היי! פרק מעבר... הוא די קצר... אני באמצע כתית הפרק הבא אז בטח לא ייקח לי הרבה זמן לגמור לכתוב אותי :)
--
(ל.ל.) (אני לא מגלה מי זה עדיין, למרות שבגלל שאני כל כך שקופה, אז תבינו לבד..) קר לי. זה הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו עכשיו. קר לי.. קר לי.. לא חשבתי, 'איפה אני?' לא חשבתי 'מה אני עושה במקום המקסים הזה?' אפילו לא, 'איך הגעתי לכאן?'. לא. לא חשבתי על כל אלה. חשבתי רק איך לגרום לעצמי להתחמם. אבל לא מצאתי. לא הייתי עם השרביט שלי. בואו ואסביר למה המקום הזה מדהים: יש בו את כל הדברים שאבא סיפר לי כל הזמן. אני האמנתי אבל אחרים סתם חשבו שאני משוגעת. ועכשיו, אני בטוחה שהכל נכון. הכל. לא יקראו לי יותר לה"מ, או ל"פ. כולם יסגדו לי. יסגדו על שלא האמינו לי, שחשבו שאני נדפקתי על השכל, שאמרו שאני לא שפויה. ואז הגלגל יתהפך, ואני אהיה בפיסגה. אוקיי. אז, איפה הייתי? כן. במקום הזה. הכל כאן שמש, ירוק, שמח. אני פשוט נדהמת ממראה החיות החמודות שידעתי את שמותיהן בעל-פה. החיות המיוחדות האלו, שתמיד ידעתי שיכולות לדבר. שתמיד ידעתי, אבל אף אחד לא האמין לי. עמדתי שם, ופשוט הסתכלתי על החיות. אף אחת מהן לא שמה לב אלי. אפילו לא הקטנה שבהן. פטפטו להן בנחת, בידידות, בלי לשים לב שנערה גבוה כמוני נמצאת לידם. כאילו אני אוויר. אבל חשבתי.. אולי טוב שכך. אולי הן יברחו ממני כשישימו לב. עמדתי שם, והבטתי בחיות שהיה חלום חיי שלהיפגש איתן. ללטף אותן. ללמוד את דרכיהן המשונות והמיוחדות. כן. כך הייתי. משונה כזאת. אוהבת דברים "לא קיימים". והתבודדתי, עד שפגשתי את נער חלומותיי. כן, כן. הוא היה היחיד שלא חשב שהשתגעתי. הוא האמין לי. כשאמרתי את שמו במחשבותיי, כאילו כמו פקודה, התחמם כל גופי. אף פעם לא הסתכלתי אם הוא חתיך במיוחד, הדבר היחיד שאי פעם ראיתי אצלו היו העיניים. אויש! אילו עיניים מהממות! בכל פעם שהביט לכיווני ננעל מבטי על שלו, ולא יכולתי להעביר את מבטי מעייניו עד שלא עשה זאת במבוכה בעצמו. החלטתי לגשת לאחת החיות הנמצאות כאן. "שלום, אני לוּש," לא אמרתי את שמי האמיתי, "מה שלומך?" החיה לא ענתה לי. כאילו לא עמדתי שם. כאילו לא שמעה אותי. מוזר, מאוד מאוד מוזר. בקיצור, הילד, זה שאני אובהבת, הוא נחמד, ואדיב, ו... בעצם הכל! בלילות אני חולמת עליו, בימים אני חולמת עליו, אני לא יודעת מתי אני לא. אויש, הארי מתוק שלי. מתי כבר תבין שאני לא רוצה להיות רק ידיה שלך? מתי תבין שביום מן הימים אני רוצה שיקראו לי ל' פוטר? אתה תבין. אני נשבעת שאתה תבין. וזה לא משנה כמה אצטרך לעמול עד שתצא מתוך הבועה שלך, ותסתכל עלי. מצידי, אני אקח מחט ואפוצץ אותה במו ידיי. אני נשבעת. כי אני מאמינה. אני מאמינה שאין גבול לאהבה של נערה בת 17 שתעשה הכל למען אהובה. אני נשבעת. חוץ מזה, מה באמת אני עושה כאן?!
--
משעמם?? תגיבו בבקשה!! אני חושבת שזה קצת קודר, אבל אני אוהבת את זה.. תגובות!!!
|