החיים שאחרי- הארי פוטר

הוויזלים ליוו את ג'יני ואת הארי לתחנת קינג קרוס, לרציף תשע ושלושה רבעים.       

הרציף היה אפוף ערפל כרגיל וגדוש בתלמידים המתרגשים לחזור להוגוורטס לאחר חופשת חג המולד. התלמידים עמדו בקבוצות עם הוריהם, מכריהם וחבריהם ודיברו נרגשות. כנראה שלא הבחינו בהארי, כי אחרת היו מגיעים ומבקשים פירוט של הקרב על הגוורטס או חתימות.                                                                                                           

מסביבו הארי זיהה כמה תלמידים משכבתה של ג'יני. מזווית עינו הבחין הארי בניצנוץ צהוב. כשהסתובב הסתכל בעיניה הגדולות של לונה לאבגוד פעורות לרווחה ולא ממוקדות כרגיל, שרביטה היה תחוב כרגיל מאחורי אוזן שמאל, אך משהו בהופעתה הקרין פחות טרלליות. היא הייתה כבר לבושה בגלימת הבית ספר והסתכלה אל חלל האוויר בעניין רב, כנראה מחפשת יתושטושים. כשהסתובבה הבחינה בו והתקרבה לעברו ולעבר ג'יני, כשהארי סימן לג'יני שהיא מתקרבת, ג'יני נופפה בהתלהבות לעברה.                                                      

"היי הארי, היי ג'יני, מה קורה? גם אני חוזרת סוף סוף לבית ספר... הם נתנו לי חופש עד אחרי חג המולד, אתם יודעים," אמרה בחולמניות המאפיינת אותה.                                         

"כן, גם לג'יני נתנו חופש,"                                                                                   

"הארי מצטרף אלינו בנסיעה את יודעת," הודיעה לה ג'יני                                                      

"כן? אבל אני מניחה שאשב בכל זאת היום לבד, כי אתם זוג והכול," פסקה ללא שמץ של עלבון.                                                                                                                  

"כן, א-" אמר הארי

"אבל איך את יודעת שאנחנו זוג?"

"אה.. זה כתוב בנביא, אתם בטח לא קראתם אותו בעניין מאז השנה החמישית. אתם יודעים, אבא שלי ידע על זה קודם אבל לא רצה לכתוב עליך כאלו דברים,"

"תודה..." אמר הארי.

לונה חייכה בתשובה                                                                                                                     

"בכל מקרה, הוא הולך לבקר את פרופסור מקגונגל,כי היא הבטיחה שתעזור לו להיות הילאי... את זוכרת? אי-שם בשנה החמישית..." הוסיפה ג'יני. היה זה סיפור כיסוי למשימה שהסביר עליה לג'יני ולשאר הוויזלים וכמובן להרמיוני, שאמרה מיד; "הארי זה מעולה! תשאל אותו על האחרים! על סיריוס ו..." היא החלישה את קולה למראהו של הארי, הוא נזכר באבדות שלו, וכנראה נראה כעת מזוויע.

"אולי תשאל אותו אם-" התחיל רון, כנראה בשביל להסב את תשומת ליבו למשהו אחר.

"באמת! הפסיקו עם זה מיד! הארי ידבר עם דמבלדור על המשימה שלו בלבד, אני בטוחה שהוא לא יאפשר מעבר מידע על עולם המתים אל עולם החיים!" קטעה אותו מולי "הארי'לה, נכון שכך תעשה?" הוא לא ידע מה לעשות, הרי כרגע בער בו הרצון לעידכון מסיריוס ופרד ולופין וכמובן אמא ואבא שלו...

"הממ.. כן..." היתה תשובתו לבסוף.

"ובכלל, לא נראה לי שאפשר יהיה לשאול אותו על זה," פסקה מולי והלכה משם עם סל כביסה שמרחף אחריה.

"אני בטוח שזה היה שונה אם היא הייתה חושבת שנייה על פרד." פסק רון בנרגנות.

הארי כבר הספיק להיפרד מג'יני כמו זוג, בבית, כי ידע שב הוגוורטס הסבירות שיהיה להם זמן אישי לשניהם במקום פרטי תהיה נמוכה. היא חשה חייבת להמשיך ללמוד בהוגוורטס את שנתה השביעית. הוא התנחם בכך שכל הנסיעה להוגוורטס תהיה בחברתה. הארי ניסה להניע אותה מכך מספר פעמים, ללא הצלחה כמובן.

"הארי, אני חייבת להשלים את ההשכלה שלי, גם אתה צריך, אבל, טוב. אני בטוחה שתסתדר גם בלי זה... " אמרה תוך ליטוף חזהו של הארי.

"אבל ג'יני...- (אמר תוך קירובה לפניו) – אנחנו לא נוכל להיפרד לכל-כך הרבה זמן! ג'יני...את באמת חייבת?"

ג'יני הנהנה והוסיפה:" הארי, אתה יודע שכן"

"ו... מתי אני אוכל שוב לחוש את שפתייך?"  אמר בקול עמוק במיוחד.

"בחופשה הבאה, הארי..." אמרה בצחקוק.

"טוב," אמר בהתרסה.

"הארי אתה בסדר?" שאל קול חולמני.

"כן?" אמר כששם לב שהוא חולם.

"טוב," אמרה לונה "אני הולכת להתארגן. הארי, תודה שהצלת את אבא שלי ואותי שנה שעברה"

"כן..."ענה הארי, ואז הלכה. הוא לא ידע מאיפה היא נזכרה בכך. אבל החליט שזה לא חשוב.

הוא בהה בנקודה בו נעלמה עד שקולה של ג'יני העיר אותו.

"הארי, אולי תבקש מפרופסור מקגונגל באמת להיפגש איתה שתעזור לך... וחוץ מזה אולי היא תסכים לך לבוא לבקר, אולי אם תעשה סדנאות או משהו, כמו בצ"ד אתה יודע,"

"כן, זה רעיון טוב,"

"אז אל תשכח. אולי אני יזכור להזכיר לך..."

"בסדר ג'יני," אמר מגחך.

הארי העלה את מזוודתה של ג'יני לתא המטען, וליווה את ג'יני אל תוך הרכבת.

כשנכנס הרכבת עוד הייתה ריקה מאנשים מצביעים ומתלחששים והם תפשו תא לעצמם והארי זימן וילון כדי שלא יפריעו להם.

 הם נכנסו לתא והחלו לדבר עד ששמעו תלמידים מגיעים ועברו ללחישות. אבל רוב הזמן שלהם עבר בפגישות שפתיים מלוות מילות אהבה.

לבסוף הרכבת עצרה בתחנת הוגסמיד. הארי שמע במעומם את קול הבס של האגריד קורא "תלמידים חדשים לכאן! בואו אתם ננסים קטנים אלי לפה! כל התלמידים החדשים פה אלי!" ומיד הבין שמוטב לו לחכות עד שילכו. הארי חיכה עם ג'יני עד שקבוצה קטנה של תלמידות יצאו ואז יצא עם ג'יני לכרכרה האחרונה רתומת הת'סטראלים.

"מוזר, נכון? עכשיו גם אני רואה אותם. תיארת אותם מאוד דומה..."

"כן, אני מניח שלא חשבתי על זה,"

"בוא ניכנס"

הארי הוביל את ג'יני לכרכרה שהחלה לנסוע מיד. הלוואי שהיה תלמיד פה לשנה אחת נוספת, הוא חשב לעצמו כל הדרך.

לוסינדה חשה כמעופפת בסביבתו של פרננדו. היא הייה בוהה בשפתיו היפות, בשערו השחור הפרוע, בגובהו הרב ובעיניו התכולות. בעיניו הייתה נוהגת לטבול מדי יום כאשר עצרו לאכילה קלה. היא הייתה טובעת בעיניו והוא בעיניה הירוקות בצורת השקד. הוא מצידו היה משחק בשיערה הבלונדיני המתולתל הארוך, נדהם מנצנוצו בשמש הזהובה, בימים שהשתקעו בקרחת יער חמימה. הכול היה כל-כך מושלם. בימים שבו הגשם ניתז על גגו של האוהל, כישף פרננדו את הגג בלחש 'אימפרביוס'  וכך מנע את הרטיבות והקור מלוסינדה.

אך לוסינדה לא שכחה את המשימה שלה.

היא זכרה את מה שלקחה על עצמה, ובכל ערב הייתה יושבת בפתח האוהל מכורבלת בשמיכה וחושבת וחושבת וחושבת.... עד שהייתה מתעוררת במיטתה לאור הזהוב הראשון כאשר עיניה טובעות שוב בעיניו של פרננדו.

היום הם החליטו לנסות ללכת קצת מזרחה. לאחר שארזו את רכושם החלו לטייל. בטיוליהם היו מקפידים להחזיק ידיים ולפטפט. לעיתים קרובות פרננדו היה מכשף דברים כך שהפכו לאכילים,  או לתכשיטים שהרחיף לצווארה ולידיה של לוסינדה. פעם סידר אבנים בעיגול ושאל את לוסינדה איזו אבן היא הכי אוהבת.

"אבני אודם אני חושבת, וגם ספיר אני מניחה. למה?"

"תבחרי אחד. אני הייתי בוחר במקומך גריפינדור... אבל גם רייבנקלו זה נחמד..."

לוסינדה הסמיקה.

"אתה יודע מה? תבחר אתה."

הוא סידר את קומץ האבנים בצורה קצת שונה ובחר מספר אבנים גדולות יותר והחליפן באחרות. הוא שקד על כך כעשר דקות לפני שהתרומם ומילמל "יופי" ואז התרחק, הוציא את שרביטו וכיוון אותו אל האבנים. אור סגול יצא משרביטו, וכאשר ליטף את האבנים, אחת אחת נצבעו בצבע סגול לבנדר בהיר ועדין ובהקו בשמש. הוא דקר את האוויר בשניה ומשרביטו יצא אור זהוב שמסגר את האבנים כולן, ועל האבן הגדולה חרץ, ויצר תליון נפתח.

"מה... איך... אהה...." מלמלה לוסינדה תוך כדי שפרננדו מניח על צווארה בעדינות את השרשרת.

"את לא ידעת לבחור בין כחול לאדום, אז שילבתי. והוספתי זהב כי.... טוב זה מתאים,"

פסק פרננדו ונישק אותה, בדיוק כשהגיחה השמש מבין העננים, ושיוותה לנשיקה קסם שלא ניתן לייצר בשרביט;

אהבה.

כמו שהבטחתי, הפרק מוקדש ל- edenden !

אני חייבת לומר שאני קצת מאוכזבת שהיא המתמודדת היחידה.... בפרק 11 יש הסבר על הקדשות.

*ההקדשות נמדדות לפי האהדה והתגובה שלך לפרק האחרון שפירסמתי, ולא לכל הפרקים....

מקווה שהפעם תגיבו, ותגיבו הערות והארות עם תוכן, כדי שאוכל להשתפר... =]

הפרק הקודם		הפרק הבא