עיניים

"אהממ...מאיפה להתחיל?" חשבתי לעצמי.

"אתה...היה לך מבחן,זוכר?היית צריך לזמן שד ו..."

"ומה?"

שתקתי.לא רציתי להגיד את האמת.

"טרה?מה היה במבחן?אני זוכר קצת אבל הכל כל כך מעורפל..."

"אהמ...השד השתלט עליך ולא הצלחת להיאבק בו,אז אב המנזר אמר שנכשלת..."

"לעזאזאל!" קרא דייגו וטמן את ראשו בין ברכיו.

קמתי והתיישבתי לצידו,על קצה המיטה,מניחה יד על כתפו.הופתעתי לגלות שהיא רועדת.למעשה,כל גופו רעד בחוזקה.

הוא הרים את ראשו והסתכל עליי,אחוז אימה.

"אני לא רוצה...לא רוצה שוב...אני זוכר הכל עכשיו וזה כאב..כאב כל כך...,"

"ששש...די.יהיה בסדר.אתה לא תצטרך לעבור את זה שוב...אנחנו נחשוב על משהו." מלמלתי בשקט וליטפתי את פניו.

כשהרעידות שככו,הוא התנתק ונסוג מעט.

"מצטער,זה לא היה הולם."

"לא זה בסדר,פחדת.זה הגיוני.רק...איך זה שאתה כל כך...בריא?השד שבר לך את הגוף!"

"הוא רק גרם לזה להרגיש כך..שדים לא מסוגלים לגרום נזק אמיתי,רק לדמות כאב עד שהקרבן מאבד הכרה."

"בטוח?שום דבר לא נשבר?"

"בטוח."

נשענתי לאחור וחיבקתי את ברכיי,שקועה במחשבות.

"טרה?"

"ממ?" המהמתי בחוסר תשומת לב

"תסתכלי עליי רגע,אני מרגיש...שונה.את בטוחה שזה הכל?לא קרה עוד משהו?"

התקשיתי להסתכל עליו.העיניים הירוקות שלו היו מקסימות כל כך ומלאות בבילבול-איך הייתי יכולה להגיד לו את זה?

לספר לו שחזר להיות אדם רגיל?

"לא.לא קרה שום דבר נוסף." קיוויתי שהוא לא הבחין ברעד שנלווה לקולי.ליתר ביטחון הוספתי חיוך.

זה לקח כמה שניות,אבל הוא חייך בחזרה.

"אם את אומרת...יש לך רעיון לאיך לא אצטרך לעבור שוב את המבחן?"

הנדתי בראשי לשליליה.

איך הוא יעשה בכלל את המבחן אם הוא כבר לא חסר נשמה?וזה לא רק הצבע בעיניים.הוא ממש הרגיש משהו-פחד.

קיוויתי בכל ליבי שהנזירים יניחו לו לחיות אחרי שיגלו את זה.

"את נראית מותשת...ישנת בכלל בזמן האחרון?" הוא שאל ברוך שמעולם לא ידעתי על קיומו לפני.

"לא...לא הצלחתי להירדם עם כל המלמולים שלך...וגם דאגתי לך נורא..."

"לכי לישון.מחר כבר נחשוב על משהו."

הנהנתי בצייתנות ונכנסתי למיטה,מתפללת שמחר לא יגיע לעולם.

אני יודעת שהפרק קצר והגיע אחרי הרבה זמן (לא ממש באשמתי...התקלה של הפורטל וכל זה...)

בכל מקרה,הפרק הבא כמעט מוכן כך שאם אתם רוצים שהוא יעלה בזמן הקרוב פשוט תגיבו :)

כמובן שגם הצעות לשיפור יתקבלו בברכה

הפרק הקודם