דדאלוס והסטיה

אנחנו כבר 16 מנויים! יאיי!!

סליחה שלא עידכנתי מלא זמן, פשוט מלא זמן אפילו לא הייתי במחשב...

אז יאללה תהנו, וסורי אם זה קצר..

הם טסו כמעט צמודים, צוחקים ומאושרים. הסטיה שומרת על הטבעת על אצבעה, גאה וחייכנית.

דאדלוס פשוט ריחף מעל האדמה, בקרוב חתונה זימזם לעצמו.

הם החלו להתקרב לביתם של הדרסלים, או למקום מקלט שלהם.

"אני מרגיש את העגמומיות שלהם מופצת ברדיוס מהבית שלהם!" דאדלוס צעק לעברה.

הסטיה דחפה אותו קלות וצחקה, "בא נשמח אותם!!" היא זימרה את השיר החדש של סטלינה וורבק.

"קולך ערב," התפייט דאדלוס, "וליבי נרגש"

"וואו!" נדהמה הסטיה, "ממש פייטן!"

"באמת?"

"נראלך?!"

"אה" התבאס דאדלוס.

הם החלו להנמיך עוף ממשיכים לשיר את השיר שהסטיה פסקה מלשיר מקודם.

הם נחתו וחייכו באושר מדביק.

ורנון היה בגינה המאולתרת שיצר דאדלוס בעבורם, פטוניה היתה במטבח וטיגנה חביתות.

"שלום!" קרא דאדלוס בקול ולחץ את ידו של ורנון ממושכות, בעוד הסטיה ממהרת לבפנים לפגוש את פטוניה.

"ומה שלום הבחור שלך, דאדלי?" שאל דאדלוס את ורנון, שמשך את ידו בגועל מידו של דאדלוס.

"למעלה, משחק עם משקולות" נהם לעברו.

"היכנס הביתה יש לנו המון חדשות משמחות בעבורכם!" אמר דאדלוס ודילג פנימה אל עבר חדרו של דאדלי.

דאדלי החזיק משקולת כתומה והטיח  אותה בקיר.

"מה אתה מנסה לעשות?" שאל דאדלוס בעיניין.

"משעמם כאן. אין פלייסטיישן, ואם יש חרשתי הכל כבר. אני מנסה לשבור את הקיר והוא לא נשבר!" הוא אמר בזעם שמאפיין את המאושפזים בבית המשוגעים על שם ברוטוס.

דאדלוס צחק, " הקיר מוגן מפני קללות וגם מוצרים מוגלגיים. בא למטבח!" הוא סוג של ציווה, וירד במדרגות, בעוד הוא שומע את המדרגות כמעט נשברות תחת צעדיו הכבדים של דאדלי.

הוא הגיע למטבח, בעקבותיו נכנסו דאדלי וורנון, פטוניה והסטיה  פסקו מלדבר.

"אז, לכם הכבוד, אתם הראשונים שיודעים על כך-"

"קצר בדיבור!" אמרה הסטיה ומייד המשיכה, "אנחנו מתחתנים!"

אפילו הדרסלים לא נותרו אדישים, דאדלי איחל מזל טוב שקט, זעמו שכך והוא נותר מהורהר, פטוניה שלחה חיוך חטוף, וורנון פשוט לחץ לחיצה קצרה לכל אחד מהם. כלומר נגיעה חטופה ובריחה אל הגינה.

"תודה תודה" אמר דאדלוס באושר, והסטיה מירפקה אותו, מחזירה אותו למציאות העגומה.

פטוניה חזרה אל החביתות, מביטה אל החצר אל בעלה שעבד בחריצות מפליאה, במהירות גדולה, ביחס לגודלו...

דאדלי פשוט בהה בהם.

דאדלי תמיד דמיין את המוח כהמבורגר שבין שתי פיסות הלחמים כל האוכל הטעים בעולם. הכיף התבטא בשקי איגרוף בצורת ילד עם צלקת ומשקפיים עגולות מודבקות בסלוטייפ. ההורים שלו כמשרתיו, אבל היחידים שהאמינו בו, ושהוא אהב, הוא אהב אותם. כשהיה ילד ניסה לאכול את ראשו ש אחד התלמידים כדי להגיע אל המוח, ולהגיע אל ההמבורגר המופלא, עד שהארי בא, ליגלג עליו, והוא פנה להתעסק בשבירת משקפיו של הארי.

החיים שלו הם כלום, לפתע חשב, בגיל שמוה עשרה, תקוע בביקתה, באמצע היער, בלי חברים. אני טיפש, צבט את עצמו.

הסטיה היתה בהלם כשדאדלי סימן לה לצאת החוצה.

היא יצאה בשקט בעוד דאדלוס התעניין בהצתת האש באמצעות גז ולא קסם.

דאדלי עלה לחדרו והסטיה בעקבותיו.

"מזל טוב" אמר דאדלי שוב וישבנו שקע אל תוך המזרון.

"תודה!" אמרה הסטיה קצת מובכת.

"אני מרגיש טיפש" לחש לה.

"אתה לא" אמרה במהירות. "אתה פשוט צריך למצוא את התחום החזק שלך".

"אין לי" נהם בעצב.

"תנסה להרזות, תציב לעצמך אתגר, כשתעמוד בו תהיה מאושר, בזמן הפנוי תעשה כושר, תקרא ספרים" אמרה בהברקה פתאומית.

"תודה!" הוא אמר והעלה חיוך על פניו.

הסטיה יצאה מהחדר קצת בהלם.

היא עברה במטבח.

"דאדלוס חייבים לזוז!" צעקה לעברו ויצאה מהבית.

דאדלוס הגיע אליה במהרה, "עלה דאד על המטאטא" אמרה ונישקה אותו בחיבה, "אנחנו מתחתנים!!" כמעט צעקה.

"להתראות ורנון!" צעק דאדלוס מהשמיים אל ורנון שבחצר.

פטוניה, לראשונה חשה סיפוק מאז שהגיעה לכאן, כלומר חוץ מהזמן עם ורנון שהסביר לה על מקדחים.

היא לימדה מישהו משהו, עשתה עם עצמה משהו. לימדה על משהו שבכלל לא ידעה שהיא ידעה. אש. כתום. שיער. לילי. הארי פוטר. אולי היינו צריכים להתייחס אליו יותר יפה?

היא התייסרה במעמקי השאלה.

הפרק הקודם		הפרק הבא