נבואת הקסם היהודי

בס"ד

כן, אני יודע שהשם של הפרק נשמע רע, אבל תקראו את הפרק. פליז.

"אתה חושב שהוא יסתדר?" שאלה איילת את הילל מבלי להסיר את עיניה מהקוביה.

"אני מקווה בשבילו," הילל ענה בזמן שסיים לחתל את עשתורת ושיחרר אותה לדרכה, "הוא נראה לי אחד שדי מסתדר. כלומר, אם הוא הצליח להגיע אלינו, מה זה בשבילו להגיע לאילון מלמד?"

הוא שמע אנחה מכיוונה של איילת והביט בה. חיוך עדין היה נסוך על פניה, למרות שהיא המשיכה לבחון את הקובייה השחורה הזאת.

"מה?" הוא שאל.

"לא, פשוט," קולה של איילת נסדק, "אחרי כל מה שאילון עבר, כל כך מגיע לו שיאהבו אותו. איזה כיף לו שיש לו את מוחמד שמחפש אחריו... אם רק אילון יידע על זה... תחשוב איך הוא יגיב כשמוחמד ימצא אותו."

"אני לא בטוח," הילל צינן את האווירה, ולראשונה איילת התיקה את מבטה מהקובייה והביטה בהילל.

"הפעם האחרונה ששמענו ממנו הייתה לפני ארבע עשרה וחצי שנים. אנחנו לא יודעים באיזה מקום בחיים שלו הוא נמצא עכשיו, מה הוא מרגיש ומה הוא חושב," הילל הסביר, "אולי הוא התגבר על זה? אולי הוא מצא אהבה? אולי אנחנו חושבים עליו את מה שאנחנו חושבים עליו רק כי הכרנו אותו בשיא גיל ההתבגרות שלו? את יודעת מה גיל ההתבגרות עושה לאנשים? אנחנו היינו שם, חווינו את זה בעצמנו. אנשים לא דורכים במקום למשך ארבע עשרה שנה. זה שמוחמד מחפש אותו זה מאוד רומנטי, אבל הוא צריך לקחת בחשבון את האפשרות שאילון... התקדם בחיים."

"אז אתה אומר שמוחמד תקוע בעבר?" שאלה איילת.

"לא, אין בזה פסול. מוחמד רוצה להשלים פערים. הלב שלו עדיין שם, ואי אפשר לשלוט בלב. אבל יכול להיות שהלב של אילון המשיך הלאה... אם אילון עדיין שקוע בכך שאין לו את מוחמד... תחשבי על זה, ארבע עשרה שנים וחצי של שברון לב!"

"זה לא קל," איילת הסכימה ושבה לבחון את הקוביה, "ועדיין, האהבה הזאת כל כך מתוקה, לא?"

"היי, מה עם האהבה שלנו?" נעלב הילל.

איילת צחקה. "זה לא אותו דבר. אנחנו אנשים בוגרים, יש לנו משפחה שלווה ומגובשת בלי עין הרע, והאהבה שלנו הרבה יותר מבוססת. והם עוד בשלב של הפרפרים בבטן... אהבת נעורים מתקתקה כזאת. אתה יודע על מה אני מדברת, נכון? לא הייתה לך אהבת נעורים בהוגוורטס?"

"כשאני הייתי בהוגוורטס, לא היה לי זמן לחשוב על אהבה כי העולם השתגע," הילל אמר בקול אפל, "וכשחשבנו שהוגוורטס היא המקום הבטוח ביותר בעולם מפני המלחמה המשתוללת בחוץ, בה כל אחד מאיתנו איבד קרוב משפחה, גילינו שיש איום להוגוורטס גם מבפנים בדמות חדר הסודות והיורש של סלית'רין."

"אתה יודע, אני כל הזמן שוכחת שאתה בעצם בן מאה ומשהו," איילת שוב אמרה בהיסח הדעת כשהיא בוחנת את הקובייה, שסוף סוף הגיבה ונפתחה בקול 'קליק!'.

הילל הופתע. "הצלחת?" הוא שאל.

"פקפקת בי?" איילת ענתה, "נראה שהקובייה חלולה וריקה."

היא הכניסה את היד שלה פנימה וניסתה לאתר אי אלו דברים נסתרים, אלא שאז היא חשה צמרמורת בכל גופה. נראה שזה בלט לעין, כי הילל שאל אותה אם היא מרגישה טוב.

"אני מרגישה... מוזר," היא אמרה, "כאילו יש לי עוד הרבה אנרגיה אצורה בתוכי."

"מה זאת אומרת?" הוא שאל.

איילת התמתחה והשמיעה לא מעט קנאקים. "תן לי את הטבעת שלך רגע," היא ביקשה.

"אה... איילת, זה חסר טעם, את יודעת," הוא אמר, "זה לא יגרום לך לעשות קסם."

"נו, אני מרגישה אחרת עכשיו, תן לי לנסות," היא קיפצצה בהתרגשות.

"אישה אחרי שתי לידות קופצת כמו ילדה," הילל צחק, ובכל זאת הסיר את טבעת הקסם שלו וענד אותה על אצבעה. "רוצה להתחתן שוב?" הוא שאל.

"חה-חה," איילת אמרה בעוקצנות ובחנה את הטבעת שלו מקרוב על אצבעה. "רק שתדע לך שטבעות האירוסין והנישואין שקנית לי הרבה יותר יפות מהדבר השחור הזה," היא התלוננה.

"פעם היה לזה צבע," הילל ענה, "נו, תעשי את מה שאת צריכה לעשות! אני מרגיש עירום בלי הטבעת."

"טוב, טוב, הנה," היא אמרה והצביעה על הקובייה שנחה על השולחן באצבע שענדה את טבעת הקסם של הילל.

"איך אומרים את זה? וינגארדיום לאביוסה?" היא שאלה, ולהפתעתה והפתעת הילל הקובייה התרוממה באוויר.

"מה? איך?" הילל שאל.

"יכול להיות שזה קשור למה שהיה בקובייה? אולי זה מה שחיליק רצה שיהיה לי?" איילת שאלה.

"טוב, אם זה קרה, אז מוחמד יכול לחזור לאילון בלי בעיות," הילל אמר לעצמו.

אלא שבעיות תמיד יש, ואם אלה אינן בעיות של הלב, אלה בעיות של ביורוקרטיה.

"אני אומר לך, יש מישהי בפנים שאני צריך לפגוש!" מוחמד הפציר בשומר העגלגל בכניסה למחנה תחת שייתן לו להיכנס.

"אדוני, אמרתי ואני אומר זאת שוב," השומר דיקלם, "אין כניסה לולא סריקת טבעת."

"אבל אין לי טבעת!" מוחמד כבר כמעט בכה מתסכול.

"אז אני לא יכול לסרוק לך אותה, ולכן אתה לא נכנס," השומר דיקלם בשיעמום.

"אבל אני חייב להיכנס!" מוחמד הסביר.

"אדוני, אמרתי ואני אומר זאת שוב," השומר חזר על עצמו, אבל מוחמד עצר אותו.

"רגע, אדון שומר, זה מחנה פליטים, נכון?" הוא שאל.

"נכון," ענה השומר, "מחנה הפליטים תחת, ידוע גם בשם המחנה שאחרי מקהלות, מונה כ-"

"-יופי, אז אני פליט!" מוחמד אמר בהקלה, "אני פליט! אני יכול להיכנס!"

"אדוני, רק אנשים עם טבעת מדרג ארבע אחת חמש רשאים לאכלס את מחנות הפליטים בפליטים. באיזו דרגה הטבעת שלך?"

"אין לי טבעת! אני פליט, יא אללה!"מוחמד רקע ברגלו.

"אז אני לא יכול להכניס אותך," השומר חזר על עצמו.

"אז מה אני אמור לעשות? אני חייב ליצור איתה קשר! אולי אתה תדבר איתה בשבילי? קוראים לה אור מלמד, או אור אזולאי. לפחות תגיד לי אם היא בפנים!"

"אדוני, זהויות הפליטים נתונות תחת חיסיון מלא," השומר אמר בקולו הרובוטי.

מוחמד ניסה להסב את תשומת ליבה של אישה מעבר לגדר, מתוך המחנה. "היי, היי, את! אישה! פליטה!" הוא צעק לעברה בנפנופי ידיים.

האישה הביטה בו.

"אור אזולאי יש לך? או אור מלמד! תביאי!" הוא צעק לעברה, "אני לא משוגע! באמת! תביאי לי!"

האישה נמלטה משם.

"עוד משהו? אתה מבזבז לי ת'זמן," השומר אמר.

"אתה עושה משהו בכלל?" מוחמד נאנח, "אם רק היה מישהו שהיה יכול להכניס אותי, או מישהו נחמד..."

אומרים שהמישהו הכי נחמד במחנה תחת הוא מאיה, הבת המאומצת של אור ויואב אזולאי. אלא שבאותו הזמן מאיה השתחררה מחקירה בחור הגידגד יחד עם קארין ואחינועם. שת, שחקר את מאיה, וכוכבית שחקרה את קארין, אמרו שהן היו נחקרות חביבות ומשתפות פעולה. קרן עוד הייתה מבועתת ממה שאחינועם אמרה לה, אבל היא שיקרה שאחינועם הייתה נוחה גם כן. שלושתם הסכימו שאין טעם למחוק להן את הזיכרון מהחקירה, הרי מתברר שחור הגידגד הוא עובדה ידועה לכל קוסם בישראל הקסומה משום מה, ובעיקר לפיהרר.

אבל קרן עדיין לא בטחה בהן לחלוטין. נכון, שלוש הבנות הגיעו לשם בטעות, אבל הן יכולות להיות שליחות של מישהו או משהו ללא ידיעתן. לכן, קרן הטילה על מאיה, ללא ידיעתה, כישוף מסובך, מעין קישור תודעתי. כך, בכל רגע שקרן תרצה, היא תוכל לפלוש לתודעתה של מאיה ולדעת מה היא רואה, חושבת ומרגישה. אלא שלדאבונה של קרן, רוב מה שעבר למאיה בראש היה מחשבות נעוריות משעממות. לו קרן הייתה מטילה את הלחש על אחינועם היא בוודאי הייתה מגלה זאת בשלב כלשהו, וקארין גם נראתה נבונה. אבל מאיה הזאת תהיה חסרת תועלת.

כוכבית העבירה את שלוש הבנות דרך הטרקלין, שם עוד היו עמנואל, יוני ושאול בעיצומו של משחק טאקי מתפוצץ.

"מה שלומכם?" שאלה כוכבית בנימוס את שלושת הבנים.

"למה את מתייחסת אליהם יפה? את יודעת איזה דברים זוועתיים הם אמרו לך?" אחינועם זעמה.

"הם לא התכוונו לכלום, את יודעת," כוכבית אמרה בחיוך, "הכל היה מתוכנן."

"אוף, אתם כאלה מעצבנים!" אחינועם רקעה.

"את מעצבנת? את צריכה לשמוע את גל, הוא לא מפסיק לדבר עלייך, למרות שהוא ראה אותך לאיזה שעתיים בסך הכל," יוני אמר, ושאול מירפק אותו.

אחינועם נעצרה. "לא מפסיק לדבר עליי?" היא שאלה, "על מה אתה מדבר? כל הדיבורים האלה היו סתם, אתם תכננתם את זה!"

המבט שאחינועם נעצה ביוני הרתיע אותו כל כך, שהוא מיד אמר, "לא נכון, זה באמת! אנחנו רק היינו אמורים לפוצץ את השיעור, כל מה שגל אמר לך זה לגמרי יוזמה שלו!"

"די כבר, יא פדחן," שאול אמר במהירות.

יוני הבין מה הוא אמר. "שיט! שיט! למה זה תמיד קורה לי?" הוא אמר במהירות.

"טוב, בנות, בואו נצא מפה, יש לכן שיעור כשפומטיקה מחר בבוקר, ואני יודעת את זה כי אני מעבירה את השיעור הזה," כוכבית האיצה בבנות. אם קודם לכן אחינועם נראתה זועמת, כעת היא נראתה מהורהרת.

הן יצאו מהטרקלין והשאירו את יוני, שאול ועמנואל לבדם.

"לא הייתי צריך לדבר, נכון?" יוני שאל בחשש.

"תסתכל על הצד החיובי," עמנואל אמר בעודו מביט לכיוון שאליו אחינועם נעלמה, "אם קודם היא שנאה את גל, עכשיו היא ללא ספק חושבת עליו באופן אחר."

"זה חיובי, נכון?" יוני ניסה לוודא עם שאול, שרק נאנח ואמר, "בואו פשוט נשחק עוד טאקי מתפוצץ ונקווה שגל לא שמע על זה. בין כה וכה אנחנו לא הולכים לראות את הבנות האלה בקרוב."

אבל זה לא מה שאחינועם חשבה. ברגע שכוכבית הוציאה אותן מחור הגידגד והשאירה אותן לבדן, אחינועם מיד דיברה.

"טוב, ברור לכן שאנחנו חוזרות לשם בהזדמנות הראשונה," היא אמרה בחיוך ממתיק סוד.

"למה? בגלל גל?" שאלה מאיה, "כי אני לא חושבת שזה רעיון טוב, לכי תדעי מה יעשו לנו בפעם הבאה שנתפלח לשם."

"מה? איך גל קשור?" קארין אמרה, "זה בטח בגלל כל הדברים האלה שגילינו על כוכבית. את רוצה לגלות עוד, נכון?"

"האמת שזה נשמע מפתה, קארין," אחינועם אמרה, "אבל יותר התכוונתי לזה ש... אממ... טוב, קארין, מה דעתך על הפיהרר?"

"למה את לא שואלת אותי?" נעלבה מאיה.

"כי אני יודעת את התשובה, סיפרת לי," ענתה אחינועם, "אבל קארין, את נולדת פה. את גדלת פה. מה דעתך על הפיהרר?"

קארין הביטה לצדדים.

"זה שאת משתהה כבר אומר לי מה את חושבת, כי אם היית אוהבת אותו היית אומרת את זה מיד בלי לחשוש שיקשיבו לך," אחינועם לחשה, וכשראתה שקארין נלחצת היא הוסיפה, "את יכולה לסמוך עליי, הפיהרר חטף אותי מהבית, מההורים שלי, מהחברים שלי, הנחית אותי בבית ספר עם תלמידים ערסים ונרקומנים, בגללו אני גרה במחנה פליטים עם שני אנשים מבוגרים שלא יודעים איך להתנהג כמו הורים ורק אנותנים לי גוואקאמולי כל הזמן, ולמרות שאני ממש שונאת את תושבי חור הגידגד המתנשאים, הם הדרך הכי טובה שאני רואה כרגע לעשות את מה שאני רוצה לעשות לפיהרר. אז אני מתכננת לחזור לשם בגלל זה."

קארין נראתה המומה. "אחינועם, אני... אני לא התכוונתי לומר שאני שונאת את הפיהרר. למעשה, אני חושבת שהוא מנהיג טוב."

אחינועם החווירה.

"אחינועם, את בסדר? אמרתי לך לא לסמוך עליה," מאיה אמרה מהר.

אחינועם הנידה בראשה. היא חשבה במהירות איך להיחלץ מהמצב. אם קארין אכן בצד של הפיהרר, ואחינועם בדיוק הצהירה שהיא נגדו, תוך כמה זמן היא תיעצר ותישלח למתקן ארבע אחת ארבע?

"אבל לא ידעתי שהוא עושה דברים כאלה כמו לחטוף ילדים ולזרוק אותם במחנות פליטים," קארין המשיכה, "אז אני מוכנה לשקול את העניין מחדש."

"ידעתי את זה, כי, כי," אחינועם גימגמה פתאום, "כי לא הלשנת עליי ישר, נכון? זהו, ידעתי את זה."

"את לא חייבת לדעת הכל, אחינועם," קארין אמרה, "זה בסדר להיות שאפתנית."

"את... את אומרת שלא חזיתי את זה מראש, שזה מה שאת הולכת להגיד?" אחינועם שאלה. היא דיברה ממש מהר משום מה.

"לא," קארין ענתה.

אחינועם שתקה.

"נו, תודי בזה, זה לא בושה לא לדעת הכל, אף אחד לא יודע הכל," קארין ענתה, "את לא חייבת לחשוב מליון צעדים קדימה כדי לנסות לגלות איזו משמעות נסתרת יש לכל מה שאני עושה או אומרת. אני פשוט אני."

"אם באמת לא הייתה משמעות נסתרת למה שאת עושה או אומרת, לא היית אומרת את זה," אחינועם אמרה בחשש קל.

"אני מבינה שאת לחוצה, עברה עלינו חוויה לא קלה בחור הגידגד," קארין המשיכה. "הנה, אני אקל עלייך. אני לא מתכוונת לספר להורים והאחים שלי כלום ממה שעברנו שם, כי אני שותפה למשימה שלך. את רוצה ל..." קארין התלבטה איך לנסח את הרצון להרוג את הפיהרר מבלי לומר זאת בפועל, "לעשות משהו? אני איתך. לא יצא לי לחשוב עליו במובן כזה או אחר כי לא הייתי מודעת לבעיות שיש בישראל הקסומה, וזה כבר בעייתי. ואם את יודעת מה מאיה חושבת ולא הייתה לך בעיה לדבר, אז אני בטוחה שמאיה גם תצטרף אלייך למה שאת רוצה לעשות."

"יופי, אז נדבר מחר בבית הספר," אחינועם אמרה בחיוך ואחזה בידה של מאיה, "בואי מאיה," היא אמרה וגררה אותה משם.

קארין הביטה לעבר הכיוון אליו אחינועם ומאיה הלכו. אחינועם שינתה את מצב הרוח שלה במהירות, מה שאומר שהיא לא אדם מורכב במיוחד. או שזה מה שהיא רצתה שקארין תחשוב. משום מה קארין מצאה את זה די משעשע.

כשאחינועם ומאיה הגיעו לכניסה למחנה תחת, השמיים האדומים כבר החשיכו. אבל מישהו עמד בכניסה למחנה ולא הפסיק לדבר עם השומר.

"אפשר לעזור?" מאיה שאלה את האיש הזה.

הוא נאנח בהקלה. "כן! כן! סופסוף מישהו נחמד! תודה!" הוא אמר, "שלום, אני מוחמד עווד, ואני מחפש מישהי בשם אור אזולאי, שנולדה בשם אור מלמד. האם את מכירה אותה?"

"בטח, היא אמא שלי! חכה כאן, אני מיד אקרא לה," מאיה אמרה, והשומר נתן למאיה ואחינועם להיכנס. מוחמד ניסה להיכנס גם הוא, אבל השומר עצר אותו בהינף טבעת.

על הלילה הזה סיפרו עוד שנים רבות. בכל זאת, לא בכל לילה שומעים את מנהלת בית המחסה של חור הגידגד צורחת בהתלהבות. אבל כשהיא ראתה דרך החיבור התודעתי למוח של מאיה שהיא פגשה את מוחמד עווד, כל מה שקרן הייתה מסוגלת לעשות זה לצרוח "או מיי גאד! מוחמד! זה מוחמד! מוחמד! מוחמד!!!"

הפרק הקודם		הפרק הבא