השתקפות

האגדה מתחילה

הם נפלו על גבי משטח חולי. לנוכח הופעתם הלילה התמלא קריאות וצעקות. לפידים נהמו ברוח, מאירים את זירת הטורניר באור חזק. רון הרגיש כאילו הוא התעורר מחלום.

צווחה נוראית נשמעה מעליו. ליידי דיגורי נפלה על גופו של בנה, צועקת בשברון וממררת בבכי. היא הייתה מלווה בבעלה החיוור והנסער ובאישה נוספת שבכתה בדממה - זאת הייתה צ׳ו צ׳אנג. רון הבין שהיא הייתה האישה שהוא ראה רכובה על הסוס השחור לפני שהם נלקחו לבית הקברות.

מישהו משך אותו לרגליו. הוא מצא את עצמו עומד ליד הארי, שחיבק את אימו הרועדת בזרוע אחת, ובשנייה הוא עוד החזיק את החרב של גריפינדור. אביו עמד לידו, חיוור וחמור סבר, מחזיק את כתפו באחיזה חזקה. 

סיריוס ודמבלדור גם היו שם. עכשיו רון הבין שהם היו הרוכבים שהתפרצו לזירה רגע לפני שהכל התחיל. הוא הצליח להצליב לרגע מבטים עם דמבלדור, אך ההבעה שלו הייתה חתומה.

אנשים רבים הקיפו אותם, מרעידים את הלילה בקולותיהם. היו שם שומרים רבים, כל האבירים מהטורניר, והאורחים המכובדים, שנראו בעיקר לא מרוצים, ולא הראו סימני הקלה לראות שהארי חזר.

פאדג׳ מישש את שרשרת הצלב שלו בפנים סמוקות בעודו חוזר ואומר, ״קסם! בהוגוורטס! לא מתקבל על הדעת!״

אימו של הארי התרחקה כדי להסתכל בפניו, חושפת את פנייה החיוורות והרטובות מדמעות.

״אתה מדמם,״ היא אמרה חלושות. היא הוציאה מטפחת וניסתה לעצור את הדימום מהחתך שעל מצחו של הארי.

״אני דורש תשובות!״ לורד דיגורי זעק, מפנה אל זעמו אל המלך, ״הבן שלי היה אמור להיות מוגן בהוגוורטס, ועכשיו הוא מת!״

״זה היה וולדמורט,״ הארי הצהיר בקול צרוד. ״הוא חזר.״

רבים מהסובבים נרעדו או נעו באי נוחות. פתאום רון הבין כמה זה היה מגוחך שפעם גם הוא היה מגיב ככה.

״שטויות!״ פאדג׳ יצא בהצהרה משל עצמו, ״זה-שאין-לנקוב-בשמו מת, כולם יודעים את זה!״

״כמה נוח,״ לורד דיגורי סנט בקול גבוה, ״יורש העצר מפסיד לאביר אחר בקרב - ולפתע פתאום אדון האופל חוזר מהמתים ו-והורג אותו! איפה ההוכחה?!״

״לורד דיגורי,״ המלך אמר בקול חמור מאוד, ״תיזהר ברמיזות שלך.״

״תשאל את כלתך לעתיד,״ סיריוס התערב פתאום, מחווה אל צ׳ו, שעוד בכתה על סדריק. ״היא מספרת שהיא נחטפה על ידי קוסמים אחרי שהאונייה התעוזה כמעט טבעה, והם איימו על סר סדריק שיהרגו אותה אם הוא לא יעשה כדבריהם. אתה חושב שהיא משקרת?״

״כבר סיפרת לנו את המעשייה הזאת,״ פאדג׳ ביטל אותו בנחישות, ״כולם יודעים שקוסמים הם מרושעים, זה לא מפתיע אף אחד - אבל היא לא אמרה שהיא ראתה את זה-שאין-לנקוב-בשמו! נכון? נכון?״

הוא פנה אל עמיתיו לקבלת אישור לדבריו.

״אהמ, אהמ,״ אמברידג׳ התערבה בשיחה, ״אכן, ההצהרה שזה-שאין-לנקוב-בשמו שב היא הרת גורל. ובאמת, איפה ההוכחה? נסיך מגואל בדם שמופיע בעורך פלא עם אביר מת - האם מצופה מאיתנו להשתכנע שזה היה מעשה ידיו של אדון האופל בעצמו?״

״למה שהוא ישקר?״ רון התפרץ, ״תראו את סדריק - אין עליו אפילו שריטה! זאת הייתה קללה שהרגה אותו, לא חרב!״

כולם הסתכלו עליו בתדהמה, כאילו לא חשבו שהוא בכלל מסוגל לדבר. אמברידג׳ ופאדג׳ הסתכלו עליו כאילו עצם העובדה שהוא פתח את הפה הייתה עלבון אישי חריף נגדם.

״משרת חצוף, אתה מעז לדבר על הבן שלי?״ לורד דיגורי צעק עליו ואפילו עשה תנועה כאילו הוא עומד להכות אותו. רון לא התרשם. אפילו הוא היה יכול לראות שהאיש עומד לצאת מדעתו מרוב אבל.

״לא מוצאת חן בעיני חצר המלוכה שאתה מנהל פה, הוד מעלתך,״ פאדג׳ אמר פתאום בסנטר רוטט. ״קסמים, משרתים משולחי רסן, רציחות, וקוסמים שמתקבלים פה בברכה!״ הוא כיוון אצבע מאשימה אל דמבלדור, שעד כה עמד בשוליים ולא משך אל עצמו תשומת לב, ״זה לא מתקבל על הדעת!״

״אתה מוזמן לעזוב, בישופ, אם החצר שלי לא לטעמך,״ המלך השיב בארסיות. אשתו שלחה לעברו מבט מתרה, אך לא הביעה את התנגדותה בקול. 

פאדג׳, שבברור לא ציפה לתגובה הזאת, צקצק בקול.

״למעשה, אני פוקד זאת,״ המלך הכריז, פוסע לפני האורחים המתוחים. ״אם יש ביניכם מי שמאמין שהנסיך - מלכם לעתיד - הוא שקרן, או גרוע מכך, רוצח או משתמש בקסם, שיעזוב את הוגוורטס עוד הלילה ולא יחזור.״

פאדג׳ נשף בזעם ועזב ברשרוש גלימה. אמברידג׳ חייכה אל המלך את חיוכה המתוק והארסי והלכה בעקבותיו. שאר האורחים הלכו אחריהם בדרגות שונות של גאווה פגועה. 

היחיד שנשאר היה קרום, ובני הזוג דיגורי וצ׳ו שעוד התאבלו על סדריק. זה גרם לרון להבין שהוא לא ראה את קראוץ׳ שם - לא מאז שראה אותו עוזב לפני הקרב האחרון בטורניר. 

״קח את הארי למרפאה,״ המלך אמר לסיריוס, פתאום נראה עייף, ״אני צריך לסדר פה. אני אצטרף ברגע שאוכל.״

סיריוס הנהן והוביל את הדרך למרפאה. הוא צעד מצד אחד של הארי ואימו צעדה מצידו השני. רון ודמבלדור הלכו אחריהם. רק אז, כשראה שהארי נשען על סיריוס בזמן ההליכה, רון הבין שהוא נפצע פציעות קשות יותר משנראה לעין; באמצע הדרך הוא עצר פעם אחת לירוק כמות גדולה של דם ולהבטיח לאימו המודאגת שהוא בסדר. זו כנראה הייתה הסיבה שהוא היה שקט כל כך בזמן הוויכוח עם האורחים.

רון חיכה שכולם יתקדמו קצת, וכשהיה משוכנע שרק דמבלדור שומע אותו הוא אמר לו, ״ידעתי שזה עומד לקרות, אבל לא הצלחתי לעצור את זה. באמת שניסיתי. אני מצטער.״

״אל תצטער,״ דמבלדור אמר לו ברוך, ״ראיית הנולד לעיתים רחוקות מאפשרת לבעליה לשנות את מה שנועד להיות.״

״אמרתי לך - ״ רון התחיל להגיד, מתכוון להזכיר לדמבלדור שהוא לא יכול לגלות את העתיד, אבל פתאום חשב שאולי זה בעצם לא רחוק מלהיות נכון. ״בכל מקרה, אם וולדמורט הזה דומה בכלל לוולדמורט שבעולם ממנו אני באתי, אני יודע מה צריך לעשות כדי לעצור אותו.״

״כן, הזכרת זאת בשיחתנו הקודמת,״ דמבלדור השיב בזמן שהם נכנסו לטירה והחלו לטפס אל המרפאה. ״ההורקרוקסים. חקרתי את הנושא בחודשים האחרונים. נדבר עוד בהמשך, כעת אני סקרן לשמוע מה אירע הלילה.״

הם הגיעו למרפאה, אותה המרפאה מהוגוורטס של רון. לופין חיכה להם שם, ומייד הושיב את הארי על אחת המיטות והחל לבדוק אותו. הוא הקשיב לנשימות שלו בתשומת לב, וכשהוא מישש את הבטן שלו הוא ירק עוד דם. לופין מיהר אל אחת השידות והביא לו שיקוי כל שהוא, למרות שרון לא הצליח להאמין שאף מרקחת של מוגלגים באמת יכולה לרפא את הפציעות הפנימיות שקללות הקרושיאטוס גרמו לו.

לאחר מכן לופין הסיר את חולצתו המוכתמת בדם של הארי. מייד התברר שבנוסף לפציעות הפנימיות שלו, הוא גם איבד הרבה דם; התפרים על הפצע במותנו משבר הרומח שהוא ספג מוקדם יותר באותו היום נפתחו, כנראה כתוצאה מהקרב עם וולדמורט או מקללות הקרושיאטוס. 

לופין החל לטפל בפצע מייד, ובמקביל ביקש מהמלכה, שהעמידה את עצמה לשירותו, שתחטא את החתך על זרועו. היא התכוונה לחתוך על המטפחת המגואלת בדם שרון קשר מעל הפצע, אבל הארי עצר אותה וביקש שתשאיר את המטפחת שלמה, והקפיד להטמין אותה בכיסו.

דמבלדור ביקש מרון שיספר לכולם מה התרחש אחרי שהוא, הארי ודיגורי נעלמו מהזירה. רון התחיל לספר כיצד הם הופיעו בבית הקברות, ומייד התברר להם שדיגורי טמן להם פח לפקודתו של וולדמורט. הוא סיפר כיצד דיגורי דרש מוולדמורט לשחרר מישהו, וכמעט מייד לאחר מכן וולדמורט פקד להרוג אותו.

״הוא דיבר על ליידי צ׳אנג,״ סיריוס סיפר בטון אפל, ״כשמצאנו אותה כלואה בצינוק של בת דודתי היקרה היא סיפרה לנו שאוכלי המוות שתקפו את התעוזה איימו שיהרגו אותה אם סר סדריק לא יעשה את דברם, רק שהיא לא ידעה מה הם רצו שהוא יעשה בשבילם. היא רק ידעה שהם הטילו איזו קללה על הטבעת שלה ואמרו לו לשמור אותה בהישג יד, ושישאר קרוב להוגוורטס. זה מסביר למה סר סדריק לא רצה לספר על ההרפתקאות שלו בחג המולד - חלק מהתוכנית הייתה שהוא יהיה פה בשעת הכושר. רכבנו בחזרה מייד כשזה נודע לנו, אבל איחרנו את המועד.״

״שניכם מצאתם אותה ביחד?״ רון שאל, מבין שסיריוס מדבר על עצמו ועל דמבלדור. זה הפתיע אותו, כי הוא חשב שדמבלדור לא היה אמור להתקבל בברכה בהוגוורטס.

״למעשה, נפגשנו בצינוק,״ סיריוס השיב, מסתכל לעבר דמבלדור בחשד מעורב בסקרנות. ״עד רגע זה הוא לא הסביר לי מה בדיוק הוא עשה שם.״

דמבלדור חייך חיוך מסתורי.

המלך נכנס למרפאה, מלווה בארבעה שומרים, עליהם הוא פקד בעייפות להמתין בחוץ. הוא ניגש מייד אל הארי. בעקבותיו מיהר לא אחר מאשר פיטגרו.

״אתה!״ רון קפץ, נזרק בחזרה לדחף הלחימה של בית הקברות.

הוא התנפל על פיטגרו, זה נסוג לאחור בפחד; סיריוס הופיע שם והדף את רון לאחור.

״הוא המשרת של וולדמורט!״ רון האשים, ולא הבין למה כולם נראים כל כך המומים מההתנהגות שלו. ״אני יכול להוכיח!״

הוא חמק מסיריוס ותפס את פיטגרו המבוהל, מפשיל את שרוולי חולצתו באלימות. הוא ציפה לחשוף יד עשויה מתכת ואת האות האפל על הזרוע השנייה, אבל הזרועות המדולדלות והחיוורות לא הראו שום סימן. רון המשיך לבחון אותן ולמשוך בהן, לא מאמין למראה עניו.

״אתה משוגע!״ פטיגרו צווח.

סיריוס חזר כדי להדוף את רון לאחור, ופיטגרו נסוג ונצמד לקיר בפחד.

״הוא היה שם!״ רון המשיך להתעקש, פונה אל הארי, ״הוא היה זה שהרג את דיגורי והחזיר את וולדמורט! אתה ראית אותו!״

״לא ראיתי את הפנים שלו,״ הארי השיב, נראה תשוש מכדי להיות נסער. ״זה היה יכול להיות כל אחד.״

רון לא האמין שהארי לא מגבה אותו. אבל אז הוא הבין שהוא צודק - גם רון בעצם לא ראה את הפנים של פיטגרו באותו הלילה. הוא היה בטוח שזה היה מוכרח להיות הוא מהרגע הראשון, אבל במחשבה לאחור הזיכרונות התחילו להיות מעורפלים, והוא לא היה בטוח שהיה בכלל סימן כל שהוא שהאיש שסעד את וולדמורט היה פיטגרו.

״פיטר היה לצידי במשך כל הלילה,״ המלך אמר לרון. 

״זה לא הגיוני,״ רון טען נואשות, מסתכל שוב לעבר פטיגרו המבוהל.

״אני לא אשם!״ רב המשרתים התנשף, ״אני לא משרת את זה-שאין-לנקוב-בשמו! הוד מעלתך, אתה מוכרח להאמין לי!״

״אני מאמין לך, פיטר,״ המלך אמר ברוך, ״לך לנוח. אני אקרא לך אם אזדקק למשהו.״

פיטגרו קד במהירות ועזב את המרפאה. רון עדיין לא היה מסוגל לתפוס את מה שקרה.

דמבלדור שינה את הנושא, אולי כדי להסיט את תשומת הלב מההתנהגות המשונה של רון.

״אם יורשה לי, הוד מעלתך, זו הייתה החלטה פזיזה לגרש את האורחים שלך,״ הוא אמר, ״אתה אמנם מלך, אבל גם מלכים צריכים בעלי ברית.״

״אם אני ארצה את העצה שלך, דמבלדור, אני אבקש אותה,״ המלך השיב בקוצר רוח, צופה בדאגה כיצד לופין ניגש לטפל בחתך שעל זרועו של הארי.

״תמשיך בסיפור,״ סיריוס אמר לרון.

רון המשיך, מתאר כיצד הם נכבלו בחבלים קסומים, וכיצד המשרת של וולדמורט - בליבו רון עדיין היה בטוח שזה היה מוכרח להיות פיטגרו - הפך אותו מיצור דמוי תינוק מפלצתי ומעוות ליצור נחשי דמוי אנוש. אז הוא סיפר על הופעתם של אוכלי המוות וחלק את מה שזכר מהניאום שוולדמורט נאם בפניהם. 

אחרי זה הוא עבר ישר לחלק בסיפור בו הארי נלחם בוולדמורט, מדלג בכוונה על החלק בו אוכלי המוות עינו את הארי. המלכה נראתה חיוורת ועל סף התמוטטות, ורון לא חשב שהיא צריכה להתמודד עם התיאורים האלה.

כשהוא סיפר כיצד הקללה של וולדמורט פגעה בהארי וקישרה ביניהם, דמבלדור ביקש ממנו להאט ולתאר כל פרט ופרט ממה שראה. לאחר מכן הוא פנה אל הארי וביקש ממנו לתאר בדיוק מה הוא הרגיש כשזה קרה.

״אני לא בדיוק בטוח,״ הארי השיב בריחוק, ״זה לא כאב. זה הרגיש קצת קר, אבל חוץ מזה לא הרגשתי כלום…״ 

הוא השתתק, כאילו הוא חווה את זה שוב. רון חשב שאולי יש משהו שהוא לא חולק, אבל אם דמבלדור גם חשב ככה, הוא בחר לא ללחוץ עליו.

״ואז עוף החול הגיע עם החרב,״ רון המשיך לספר, ופתאום הבין משהו. ״אתה שלחת אותו, נכון?״ הוא שאל את דמבלדור.

״כן, זה היה פוקס,״ דמבלדור השיב בחיוך, ״עופות חול עם יצורים נבונים במיוחד, והם יכולים לעוף מרחקים גדולים בזמן קצר. שלחתי את פוקס בתקווה שהוא ימצא אתכם ויסייע לכם. יש ביכולתה של שירת עוף החול לעורר תקווה ולנסוח אומץ בלבבות טהורים - וידעתי שאתם תזדקקו לאומץ ולתקווה בלילה הזה.״

״והחרב?״ הארי שאל. החרב של גריפינדור נשענה על המיטה לידו.

״היא עברה אלי בירושה מאבות אבותיי,״ דמבלדור סיפר, ״היא מחושלת מפלדה מכושפת. אך אל תדאג, הוד מעלתך, אין לה שום יכולות קסם מיוחדת, מלבד היכולת לחדור הגנות קסם אחרות, כך שאני משוכנע שאחיזה בה לא מפרה את אף אחד מהחוקים של אביך. ברשותך, אני אמשיך להחזיק בה, עד היום בו תזדקק לה שוב.״

דמבלדור לקח את החרב ביד אחת. הוא הפנה את גבו אל המשפחה המלכותית, ורק רון ראה איך הוא טופח על החרב בשרביטו ומעלים אותה.

אחרי זה רון סיים את הסיפור מהר, מספר איך הארי השתמש בחרב כדי לסיים את הקללה, ואיך הם ברחו וחזרו להוגוורטס.

״איך ידעת שהטבעת תחזיר אתכם להוגוורטס?״ סיריוס שאל אותו.

״זה היה ניחוש,״ רון תירץ, ״לא היה לנו מה להפסיד בכל מקרה.״

״ואיך ידעת מה עומד לקרות לפני שהארי וסר סדריק נעלמו?״ סיריוס המשיך לחקור אותו. ״ראיתי אותך לפני שנעלמתם - זה נראה כאילו ניסית לדחוף את הארי הצידה לפני שסר סדריק נגע בו.״

רון גמגם. 

דמבלדור התערב, ״אני מאמין שרון ניחן במתת ראיית הנולד. כאשר פגשתי אותו לראשונה חשדתי בכך, וכעת אני בטוח.״

רון הבין שדמבלדור מנסה לעזור לו, אבל בהחלט לא נראה שזה עוזר. אווירה של חשדנות התעוררה בחדר, ואפילו לופין הפסיק לנסות לטפל בחתך שעל המצח של הארי כדי להסתכל על רון בחשש.

״אז זה הופך אותו לקוסם?״ סיריוס שאל בקול מתוח, ידו נעה לעבר ידית החרב שלו, אולי אפילו בלי להבחין שהוא עושה זאת.

״זה באמת משנה?״ הארי נכנס לשיחה, ״מה שרון לא סיפר לכם זה שוולדמורט לא תכנן לתת לי הזדמנות להילחם, הוא עמד פשוט לתת לתומכים שלו להוציא אותי להורג. אם רון לא היה מתערב ומשכנע אותו לתת לי קרב הוגן לא הייתי פה עכשיו.״

המלכה השמיעה צליל השתנקות, לופתת את פיה ביד אחת ואת חזה בשנייה. אולי העובדה שהארי אמר בעצמו שהוא היה על סף מוות באותו הלילה הייתה מה ששבר אותה.

לופין ניגש אליה מייד, ודמבלדור ניצל את היסח הדעת שלו כדי לשכנע אותו לשחרר את הארי לחדרו, ושהוא יטפל בחתך על המצח שלו, שבכל מקרה היה בעל אופי קסום. הוא ניתק את הארי המודאג מאימו, עטף את כתפיו החשופות בשמיכה, ובעוד המלך וסיריוס רוכנים מעל המלכה בדאגה, הוא כיוון את הארי ורון מחוץ למרפאה.

״היא תהיה בסדר,״ רון אמר להארי, שהסתכל מעבר לכתפו גם אחרי שדמבלדור סגר את הדלת. הוא לקח את זרועו והניח אותה סביב כתפיו כדי לעזור לו ללכת לחדר שלו.

״כל זה בוודאי מחזיר אותה אל הפעם הראשונה שוולדמורט ניסה להרוג אותך,״ דמבלדור הסביר בעדינות בזמן שהם הלכו במסדרונות הטירה, שהיו מלאים שומרים דרוכים. ״אין כאב גדול יותר עבור אמא מאשר הכאב שבאובדן ילד. עצם המחשבה על כך יכולה להיות משתקת.״

״למה אני לא מת?״ הארי שאל את דמבלדור פתאום. ״ראיתי את וולדמורט משתמש באותה הקללה כדי להרוג את סר סדריק. אז למה כשהוא השתמש בה עלי לא קרה שום דבר?״

״משהו קרה, בהחלט,״ דמבלדור אמר במסתוריות.

״אין לי סבלנות לחידות,״ הארי אמר בקוצר רוח, ״אני יודע שאתה יודע את התשובה.״

״יש לי רק ניחוש,״ דמבלדור השיב בסבלנות. ״אבל זו שיחה למחר. עליך לנוח עכשיו.״

הם נכנסו לטרקלין שבמגדל גריפינדור. הארי התיישב בכיסא ודמבלדור בחן את החתך שעל המצח שלו, שעדיין דימם. כשהוא הוציא את שרביטו הארי נרתע.

״תרשה לי לרפא אותך?״ דמבלדור שאל ברכות.

הארי הציץ לעברו של רון, כמבקש אישור. מופתע ומעט מבולבל מהמחווה, הוא הנהן לעברו.

דמבלדור העביר את קצה שרביטו בעדינות על עורו של הארי. לאחר שניות ספורות הוא הטמין את שרביטו בכיסו ואמר, ״זהו זה. עבודה טובה לפחות כמו זו של אדון לופין, אם יורשה לי להעיד על עצמי. אך אני חושש שבכל זאת תישאר צלקת.״

״אני אחיה,״ הארי העיר וקיבל מידו של רון מטלית, איתה הוא ניקה את הדם מפניו. 

רון לא הצליח לעצור השתנקות. צלקת טרייה התנוססה על מצחו של הארי - צלקת בצורת ברק.

לא מודע למשמעות הרת הגורל של הצלקת, דמבלדור איחל להם לילה טוב ועזב, בהבטחה שידברו עוד מחר. 

פתאום לא בטוח במקומו, רון כרע וניסה לעזור להארי להוריד את המגפיים שלו.

״אני אסתדר,״ הארי אמר לו, ״קום. אתה סיכנת את עצמך כדי להציל את חיי. זאת הפעם השנייה שאתה עושה את זה.״

רון קם, ולא ידע מה להגיד.

״למה עשית את זה?״ הארי חקר אותו, ״יכולת לעמוד מנגד ולהציל את עצמך, ואף אחד לא היה שופט אותך על ההחלטה הזו. וולדמורט אמר שהוא לא מתכוון להרוג אותך בכל מקרה. אבל היית מוכן להקריב את עצמך כדי שיהיה לי סיכוי. למה?״

זאת בעצם הייתה שאלה מצוינת. רון אף פעם לא עצר לחשוב באיזה צד במלחמה הוא צריך להיות. הוא לא חשב שהוא בחר צד בגלל המשפחה שלו, הוא חשב שזה היה קשור יותר לזה שהארי היה החבר הכי טוב שלו, והוא ידע כבר מהשנה הראשונה שלהם שהוא יתייצב לצידו תמיד, לא משנה מה.

אבל עכשיו הייתה לו הזדמנות לבחור אחרת. הארי הזה לא היה חבר שלו. אם הוא היה יודע את הסוד שלו, סביר שהוא היה כולא אותו בצינוק או עושה לו משהו גרוע יותר. אבל הוא הבין שלמרות כל זה הוא עדיין בחר את אותה הבחירה שהוא בחר לפני.

״עשיתי את זה כי אני לא מאמין שיש למישהו זכות להתאכזר לאנשים אחרים,״ רון הסביר את עצמו, בצורה לא רהוטה במיוחד, ״וולדמורט מאמין שיש לו את הזכות הזאת. בנוסף, יש לו את הכוח לעשות דברים מחרידים. ואני חושב שאתה היחיד שיכול לעצור אותו אחת ולתמיד.״

הארי הרהר בתשובה שלו ברצינות. הוא נראה עייף ורצוץ במיוחד, עם פנים חיוורות וארובות עיניים כהות ושקועות.

״אתה יודע,״ הוא אמר לבסוף, ״גם מלכים מאמינים לפעמים שיש להם זכות לעשות באנשים כרצונם, וגם להם יש כוח לעשות דברים מחרידים.״

״טוב, אז חסר לך שאתה תהיה מלך כזה,״ רון החזיר בחיוך, ״אחרת אני לא אציל את חייך שוב.״

הארי חייך אליו - חיוך כנה. רון חשב שזאת אולי הפעם הראשונה שהוא מחייך אליו. פתאום הוא ראה בבירור את החבר הטוב שהוא גדל איתו.

נשמעה נקישה מהוססת על הדלת. מכל האנשים שהיו יכולים להיכנס, רון לא ציפה שזאת תהיה ג׳יני.

הארי קם ותוך רגע הם היו מחובקים. ואז, בלי לומר מילה, הם התנשקו. 

מופתע ונגעל (זה לא שינה שג׳יני הזאת לא ממש הייתה אחותו, הוא עדיין לא היה צריך לראות דברים כאלה), רון יצא מהחדר, עוזב אותם לנפשם.

הוא מצא את עצמו הולך במסדרונות הטירה ללא מטרה. הוא הניח שהוא צריך ללכת לישון, אבל זה נראה לו בלתי אפשרי לשכב במיטה ולהירדם אחרי מה שהוא חווה.

הוא פנה במסדרון ומה שראה שם גרם לו לחייך. הרמיוני צעדה הלוך ושוב, עדיין לובשת את שמלת הקטיפה הצהובה המחמיאה שהיא לבשה במהלך היום. היא נראתה עצבנית וקצת מודאגת, וזה גרם לרון להרגיש קצת אידיוט שכל מה שהוא יכול לחשוב עליו זה כמה יפה היא נראית.

היא הבחינה בו ומיהרה לעברו. לרגע הוא חשב שאולי גם הם יתנשקו, אבל היא נעצרה במרחק צעד ממנו ורק העבירה את ידה על הזרוע שלו. הוא נמס.

״אתה פצוע?״ הרמיוני שאלה אותו בדאגה.

״מה?״ הוא השיב בטמטום. לקח לו רגע ארוך להבין שהבגדים שלו מוכתמים בדם של הארי. ״אה, לא, זה לא שלי.״

הוא חשש שהיא תשאל אותו על הארי, אבל היא לא עשתה את זה.

״דאגתי כל כך,״ היא הודתה, ״כולם אמרו שהארי בסדר, אבל אף אחד לא ידע שום דבר עליך…״

רון הניח שזה לא צריך להפתיע אותו. הוא כנראה היה מאוד מטושטש מתשישות, כי הוא אמר, ״את חשבת עלי. זה כל מה שחשוב.״

הוא בטח דמיין את זה שהיא הסמיקה קצת.

״זה נכון מה שכולם אומרים?״ היא שאלה ברצינות, ״זה-שאין-לנקוב-בשמו חזר?״

״כן,״ רון השיב, ובאותו הרגע העובדה הזאת לא הטרידה אותו בכלל. ״רוצה לשמוע את הסיפור ממקור ראשון?״

הרמיוני חייכה והנדה בראשה. ״אתה בטח מותש.״

״אני אפילו לא עייף,״ רון השיב כלאחר יד.

הם היו קרובים לספרייה, שם לא היו פרוסים שומרים. הם הדליקו שני נרות בכניסה ומצאו מפלט בחלל הגדול והחשוך, בשולחן שניצב מתחת לחלון. בחוץ, המדשאות וגבול היער היו מנוקדים אורות של לפידים.

בפעם השנייה באותו הלילה, רון סיפר מה התרחש בבית הקברות - אבל הפעם הוא התעכב וסיפר בצורה מפורטת איך רגע לפני שהכל השתנה, הוא היה מוכן להילחם עד המוות. בשלב הזה הרמיוני נשכה את שפתה במתח. ואז, כשהוא סיפר איך הוא קילל את אוכלי המוות ויצר את הבהלה שאפשרה לו ולהארי לברוח, החשש שלה התחלף בהקלה. הוא לא המציא שום דבר שלא קרה כדי לגרום לעצמו להיראות יותר כמו גיבור, אפילו שהתפתה לעשות את זה, אבל הוא עשה מאמץ להציג את הסיפור כך שזה ירגיש כאילו הוא זה שהציל את המצב.

כשהוא הגיע לחלק בסיפור בו פוקס הופיע עם החרב של גריפינדור, הוא נזכר בנוצה, אותה הוא הטמין בכיסו בהיסח דעת. הוא הוציא אותה כעת והגיש אותה להרמיוני, שלקחה אותה בפליאה. הנוצה הייתה גדולה ואדומה עם ברק זהוב ברור.

״היא קסומה?״ הרמיוני שאלה אותו בזמן שהשיערות הרכות ליטפו את העור העדין של ידה.

״כנראה שכן,״ רון השיב, מסתכל על הידיים שלה, ״לפעמים מכינים מהן שרביטים.״

״אני יכולה לשמור אותה?״ הרמיוני ביקשה.

״היא שלך,״ רון השיב. ליבו התנפח כשראה כמה הרמיוני שמחה מהמתנה שלו, כאילו בעיניה הנוצה הייתה שוות ערך לתכשיט יקר.

לאחר מכן היא ביקשה ממנו לספר לה עוד על שירת עוף החול, ועל הקסם שיצר את הגוף של וולדמורט. רון עשה כמיטב יכולתו לספק את הסקרנות שלה.

״מה יקרה עכשיו?״ הרמיוני שאלה לבסוף. 

הלפידים בחוץ הלכו ונעלמו, והשחר היה קרוב. רון נלחם בעייפות בשביל עוד רגע לבד איתה.

״עכשיו אנחנו נביס אותו,״ הוא השיב, חושב על ההורקרוקסים.

הרמיוני חייכה חיוך דק, מריר.

״הגברים תמיד נהנים מכל ההרפתקאות,״ היא אמרה, כמעט בטינה.

״את תוכלי לעזור,״ רון מיהר לפייס אותה, ״אני לא חכם במיוחד, ולמען האמת, גם הארי לא. לא נשרוד הרבה אם לא תעזרי לנו לא להיהרג.״

״אולי אתה צודק, אבל קשה לי להאמין שזה יקרה,״ הרמיוני השיבה, מלטפת את נוצת עוף החול בעצבות. ״נשים לא מקבלות את ההזדמנות להילחם במכשפים נוראיים.״

״אולי את תהיי הראשונה,״ רון ניסה לעודד אותה.

״אתה מתוק,״ הרמיוני אמרה בעצבות ונגעה בידו שעל השולחן. ״אבל סדרי עולם לא משתנים בכזו קלות, גם בשביל קוסמים או נסיכים.״

הפרק הקודם		הפרק הבא