חלום ומציאות. מה ההבדל?

"חתיכת אדיוט שכמוך! יש לך מושג מה עשית? חכה שאני אספר על כך למנהלת!"

צעקות חדרו לתוככי גולגלתי המנומנמת. 

"אתה לא מבין, פרופסור, הוא תקף אותי קודם! הייתי חייב להגן על עצמי!"

שקרן, חשבתי כמו מתוך חלום.

"חה! ואתה מצפה שאני אאמין לך? למה שהוא יתקוף אותך?"

"תפסתי אותו מסתובב בטירה באמצע הלילה! הוא לא רצה לקבל עונש, אז הוא ניסה לעלף אותי ולברוח!"

קול ששנאתי מיד כששמעתי.

"שוטה אחד! לילד אסור להיות כאן בשעות החשכה! הוא לא ניסה להגיד לך שהוא צריך להגיע אלי?"

"הוא.. אמ... הוא.." ואז הקול השטני השתתק.

"מה קורה פה? איפה אני?" שאלתי כשהכרתי שבה אלי באופן חלקי. ניסיתי לשבת, כאב ראש נורא תקף אותי כשרק ניסיתי להניע את שרירי.

"אתה ער?!" קול מלא חרדה נשמע מעלי. פקחתי את עיני. בינס.

"איך אפשר לישון עם כל הצעקות האלו?" רטנתי.

משהו דמוי דאגה הופיע בעיניו של הרוח הזקן. זה כל כך הפתיע אותי שמחשבתי הצטללה מספיק כדי לשאול בשנאה "ומה הוא עוד עושה כאן?" ולהצביע על השרת הממורמר.

בינס הביט בו גם בתיעוב ואמר "שאלה טובה".

פינצ'י הסתלק בבושת פנים.

"אתה חייב לחזור לישון. אני לא יודע מה השעה בעולם שלך, אבל בטח כבר מאוחר" בינס אמר לי בקול שקט.

"אני לא אספיק לחזור לחדר שלי. ואני לא חושב שאצליח להירדם עכשיו" אמרתי.

"אתה יכול לעמוד?" שאל בינס.

"אני יכול לנסות" השבתי, וניסיתי לקום. 

ראשי פעם בכאב וכל גולי מחה.

"לא" פסקתי.

"אתה יכול לעשות קסמים?"

"כמו מה?"

"במגירה הזאת-" הוא הצביע על מגירה בשידתו -"יש שיקוי שינה. קח את השקביט שלך ותזמן אותו אליך. אתה תירדם מיד".

חיפשתי את שרביטי. הוא נח למרגלות הספה. הרמתי אותו.

"אציו" קראתי בחולשה וחשבתי על השיקוי המרדים.

המגירה נפתחה בחבטה. שיקוי ורדרד יצא ממנה ושייט אלי. תפסתי אותו ולגמתי. אפלה אפפה אותי בשנית באותו לילה.

"מה אפשר לעשות, דוקטור? מה המצב שלו?" קול מלא חרדה ודאגה שאל.

"אני לא יודע, גברתי, המצב שלו תקין מכל בחינה אפשרית"

"אז מה הבעיה שלו?" שאל הקול בפחד גובר.

"הבעיה היא שהוא לא מתעורר, גברתי".

"את זה אני יכולה לראות לבד!!!" הקול התרומם לצווחה.

"לא צריך לצעוק" מלמלתי.

"אורי! אורי שלי!" ידיים מחצו אותי.

"לאט, גברתי, הוא במצב של טראומה".

"אתה לא תגיד לי איך לחבק את הבן שלי, אדוני הרופא!" אמא שלי רטנה לעומתו, אבל חיבוקה אכן השתחרר טיפה.

פקחתי את עיני. שוב התעוררתי במקום זר.

"איפה אני?" שאלתי.

"בבית חולים, מתוק שלי" השיבה אמי.

"למה?"

"כי לא התעוררת הבוקר. לא הצלחתי להעיר אותך בשום דרך! דאגתי נורא" היא משכה באפה. קיוויתי שהיא לא הולכת לבכות.

" אז ישנתי טיפה אמא, לא קרה כלום".

"למען האמת, בחורי הצעיר, השעה עכשיו היא ארבע וחצי אחר הצהריים" אמר הרופא בידענות.

נדהמתי.

"אתה בטוח?" שאלתי.

"לחלוטין" השיב הרופא.

"אורי, מה קרה לך?" אמא שלי שאלה.

"אני לא יודע" שיקרתי. מובן שידעתי. אותו הדבר קרה לי בצד השני.

"אתה יכול לקום?" שאל אותי הרופא.

"לא" השבתי. ראשי עשיין הסתובב מהמכה של השרת המעצבן.

הרופא הנהן. "אני צריך לישון" אמרתי להם. הם נראו המומים. 

"אני ממש עייף. אל תדאגו, אני נשבע שאתעורר".

ולפני שהם הספיקו למחות, הנחתי את ראשי וצללתי בכוח הרצון אל השינה המתוקה.

כשהתעוררתי שוב, ראיתי שאמא שלי ישנה לצידי על כיסא. הבטתי בשעונה הדיגיטלי. אחת בלילה.

הייתי רעב.

נזכרתי שלא אכלתי מאז הפגישה עם הלנה.

הלנה!

שכחתי ממנה לגמרי!

הייתי צריך להיפגש איתה!

רגע.

אם עכשיו 1 בלילה, אז אני אמור להתעורר בהוגוורטס בערך בשעה 1 בצהריים.

למה אני פה?

הפרק הקודם		הפרק הבא