני מאוד מאוד מאוכזבת מהתגובת האחת שהייתה בפרק הקודם :( אני מקווה שלמרות שאין מגיבים בכל זאת יש קוראים ^^

אני יודעת שהפרק קצת צולע, אל תהרגו אותי.. סליחה אם יש שגיאות כתיב או פספוסי מקלדת, כתבתי את הפרק במהירות..

נ.ב. שימו לב שלפרק הזה אין נקודת מבט.. זה כללי. ויש רמיזות לסלאש (יחסים בין שניים מאותו המין)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פרק עשירי - 

 הפרידה הגדולה

הימים חלפו במהירות, הזמן עשה את שלו. הרמיוני ודראקו מצאו את עצמם ככבר לא מעניינים ברכילויות בית הספר - כולם התרגלו לדבר יוצא הדופן. רון החל לצאת עם לבנדר בראון ושניהם נראו מאושרים למדי - אך גם הרכילות עליהם התפוגגה כלא הייתה. באחד מן הימים החלו לצאת שני רייבנקלואים, בנים,  הדבר עורר המון רכילויות בעקבות השינוי המעניין, אך גם זה הפך לשיגרה במהרה וגרם לעוד תלמידים לצאת מהארון.

הקיץ היה בעיצומו. האוויר היה יבש ומעלות החום היו בשחקים. התלמידים כמעט ולא יצאו מבית הספר המקורה והקריר. ואם הקיץ בעיצומו הרי גם הבחינות. תלמידי השנה החמישית והשביעית כמעט ולא נראו משוטטים בטירה - כולם היו או בסיפריה או בחדרי המועדון משננים חומר. הלימודים היו מעל כל העדיפויות למרבה הפלא, ונראה שאין אחד שלא מדבר עליהן. הרכילות התהפכה על צירה ובמקום לדבר על האופנה העכשווית, הזוגות החדשים או החנויות שאמורות להפתח בקרוב בסמטת דיאגון או הוגסמיד הרכילות סובבה רק על בחינות הבגרות ומבחני סוף השנה המלחיצים. אך כשקרה דבר יוצא דופן ומפתיע באחד ממערכת הזוגיות הגדולות בהוגוורטס הלימודים נעלמו כהרף עין ונושא השיחה היחידי היה: ´הפרידה הגדולה של ג´יני והארי´.

"אתה כזה מעצבן לפעמים אתה יודע?" אמרה ג´יני בפנים אדומות. נמאס לה לוותר לו כל הזמן, לפוץ הזה.

"לא, כי את מושלמת!" אמר הארי בציניות מופרזת.

"אוף איתך! אתה לא מבין שנמאס לי? אתה כל הזמן בורח או מבריז או.. לא יודעת מה! אבל זה מתחיל להימאס עליי, אני לא הולכת לוותר לך הפעם! כי נראה שבכלל לא אכפת לך מהזוגיות שלנו, אני מתכננת ומארגנת ובודקת אבל בסופו של דבר מגיע ´אדון הארי פוטר´ ומודיע שהוא לא יכול. ברצינות, הארי, זה לא בסדר ואתה יודע את זה". סיימה  ג´יני את נאומה - מותירה את כל חדר המועדון על הרגליים בדממה מוחלטת. הארי נראה כאילו החטיפו לא סטירה מצלצלת.

"ג´יני, אני יודע שזה לא בסדר להבריז לך ככה כל הזמן. אבל.. בואי נחשוב מה יותר חשוב - להציל את העולם או לצאת איתך לדייט מחור - " נקטע הארי. "שלא תעז!"

" - בן" . השלים הארי ועל פניו חיוך מסופק. ג´יני נהפכה אדומה אפילו יותר, דבר שניראה כבלתי אפשרי בעליל.

"א... א.. תם.. אתם שמעתם מה הוא אמר עכשיו?" שאלה ג´יני בבלבולאת הסובבים בחדר, אצבעה מושטת לכיוונו של הארי כמאשימה.

"הארי פוטר!" היא צעקה כעת. "הארי פוטר אמר שכל ההשקעה שלי וכל המאמצים שלי כדי לרצות אותו בדייט מושלם - מחורבנים!" המשיכה ג´יני בשיגעון. עכשיו הארי עבר את הגבול. 

"היא מטורפת!" מלמל הארי, "מטורפת". חזר הארי החל לעלות במדרגות לעבר מגורי הבנים. 

"לך לעזעזל" הוסיפה ג´יני, ממש לפני שהארי נעלם.

תחילה, ניסו כל תלמידי גריפינדור שהיו עדים לפרידה להתעלם. אך בסופו של דבר רכילות טובה מתפשטת מהר, וכעבור יום או יומיים לאחר הפרידה הגדולה כל בית הספר ידע על המקרה. הארי וג´יני התעלמו אחד מהשני לחלוטין, כאילו מעולם לא הכירו והיה הזוי לחשוב שהם היו זוג מתישהו. לכל אחד מן הבתים נראו צדדים בעניין. הפלפאף - ניחמו בכל דרך אפשרית את הארי וג´יני אם נראו במסדרונות לבדם. סלית´רין - הריעו לג´ינ יעל כך שהראתה לראש-צלקת-פוטר מה זה. רייבנקלו - חשבו על המון סיבות הגיוניות לפרידה (למרות שחלקן היו הזויות למדי). וגריפינדור - ובכן, הגריפינדורים ידעו במדובר אך בכל זאת החליטו לשתוק, הרי אם היו מדברים על המקרה בחדר המועדון, למשל, הארי וג´יני היו מכאיבים להם בדרכים שעוד לא הומצאו, ומזה כדאי להיזהר. 

היום הגדול הגיע - יום הבחינות.

תלמידי השנה החמישית והשביעית נראו כמו זומבים, היו חיוורים כסיד ועל פרצופם עמד מבט חושש. 

ג´יני התעוררה בשעה שבע, לאחר שישנה כשעתיים - מרוב לחץ היא נרדמה בסביבות חמש. לעומתה הארי הרמיוני ורון היו נינוחים מהרגיל.

ארבעתם ירדו לאולם הגדול בסביבות השעה שמונה' כשג'יני תופסת כמה שיותר מרחק מהארי ולא מעיפה לעברו אפילו לא מבט אחד.

בשעה שמונה וחצי פינו את כל יושבי האולם בשביל הבחינות שהיו אמורים להתקיים באותו הזמן. דמבלדור למרבה הפלא לא היה באזור והיו שמועות שהוא עזב את הוגוורטס בעקבות מכתב ממשרד הקסמים. 

ג´יני נכנסה לאולם הגדול בצעדים קלושים, מבטה עדיין נוטה אחורה - להרמיוני, מתחנן לעזרה. הרמיוני הישירה לה מבט חייכני המבשר "בהצלחה", ג´יני הושיבה לה חיוך צולע. היא מצאה מקום פנוי בתוך ים הכיסאות והשולחנות שהיו באולם. קול מעומעם של טריקה נשמע כשדלתות האולם נסגרו. פרופסור מקגונגל עמדה ממש לפני הדלתות, היא כחכחה בגרונה ופתחה בנאום שלה , שמשתנה בכל פעם, על בחינות תחילת השנה. "תלמידים יקרים! זהו הרגע שלכם להוכיח את עצמכם ולתת כל ידע הנתון לכם. הבחינות בכתב הן חשובות לא פחות מהבחינות המעשיות כך שכדאי לכם לא לזלזל ולהשקיע כל שביכולתכם. התוצאה של הבחינות הללו תשפיע על המשך חייכם בידה מרובה. אם הפנמתם את מילותי ואתם מתכוונים להוציא ממכם את המיטב, כל מה שנותר לי לאחל לכם זה בהצלחה!" סיימה מקגונגל ונקשה בשרביטה באוויר. בבת אחת הופיעו מאות הבחנים, אחד לכל תלמיד ועימם עט נוצה מיוחד היכול לכתוב על המבחן - כל עט אחר אינו כותב על המבחן המכושף כדי למנוע רמאויות.

המבחן עבר על ג´יני בקלות, היא נתקלה בהמון שאלות כגון: ´מהו הכישוף הגורם לגופים לרחף´ "וינגארדם לביאוסה, זה קל" או ´מהן תכונותיו של דם חדי הקרן´ "אני יודעת את זה, דם חדי קרן נותן חיי אלמוות, אך החיים אינם חיים כי מי שהורג יצור כל כך תמים כמו חד קרן נחשב למרושע ואכזר" וכך התקדם רוב השאלון, אמנם מדי פעם היא נתקע בשאלון כמו: ´כמה שדונים מתו במהפכת הגובלינים?´ ואז היא הייתה עושה ´אן-דן-דינו´ ובוחרת אחת מבין ארבעת התשובות. נשארה לי רק עוד שאלה! שאלה אחת היא חשבה לעצמה בקדחנות. לא מפסיקה לקרוא שוב ושוב את השאלה ´האם איש זאב נחשב לאנימאגוס´ היא לא הייתה בטוחה, כלל וכלל לא. אמנם אדם זאב הוא לא אדם זאב מבחירה, והוא הופך להיות מפלצת פעם בחודש, וגם אין לו  שליטה כשהוא אדם זאב.. אבל, בכל זאת הוא בן אדם שהופך לחיה כלשהי - וזו ההגדרה של אנימאגוסים. כמה שהיא צריכה את פרופסור לופין עכשיו, כל החופש של שנה שעברה הם היו כאלה קרובים. היא נהנתה לדבר איתו, מאוד, תמיד היה לו משהו חכם ומעניין לומר והיא תמיד הייתה שם בשביל להקשיב. לופין מתישהו דיבר איתה על אנימאגוסים, הוא דיבר על זה איתה ועם הארי.. המכוער והדוחה הזה ש.. ג´יני הפסיקה כשקלטה מה היא עושה במקום להתרכז בשאלה. אחרי שסיריוס מת לופין דיבר על אנימאגוסים ועל כמה שהוא אהב את צורת הכלב של סיריוס - הוא הקריא את זה בהלוויה. הוא סיפר שתמיד יישארו חברים. מה עוד היה בברכה? חפרה ג´יני בזכרונה, מנסה למצוא כל דבר נוסף שקשור, כשהתשובה קפצה בראשה, היא תפסה את עט הנוצה במהירות וכתבה על הנייר באגרסיביות את התשובה, חיוך ניצחון מתנוסס על פניה. ובדיוק כשכתבה נקודה המסמנת את סיום התשובה, הניירות והעטים נעלמו בליווי קול פעמון מצלצל, המבשר שהבחינה נגמרה.

הפרק הקודם		הפרק הבא