עוטי השיריון בהוגוורטס- הנבואה

דונטלו התעורר, והביט סביבו.

הוא עוד זכר את הרגע המייסר שבו אפריל נישקה את קייסי.

איך היא הייתה מסוגלת לעשות את זה?
"איכס, רק המחשבה על זה גורמת לי לרצות להקיא", נגעל דוני.

"הו דוני, אתה יודע שאני עדיין כועסת עליך. אתה הפכת את אבא של למוטנט! ואתה מוטנט מגעיל ודוחה בעצמך", ירתה עליו אפריל, שהופיעה בדיוק, "אתה בטח מקווה שזה רק חלום רע, אבל באמת עשית את זה".

דוני ניסה להתעלם ממנה אף על פי שזה היה לו מאוד קשה.

"לחשוב... לחשוב. רגע אחד!", לפתע ניצוץ עלה בעיניו של דוני, "חלום, זה... זה תעתוע. אני במערת התעתועים, מה חשבתי לעצמי?"

"דוני, זה שאתה יודע שזה תעתוע זה לא ימנע ממך להתייסר מהעובדה שאני שונאת אותך, מוטנט מטונף!", אבל דוני עצם את עיניו, וניסה להתרכז.
הוא שלף את שרביטו.
"רדוקטו! אימפדימנטה!", הקללות לא השפיעו על תעתוע- אפריל.

"אז כנראה אצטרך לעבור דרכך בדרך הקשה", דוני רץ לאורך המערה ועבר דרך אפריל כאילו היא לא יותר מסתם עשן.

"עכשיו, לבדולח!", קרא דוני.

***

ראפל החל לבעוט באוויר מרוב תסכול.
"אני בכל מקום! אתה לא תמצא אותי", קולו של דראג המרושע הידהד במערה

הקולות הבלתי נסבלים של הג'וקים הוציאו את ראף מדעתו.
"אני מצטערת ראף!", קולה של מונה עוד הידהד בראשו.

שלושת הצבים, כולל אפריל קייסי וספלינטר- היו נראים כמו ג'וקים.
הם רדפו אחרי ראף וניסו לחבק אותו.

"צאו לי מהראש!", צווח ראף.

הכול החל להשחיר.
 הוא ישב בחדר לבן בלי דרך יציאה.
למעלה היו פתחי איוורור צרים.
חרקים מכל הסוגים השתחלו מהפתח, ולאט- לאט החדר החל להתמלא בג'וקים.

ראף בלע את רוקו, ,ונצמד לפינה של הקיר.

"זה רק סיוט. זה לא אמיתי", אמר ראף בקול דק שלא מתאים לו.

ג'לי דוחה החל לטפטף מפתח האיוורור, ואז החל להתגבש לגוף של דראג.
דראג צחק ברשעות והחל להתקרב אל ראף.

"אהההההההה!! זה רק חלום רע! זה סיוט!", ניסה ראף לשכנע את עצמו, "היי, זה באמת סתם סיוט. המערה הזאת משחקת לי בראש!"

לפתע החדר התפוגג.

ראף שוב היה במערה, אבל הג'וקים עוד שרצו במערה.
"אני לא מאמין שאני עושה את זה", ראף רץ לעבר גל הג'וקים שחסם את המשך המערה, ויפלס את דרכו בין היצורים המבחילים.
הוא התקדם לעבר מטרתו האמיתית.

***

 ליאו ברח מהצבים חסרי האישונים שניסו להוריד את מצב רוחו.
"איכזבת אותנו ליאו! ספלינטר לא יכול להתמודד עם שרדר והקראנג בעצמו!"

"אני לא מקשיב לכם! די! אתם הפחד הכי גדול שלי! אתם סתם תעתוע", אמר ליאו.
ליאו הבין הכי מהר את כל העניין של התעתועים.

הוא רץ הכי מהר שהיה מסוגל.
ליאו התנשם בכבדות.
כאשר פנה בפנייה חדה הוא הבחין בדלת.

"אני.. חייב... להגיע... פפפ...", התנשף ליאו.

כאשר הגיע לדלת הוא ניסה לפתוח אותה אבל היא הייתה נעולה.
"אלוהו..פפפ... מור, הה", במקום שהדלת תיפתח, פיצוץ גדול הרעיד את המערה.

התקרה קרסה בפתאומיות, בלי להשאיר לליאו מספיק זמן לברוח.

"ליאונרדו! ! !", לפתע דונטלו הגיח מהפינה ורץ לעבר ליאו.
הוא דחף את ליאו ברגע האחרון אל הפתח של הדלת, וזינק אחריו.

שני הצבים שכבו על הקרקע והתנשמו במהירות.
"דו... דוני, הצלת אותי!", אמר ליאו.
"טוב, הייתי חייב לך".

הפתח שדרכו הם נכנסו היה חסום לגמרי בסלעים ואבנים.

"מה עם ראף?", תהה ליאו.
"כנראה הוא לא הספיק להיכנס", הניח דוני.

"אני כאן", לפתע דוני וליאו שמעו את קולו המעומעם של ראף מבעד לגל האבנים.
"אתה בסדר?", שאל ליאו.
"בסדר גמור. אני אהיה עם מייקי", אמר ראף.

ליאו ודוני הלכו כרבע שעה.
בפנייה האחרונה הם הבחינו במשהו זוהר.

"זה בטח הבדולח", אמר דוני בהתרגשות.

כשהם עברו את הפנייה התגלתה אליהם דלת נוספת.
בשונה משאר הדלתות, דלת זו הייתה מצופה בזהב, והידית הייתה מסולסלת בקצה.

"אלוהומורה!", קרא דוני.
דבר לא קרה.
דוני ניסה לפתוח את הדלת, אך היא לא זזה מילימטר.

"כנראה יש דלתות שחסינות לקסם הזה", הניח דוני.
"רדוקטו!", כלום לא קרה.

"איפה ראף כשצריכים אותו", אמר ליאו בכעס.

"מי צריך אותו? אתה חזק בדיוק כמו ראף", עודד אותו דוני.
"צודק!", הסכים איתו ליאו.

ליאו הלך אחורה כדי לאפשר לו תנופה- ואז הוא רץ לעבר הדלת, מכין את כתפו לחבטה.
כאשר ליאו התנגש בדלת, הדלת הועפה איתו.

"טוב הבעיה נפתרה", אמר דוני.
"אי, הכתף", גנח ליאו.
"וואו", אמר דוני.
"מה וואו?", אבל כשליאו הזדקף הוא הבין את ה"וואו".

הדלת הסתירה חדר ענקי בגודל אולם, שכולו מלא בדברים יקרי ערך: תיבות זהב, תכשיטים, יהלומים, ואבני חן למיניהן.

"איך בדיוק נמצא את כדור הבדולח", אמר ליאו בייאוש.

המשך יבוא...

הפרק הקודם		הפרק הבא