זאת לא אגדה?

תודה רבה על כל התגובות!

אז הנה, בקשתם המשך, וקיבלתם!

תהנו!

לא רציתי לגלות על המוות של סבא, לא רציתי לגלות על לוציפר, אני עדיין לא חושבת שהוגוורטס זה מקום ממש בטוח...

או, בקשר להוגוורטס, היום הגעתי!

סבא הלך אל ביתו (שהיה ממש קרוב) כדי להביא כמה דברים, וכשחזר, שלושתינו (אני, סבא ומיקלה) התקדמנו אל עבר עוד שיחים!

כאילו, חקלאי יקר, כמה שיחים בן אדם צריך?!

אבל בואו נחזור לסיפור.

השיחים, כמובן, לא דקרו בכלל, לאף אחד מאיתנו, וכשסיימנו לחצות אותם, את כולם (לקח יותר זמן ממה שאתם חושבים), ראינו תחנת רכבת.

רציף תשע ושלושה רבעים, אתם בטח חושבים?

אז האמת שלא... גם לא רציף תשע, או עשר...

''רגע, מיקלה, איפה הרציף, כאילו, 9 או 10? אני לא אמורה לעבור דרך המחסום? פה יש סתם תחנת רכבת מאובקת וישנה!'' אמרתי למיקלה.

''אוי, אמה, שכחתי לספר לך על השינויים החדשים...'' היא אמרה.

''אי... איזה שינויי... יים?'' שאלתי בחשש. בכל זאת, אחרי לוציפר, וסבא, אין לדעת מה עוד יכול לקרות... וחוץ מזה, אני לא אחת כזאת שלוקחת סיכונים! טוב, אולי רק כמה פעמים בודדות בלונה פארק, על האנקונדה, ואולי קרו כמה מצבים, בטעות, ב... כדור הארץ...

אבל הפעם זה היה משהו אחר. אז לא ידעתי שהוגוורטס קיים!

מיקלה הביטה בי במבט מרגיע. ''חמודה, השנה, כל הילדים ה''מיוחדים'', כלומר, את, הולכים יחד עם המורה שבא ללוות אותם, על מטאטא. במקרה שלך, אני באתי במיוחד, בגלל שאת, את יודעת, ''המיועדת''.''

''אבל... אם יש רק ''מיועדת'' אחת, איך יש כמה ילדים ''מיוחדים''?'' שאלתי בתמיהה.

''טוב, אין עוד מיועדים, אבל יש כל מיני ילדים שצוות המורים מתחיל לשים עליהם עין. את יודעת, קרה לך אי פעם משהו שהרגיש כמו כזה, ''קסום''? כשהרגשת ש...''

''שפחדתי או כעסתי? האמת שלא...'' קטעתי את מיקלה. כאילו, זה מה שאני אמורה להרגיש, לא? זה לא מה שהאגריד אומר להארי בספר הראשון?

''טוב, יותר כש... הרגשת בודדה, מחוץ לעניינים. שהרגשת בגידה, אמה. בגידה.'' הסבירה לי מיקלה.

''כן,'' מיהרתי לענות בכנות. ''הרבה פעמים...''

בבית הספר שלי הייתי ילדה... טוב, לא מקובלת במיוחד, בואו נגיד. היו לי הרבה מאוד חברים, עד שכמובן, גיליתי שכולם שקרנים עלובים שסתם רוצים להשפיל אותי. רק ליאור נשארה לצידי, ואחרי הרבה מאוד מבחנים (וכשאני אומרת הרבה, אני מתכוונת לזה), אני די בטוחה שהיא חברה אמיתית, אם אני בכלל יודעת מה זה.

בקיצור, אם קראתם את כל זה, בטח הבנתם שהרגשתי בודדה הרבה מאוד פעמים (שמתם לב שהשתמשתי במילה הזאת הרבה פעמים?).

''טוב, נראה לי שהבנת מה זה אומר,'' אמרה לי מיקלה. ''את קוסמת מלידה, אמה. ובהוגוורטס את תכירי הרבה חברים חדשים. יותר ממה שהיו לך קודם, אני מקווה.''

לא הייתי משוכנעת לגמרי.

אה, שכחתי לציין שבכל השיחה המרגשת הזאת היינו על מטאטא? אמ, תיקון, ירדנו ממנו.

מיקלה ירדה למטה בצלילה חדה, וכמעט התנגשה באדמה.

''אאו!'' צעקתי, עוד לפני שקרה משהו.

אם מישהו זוכר, בפרק 4 (פצעים חדשים) הסברתי הרבה על ההכנה המוקדמת הזאת.

עצמתי את עיניי, ליתר ביטחון.

תנשמי עמוק, אמה, את עדיין חיה... נראה לי... חשבתי לעצמי.

פתחתי את עיניי.

ראיתי את הטירה הגדולה. הטירה שבה הכל התחיל, נגמר, הסתבך...

טירת הוגוורטס.

הרגשתי שבעת - רצון לגמרי.

''הוגוורטס, הנה אני באה,'' אמרתי בחיוך.

תגיבו, תמליצו, תדרגו, וכל הבלה בלה בלה הזה.

שאלה לתגובות: איזה פרק הכי אהבתם עד עכשיו?

הפרק הקודם		הפרק הבא