צלקת ברק

בס"ד

היי!

טכנית, הפרק הזה הוא חלק מפרק אחד ארוך יותר, החלטתי לפצל.

ויש היום יומולדת לרוו, אז הפרק הזה מוקדש לך!

 אז,

תהנו⁦❤️⁩

___________________

היי, אמממ, גבירת האגם.

אה, כן, אנחנו רק צריכים את האבן.
כן, הזאת שמעניקה לך חיי נצח והכל ושבשבילה הרגת את אהובך, הקוסם הגדול בעולם, מרלין.
אז את יודעת, בתור טובה קטנה, אפשר אותה?

אני משתיק את הצד הציני שבמוח שלי, שמזמזם כל הזמן, אומר לי באירוניה כמה בלתי אפשרי מה שאני הולך לעשות.
יופי.
אני לא צריך בנוסף על הכל גם הומור מריר.
גבירת האגם מתנשאת ליולי, קרירה ויפהיפיה, שרשרת כסופה דקיקה על צווארה וכתר בוהק על ראשה.
אני שותק, מביט במינירווה מקונגל.
קדימה, מינירווה. זה הזמן שלך לשלוף את הרעיון המבריק שלך בתוספת הדיפלומטיות.
אבל גם מינירווה שותקת.
אני, בבגרות מוחלטת כמובן, נותן לי מרפק.
היא המוכשרת ביחסי ציבור מבין שנינו.
אני נאנח.
הלואי שדמבלדור היה כאן.
"שלום," אומרת לבסוף מינירווה בקול הפרופסור שלה, "אני מינירווה מקונגל, והוא סוורוס סנייפ."
אני מהנהן, בולע את רוקי.
"אנחנו קוסמים," היא מוסיפה.
אני מסתכל על מינירווה הלחוצה, ומחליט להתערב ולתת לה זמן לחשוב על תוכנית.
"אז את גבירת האגם, נכון?"
מינירווה תוקעת בי מבט מזועזע.
זה היה כמו שאני אשאל אותה: אז את הרגת את מרלין ולקחת את כוחותיו, נכון?
שתתמודד.
מעולם לא הצטיינתי בפתיחות חלקלקות או בפיתויי לשון.
"כן," אומרת גבירת האגם, וקולה נשמע כמו אלף פעמונים.
אפשר להבין למה מרלין התאהב בה.
"כל המיתוסים נכונים?"
אני שואל, שוב חסר טקט באופן מזעזע.
אבל יש הבדל.
אני מודע לכאב שמילותי גורמות, לאמת העירומה מתחתיהן.
אני לא עושה את זה מחוסר הבנה של המצב.
אני עושה את זה בגלל שאני לא מוכן להתכופף למוסכמות.
"כן," היא עונה באותו טון.
יציב, קסום, מסתורי.
מינירווה מתעשתת.
"היה לא מזמן איום על עולמנו..." אומרת מינירווה, קצת מתקשה להגות את השם, "וולדמורט. את מכירה במקרה?"
גבירת האגם מבטאת את המילה, מגלגלת אותה על שפתיה.
"מוכר לי," היא אומרת לבסוף, "אבל אני לא בטוחה."
"וולדמורט היה קוסם חזק ואפל, שחי לא מזמן," מתערב מיראנדום, שישב בשקט כל אותו הזמן, "הוא הפעיל טרור על עולם הקוסמים, ורצח הרבה חפים מפשע. אבל הוא מת."
אני לא מפספס את המבט הכועס מעט שגבירת האגם שולחת למיראנדום.
"זהו," אני אומר, גרוני יבש, "הוא לא ממש מת."
מיראנדום משתנק קלות.
"יש לו חיי נצח?" שואלת גבירת האגם בקצת בהלה.
"לא," אני מחייך, "לא ממש. לא חיי נצח אמיתיים, כמו שלך. גם שלך לא ממש ממשיים, הם תלויים באבן. הוא מצא דרך אחרת, נוראה הרבה יותר. אני חיפשתי אחרי דרך אמיתית לחיות לנצח בשבילו. והנה, מצאתי."
המלכה נבהלת, ואז נוקשת באצבעותיה.
"תתפסו אותו," היא אומרת בבהלה מהולה בקצת חרדה.
אני אפילו לא נבהל ששומרים חסונים, מקרב בני הים, מופיעים משום מקום ומרתקים אותי לרצפת האבן הירקרקה.
"תחשבי," אני אומר, "אם ידעתי את זה כל כך הרבה זמן, אז למה לא הבאתי אותו לפה, להחריב את העיר שלכם ולקחת את חיי הנצח שלך?"
אני רואה את הגלגלים מסתובבים במוחה.
ואז היא נושמת עמוק.
"נכון," אני מצליח לחייך חצי חיוך, "אני סוכן כפול. לא מתחשק לי שוולדמורט יחיה לנצח. לכן באנו לפה."
היא מחייכת את חיוכה החינני, נוקשת שוב באצבעותיה, והשומרים נעלמים כלעומת שבאו.
היא ממששת את המחרוזת שלצווארה, מתרכזת.
"יופי," אני מתנשם, קם בחזרה, "אז וולדמורט הזה, מצא דרך... אמממ, איך אני יגיד את זה... לעבור בין גופים. הוא חי כמין רוח, והוא יכול לעבור מגוף מגוף. בשביל להרוג את הרוח הזאת," אני אומר בהחלטיות, "צריך להשמיד חפצים. ולא, ממש ממש לא קל להשמיד את כולם. במיוחד לא אם וולדמורט ימצא לעצמו גוף להשתכן בו ולהשליט את הטרור שלו בכל פעם מחדש, עד שמי שמחזיק את הרוח של וולדמורט בתוכו ימות. לכן, אסור שוולדמורט יעבור גופים. עד כאן את עוקבת אחריי?"
היא מהנהנת במהירות, מצחה מכווץ בהבעה של ריכוז.
"בדיוק עכשיו," אני ממשיך, "וולדמורט משתכן בגופו של אחד מהמורים, קווירל. כל עוד הוא שוכן שם, חושב שאף אחד לא יודע לקיומו, אפשר להפעיל עליו בחשאי לחש כלשהו, שימנע ממנו לעבור גופים. אסור שאף אחד ידע את זה, אוקיי? לכן אני גם לא מספר לדמבלדור, כי אם במקרה מישהו יעבור או איכשהו יקשיב זה יהיה אסון. אנחנו צריכים למצוא את הלחש הזה מהר, בימים הקרובים."
"למה?" שואלת גבירת האגם.
"כי קווירל נמצא כאן למטרה מסוימת. הוא רוצה את אבן החכמים. זאת אבן שמפרישה סם שנקרא סם החיים, המעניק למי ששותה אותו חיי נצח-"
"-אבל חשבתי שלוולד- מורט יש כבר יש כבר חיי נצח," מעירה גבירת האגם.
"כן," אני אומר, משתדל להסביר טוב, "יש לו חיי נצח, אבל כרגע אין לו גוף גשמי. כרגע. אבל אל תדאגי," אני ממהר להוסיף, "משימתו של קווירל נידונה מראש לכישלון. מנהל בית הספר שלנו שם בפניו מכשול בלתי עביר. אבל ברגע שקווירל יכשל, דמבלדור ושאר הצוות יראו שהוא מרושע, ויכלאו אותו באזקבאן, או יותר גרוע מבחינתנו, הוא ימות. בכל אופן, על הסימן הראשון של סכנה וולדמורט יעזוב את קווירל מייד."
"ולכן אתם צריכים לעשות את זה כמה שיותר מהר," אומרת גבירת האגם בהבנה, "כי אתם פוחדים שוולדמורט יעזוב אותו, ואז לא תוכלו לעשות את זה שוב, לנצח."
אני מהנהן ברצינות.
"אני מנסה להבריח את קווירל, למנוע ממנו לנסות להשיג את אבן החכמים, לתת לנו עוד זמן," אני אומר, "אבל הוא ממש נחוש. הוא יכנס בימים הקרובים. אנחנו חייבים לעשות את זה עכשיו."
אני נושם עמוק נשימה ארוכה, מבהיר שהנאום הקטן שלי נגמר.
גבירת האגם מרימה את ידה, מסמנת שהיא צריכה זמן לחשוב.
אני פוגש במבוכה של מינירווה.
הוא מלא בהתפלאות ובהערכה.
"חשבתי- חשבתי שזה יהיה בלתי אפשרי אפילו לדבר על זה," היא אומרת בפליאה.
אני מחייך קלות.
הלך לנו מושלם.
הכל עבד מצוין, כולל הלחיצה הקטנה על התאווה של וולדמורט לאבן שלה.
גבירת האגם, באמת ובתמים, פוחדת מוולדמורט.
ופחד תמיד גורם לאנשים, או לבני ים, לעשות דברים קיצוניים.
"אתה לא מפסיק להפתיע אותי, סוורוס סנייפ," היא משתמשת במילים שלי, נותנת לי מרפק, הפעם בחיבה.
אני מגחך.
"הו, מינירווה מקונגל, האם כרגע הודית בניצחוני בוויכוח הקטן שלנו?"
היא מחייכת ומגחכת גם.
"ברור שלא. זה שאתה יודע איך לשכנע לא אומר שאתה תצליח לשכנע אותי."
"אז, מינירווה מקונגל הבלתי ניתנת לשיכנוע," אני סונט בה, "יבוא יום ואני ינצח אותך. את תראי."
היא לא מספיקה להגיב, כי גבירת האגם עושה זאת לפניה.
"אני מבינה את המצב," היא אומרת בחדות, "אך אני מצטערת, לא אוכל לוותר על האבן. חוץ מזה, היא כלל לא תעזור לכם. היא עוצרת בתוכה כוח, לא הסברים."
היא ממששת את שרשרת עדינה על צווארה, שמשובצת בה אבן כחולה נפלאה.
אני קולט באיחור את אבן הכוחות של מרלין, וכמעט משתנק מתדהמה.

"מיראנדום, תישאר כאן," היא אומרת לעבר בן הים הצעיר, "ואתם, בואו," היא אומרת בשקט, "אני רוצה להראות לכם משהו."

הפרק הקודם		הפרק הבא