העיניים הן ראי הנפש

But what if I, what if I trip?

What if I, what if I fall?

Then am I the monster?

Just let me know

- Monster, Shawn Mendes & Justin Bieber

פרק 10 - עיניים חשופות

דלת הצינוק נפתחה בחבטה ומכיוונה נכנס אור בהיר שמקורו בבירור שרביט של קוסם. פרסי כמעט קרס במקומו בהקלה.

"ב-בבקשה," הוא גימגם, בקושי מצליח להניע את שפתיו מרוב בהלה. קולו כמעט ולא נשמע מעל היללות שמילאו את הצינוק והידהדו בין הקירות כמו סירנות. "מה - מה הוא - "

הארי נכנס לשדה ראייתו, שערו סתור ועיניו רחבות, מתנודד במקומו בחוסר יציבות. מבטו התלכד עם זה של פרסי לרגע אחד בלבד, ומיד המשיך ימינה, אל מקור הרעש - התא של ליאו.

"היי, היי - הכל בסדר, תירגע," הארי קרא מעל היללות, בניסיון שווא להרגיע את בנו של הפייסטוס. פרסי כבר ידע שאין בכך תועלת - הוא ניסה להגיד לליאו שזה בסדר והוא יכול להירגע ללא הפסקה בדקות האחרונות, עד שהפה היבש שלו החל לאבד תחושה. ליאו לא הגיב, לא הפסיק. פרסי לא הצליח להבין מה הבעיה.

"מה הוא עו-עושה?" המילים יצאו מפיו רועדות. ידיו לפתו את השלשלאות כל כך חזק שמפרקי אצבעותיו הלבינו, אבל הוא הרגיש שאם יעז לעזוב הוא פשוט יאבד אחיזה במציאות. הלב שלו דהר בקצב מהיר בהרבה ממה שנחשב בריא.

הארי הביט בו ואז בכיוון התא של ליאו בעיניים רחבות. "הוא הולך בסיבובים מהירים בתוך התא שלו, ו - נוהם, והעיניים שלו עצומות ממש בחוזקה." הארי עיווה את פניו. "עכשיו הוא מושך לעצמו בשיער. היי, אל -"

פרסי כבר ראה את ליאו מושך בשערו בעבר; זאת הייתה תנועה מוכרת, אותה הוא ביצע בתסכול - מבלי לשים לב בכלל, כך נראה - בכל פעם שהאש שלו יצאה משליטה והוא נאבק לכבות את גופו הבוער.

פרסי פלט נשיפה חדה כשההבנה הכתה בו. "ליאו," קרא בדחיפות, מנסה למצוא את המילים על רקע יללותיו של חברו. הוא שנא את התחושה הזאת, שהגוף שלו לא יציב, שהמוח שלו לא מכוון, שהמחשבות שלו מפוזרות והפה שלו לא עובד. הוא ידע מה הוא רוצה להגיד, אבל המילים היו מסובכות אחת בשנייה על לשונו והוא נאבק להוציא כל אחת מהן. הרעש רק הקשה עליו.

"ליאו," אמר שוב במאמץ. "האש - היא ח-חסומה. התאים לא נותנים - כי - כי יש קסם. אין כ-כוחות כאן, אין אש. אל - אל תיאבק, ז-זה לא - לא -"

אנחת תסכול רועדת נפלטה מפיו, והוא שמט את ראשו, נושך את שפתיו בחוזקה. המוח שלו הרגיש ריק, כאילו פרסי כבר סחט ממנו את כל מה שהיה ניתן לסחוט, ובפנים נשאר רק צליל צורם וחסר תועלת, כמו קו טלפון שנותק. הוא שנא את הגוף הלא מתפקד הזה, את הגרסה המוגבלת הזאת של עצמו. הוא שנא את כל המצב הנואש הזה.

אך נראה שלמילותיו הקטועות כן הייתה השפעה. נדמה כי כל המתח בצינוק נרפה כשנהמותיו של ליאו הפכו לצלילים נמוכים ורכים יותר, מוכי יגון במקום כועסים.

עיניו של הארי נותרו נעוצות בתאו של החצוי המיילל. "מה קורה לו?"

פרסי התשוש הצליח להניע את שפתיו חסרות התחושה מספיק כדי לתת לקוסם הסבר ממולמל. "האש. היא ר-רפלקס בשבילו. תמיד ב-באה… בטבעיות." כל כך בטבעיות שלפעמים היא באה בטעות. היו מספיק תאונות על סיפון ארגו II כדי שכל השבעה ידעו שלא הייתה לליאו שליטה מלאה על היכולת הנדירה שלו. "כבר ל-לא."

צלילים שקטים ועצובים המשיכו להתנגן בצינוק, כמו קינה חסרת מילים. פרסי נאנח, עייף מכדי לקפל את רגליו ולשבת אפילו. כמובן שאובדן כזה יהיה קשה לבנו של אל האש והנפחות.

הארי נותר נטוע במקומו, קרוב אל תאו של פרסי אך גופו פונה אל התא של ליאו. פרסי צפה במבטו מתרכך, מסונכרן עם הצלילים שהתרככו והפכו חלשים כמו נשיפות. הארי לא נראה מודע לכך ששפתיו מתעקלות לחצי חיוך.

"הייזל מחזיקה ביד שלו," הוא מילמל אל פרסי. "נראה שזה מרגיע אותו."

יופי. זה טוב. הייזל שולטת במצב. פרסי יכול להירגע עכשיו. הוא יכול… להתיישב שוב.

אבל הוא לא חשב שהוא מסוגל. לא העז להרפות את אחיזתו בשלשלאות. אם הוא יתן לברכיו להתקפל - הוא יקרוס. בתשישות כזאת הוא לא יכל להתיישב מבלי לאבד שיווי משקל וליפול. 

פרסי אפילו לא טרח להיאבק בפחד החדש הזה שלו, ליפול. הוא כבר נפל פעמיים יותר מידי. פעם אחת לטרטרוס, גיהנום עצמו, ובפעם השנייה למקום אפילו גרוע יותר. 

ועכשיו הוא לא הצליח לתת לעצמו בסך הכל ליפול לישיבה.

"מה - מה השעה?" הוא הצליח להוציא מפיו, בניסיון נואש למנוע מעצמו לשקוע בזיכרונות. הארי נעץ בו זוג עיניים ירוקות. 

"אני לא בטוח. אמצע הלילה." הוא סרק את גופו המתוח של פרסי ומצחו התקמט. פרסי בחר להתעלם מכך בהפגנתיות ולהביט בשערו של הארי, שעמד בצורה מצחיקה.

"ל-למה אתה כאן?" הוא חילץ מבין שפתיו. עד כמה שהוא הצליח להבין מבלי דרך לדעת כמה זמן עובר בכל פעם, נראה שהארי וחבריו ביקרו אותו בזמן היום, והלילה היה זמן של שקט בצינוק. אבל אולי הוא טעה.

"אה, שמעתי את ליאו מבחוץ. הוא העיר אותי, למען האמת." הארי שיפשף את עורפו ונראה מבויש לפתע. "נרדמתי כאן."

אם לפרסי הייתה עוד טיפת כוח, הוא היה מוצא הערה עוקצנית להגיב על כך, אם לא בקול להארי אז לפחות בליבו, לשעשע את עצמו. אבל הצליל הסטטי בראש שלו נותר כשהיה. הגוף שלו הפסיק לציית לו ושברי המחשבות במוחו הפסיקו להיות הגיוניים. הוא לא עצם את עיניו, אבל רק מהסיבה הפשוטה שהוא ידע שאין בכך טעם. הוא לא יישן בכל מקרה.

"אתה בסדר?" 

קולו של הארי העיר את פרסי מעט. הוא לא שם לב שמבטו של הארי התחדד. הוא היה נוחר, בהיעדר היכולת להגיב בלעג מילולי, כי בסדר זה כבר לא משהו שנמצא בהישג יד בשבילו. אבל הארי נראה כמעט… מודאג.

אז פרסי רק נאנח ושמט את ראשו על חזהו. ואז פלט צחקוק חלוש. הוא בטח נראה מסומם. 

הוא תהה אם גם סמים גורמים לתחושה כזאת, כאילו הוא לא מתאים בתוך הגוף שלו, כאילו הכל לא נכון. אם כן הוא לא הבין איך אנשים מצליחים להיגמל מהתמכרויות. הוא לא חשב שהוא אי פעם ישתחרר מההרגשה הזאת.

"פרסי?"

הוא לא הרים את ראשו. "ל-לך לעזאזל, הארי." הוא ייחל לדעת את שם המשפחה של הסוהר שלו לפתע. השימוש בו במקום בשם הפרטי היה הופך את המילים שלו לצורמות עוד יותר. "אני. לא. מדבר עוד."

שתיקה קלה שררה ביניהם. פרסי החליט בעייפות שאם הארי יתעקש לדבר הוא פשוט יזחל פנימה אל מעמקי התא שלו ויתעלם. אולי הוא יוכל לישון-אבל-לא-בדיוק. אולי צליל הדיבורים הנדירים בצינוק יעזור לו להירגע.

"אוקיי," הארי אמר לבסוף, והוא לא נשמע כועס או אפילו לא-מרוצה. "אל תדבר. אני לא אמור להיות כאן עכשיו בכל מקרה. מחר אפשר להמשיך ב… שיחות שלנו. אולי אני אדבר עכשיו, במקום?"

פרסי הרגיש את גבותיו מתרוממות, אך הוא רק משך בכתפיו בחוסר התעניינות. הוא תהה במעומעם איך הרגליים שלו לא התקפלו עדיין. 

"אוקיי," הארי אמר שוב. "רציתי להגיד ש… אני מצטער. זאת אומרת, לא הייתי הכי ידידותי קודם. הייתי מותש לגמרי ו… זה השתלט עליי. לא תירוץ, אבל עדיין. אה." הוא נאנח, ופרסי שמע אותו מתנועע במקומו.

הארי מצטער? זאת הפתעה. פרסי לא ציפה להתנצלות. אם כבר, הוא ציפה לגישה של אתמול מהסוהרים שלו. לצעקות חסרות הסבר וכעס ואיום מתמיד. הוא ציפה לדברים גרועים יותר. הוא ציפה לכאב, כאב רצוף ומתמשך.

אבל נראה שהוא טעה. ולא היה לו מושג מה לעשות עם ההתנצלות הזאת. הארי חייב להיות בתחילת דרכו בעסק הזה; פרסי לא הצליח לדמיין את המפקדת או את הסגן שלה מתנצלים בפניו על שום דבר אי פעם.

אלא אם… הארי לא הפגין חובבנות. אולי הארי הפגין מקצועיות, וזייף את ההתנצלות כדי לנסות ליצור קרבה רגשית בינו לבין פרסי. לקנות את האמון של פרסי.

עם זה פרסי באמת לא ידע מה לעשות.

"בכל מקרה, זה כל מה שרציתי להגיד, אז - וואו." פרסי הטה את ראשו כששמע את הארי נושף בחדות. "העיניים של ליאו מדהימות. הן נראות בוערות - כאילו יש בהן אש."

מילותיו של הארי נשמעו כאילו נאמרו בהיסח הדעת, כאילו הוא כל כולו עסוק בגילוי החדש. פרסי גיחך חרישית. 

"הלוואי שהייתי יודע מה גרם לזה," הארי המשיך. "מה גרם לעיניים שלכם להיראות ככה. בכלל - מאיפה באתם. למה הבגדים שלכם תמיד דהויים ואין לכם נעליים. למה כולכם חיוורים, למה יש לכם קושי בדיבור. למה תמיד עוברים כמה ימים מההגעה של אחד מכם עד ההגעה של חצוי נוסף."

פרסי הרים את ראשו לפני שנזכר לעצור בעצמו. עיניו ננעלו על אלה של הארי, ופרסי הרגיש את שפתיו מתהדקות. 

אם הארי חשב שהוא יכול לפתות אותו בדברים, הוא טעה. פרסי כבר נתן לו את כל מה שהוא הרשה לעצמו לתת. הארי הולך לראות את כל מה שקרה בזיכרונות שלו, בשם האלים. הוא לא יכל להגיד שלוקח לניקודאמוס זמן לזמן אותם, גם אם הוא רצה. הוא לא יכל.

הוא ניסה להתעלם מהתחושה שהוא משכנע את עצמו שזה נכון.

תחושה פתאומית של אש שמטיילת על העור שלו גרמה לו לשאוף אוויר בחדות. לא.

"פרסי? אתה בסדר?"

הרגליים שלו התקפלו. פאניקה השתלטה על פרסי למשך רגע אחד ואינסופי, בו הוא נפל ונפל ונפל, ואז הוא קרס על הקרקע וכל הפוקוס שלו עבר לתחושת הבעירה שהשתוללה לכל אורך הצלקת שלו. האחיזה שלו על השלשלאות התהדקה עד כדי כך שמפרקי ידיו הלבינו ועורו נשרט, אבל הוא בקושי שם לב לזה. היה קשה לחשוב על שום דבר מעבר לרצון הבלתי נשלט לשפשף.

"פרסי!" קולו המבוהל של הארי חדר דרך ערפל הכאב שהשתלט על פרסי. "מה קרה? מה הבעיה? זאת הצלקת?"

פרסי פלט גניחה שהוא קיווה שנשמעה קרובה לכן, בשם כל האלים המזורגגים, כן. הוא לא חשב שהוא יעמוד בעוד התקף של בעירה מהצלקת. לא, זה לא מדויק: הוא ידע שפיזית, הגוף חסר התועלת שלו יעמוד בהתקף נוסף. השפיות הרעועה שלו הייתה עניין אחר.

"אה, טוב," גימגם הארי. הוא מיצמץ אל פרסי ונראה לא בטוח בעצמו. "אני יכול - ללכת, אם אתה רוצה -"

"לא!" פרסי כמעט צעק, ואז הידק את לסתו כדי למנוע מעצמו לפלוט צעקה אמיתית.

הארי הביט בו בחוסר אונים. פרסי נשף ברעד.

"תדבר. בבקשה."

"אני - אני לא יודע מה להגיד! על מה אתה רוצה שאני אדבר?" 

הארי נראה אבוד. אנקה נפלטה מפיו של פרסי. כל דבר! הוא רצה לצעוק. במקום זה הוא הכריח את עצמו לדבר מבין שיניים חשוקות. "אתה - אתה והח-חברים שלך, צעירים מ-מידי. איך - איך הגעתם -?"

"לכאן?" הארי השלים את השאלה. "מישהו מלמעלה פקד על מנסן - על המפקדת, להכניס אותנו לצוות. אני לא יודע את כל הפרטים. אר, זה בגלל ששיחקנו תפקיד די גדול במלחמה, שהייתה לפני שנה בערך, והרשמנו את האנשים הנכונים, אני מניח."

פרסי נאבק להסדיר את נשימותיו הקולניות. "מ-מלחמה?"

"אה, כן. המלחמה נגד וולדמורט. הוא היה קוסם שרצה להשתמש בקסם שלו למטרות לא כל כך טובות. המלחמה התחילה לפני הרבה שנים, משהו כמו עשרים וחמש, וכולם חשבו שהיא נגמרה כמה שנים אחר כך - כשנולדתי. כולם היו בטוחים שהרגתי אותו למען האמת. סיפור מעניין. בכל מקרה, הוא שוב ניסה להרוג אותי כשהייתי בן אחד עשרה, אז הבנתי שהוא, אתה יודע, עדיין חי. ואז כשהייתי בן ארבע עשרה כל שאר עולם הקוסמים גילה שהוא חי - אחרי שכבר ניסיתי להזהיר אותם, אבל כמובן שהם התעקשו להתעלם…"

פרסי עצם את עיניו ונשען על הקיר שלידו. הוא לא הצליח להרפות את גופו המתוח או את אחיזתו בשלשלאות, שהייתה הדבר היחיד שמנע ממנו לשפשף את הצלקת עד זוב דם. אבל הוא הצליח להירגע, איכשהו, מעבר לכאב.

הארי המשיך לדבר.

~~~~~~~~~~~

הארי התעורר לקול צחוק.

"מה? מה קרה?" מילמל, משפשף את עיניו היבשות בזמן שהתיישב.

הוא הביט מעלה וגילה את הרמיוני רוכנת מולו, חיוך משועשע על שפתיה. מאחוריה רון אחז בבטנו ונראה מתאפק לא להתקפל מרוב צחוק.

הארי גנח. "הו, נהדר."

הוא נרדם כאן. בצינוק. מכל המקומות.

מבט קצר הצידה חשף לו שפרסי היה עמוק בתוך תאו, גבו שעון על הקיר המשותף עם תאה של הייזל, ידיו מחבקות את ברכיו, עיניו עצומות ונשימותיו סדירות. לפי המבט הרגוע והחשוף שנשקף מפניו, שהארי מעולם לא ראה עליו לפני כן, הוא לא היה מודע אל הקוסמים צינוק. כנראה ישן.

אבל מראה יכול להטעות. פרסי נראה די מותש אתמול, אבל צריך להיות יותר מסתם מותש כדי להתעלם מהצחוק המתגלגל של רון. אולי פרסי רצה להעמיד פנים שהוא ישן ולצותת להם.

הארי גנח שוב.

"הדאגת אותנו לרגע," הרמיוני נזפה בו בחיוך. "התעקשת להישאר לישון ליד הספסלים אתמול כשניסינו לקחת אותך הביתה, והיום לא מצאנו אותך. כבר חשבנו שקרה משהו."

"חכו שג'יני תשמע על זה." החיוך הענקי שהיה מרוח על פניו של רון היה מבשר רעות.

"בשם מרלין," הארי מילמל ושיפשף את עיניו שוב.

לפחות הוא הרגיש טוב. עירני. אחרי השינה שנכפתה עליו והחלום המתיש שהיה לו אתמול בבוקר, הוא היה במצב של אפיסת כוחות מוחלט. מצב שאליו התלוותה עצבנות בסדר גודל שהוא לא הרגיש כבר הרבה זמן. לפחות הוא התנצל… למרות שהוא עדיין לא היה בטוח אם להתנצל היה המהלך הטוב ביותר שיכל לעשות. פרסי היה, כמו שהוא אמר לעצמו כבר עשרות פעמים, טרוריסט. לא מגיעות לו התנצלויות. ובכל זאת… הארי הרגיש כאילו הוא חייב לו אותה. ובכל מקרה, לא יזיק לקרב בינו לבין פרסי. אולי זה יגרום לו לדבר יותר בפתיחות על מה שזה לא יהיה שהולך כאן.

אבל יש הבדל בין להתנצל בפני האויב, לבין לשפוך בפניו כמויות של מידע שלא כדאי שיהיו בידיו. הארי עשה טעות כשהוא נענה לבקשה של פרסי ודיבר על עצמו. טעות מטופשת של טירונים. אפילו שפרסי, שישב ללא תזוזה במקומו ולא עשה דבר מלבד לנשום בקולניות בעיניים עצומות, לא נראה כמקשיב בכלל. גופו הלך ונרפה עם הדקות שעברו, כאילו קול דיבורו של הארי הרגיע אותו. היה בזה משהו מופרך, כי הארי היה בתפקיד הסוהר של פרסי והאויב שלו, אבל הארי הצליח להבין אותו. הייזל וליאו לא דיברו. השקט התמידי בטח הוציא אותו מדעתו - הוא היה משגע את פרסי של פעם, פרסי שהארי חלם עליו. גם הארי היה מוצא נחמה במצב אם הוא היה במקומו של פרסי אתמול.

ועדיין. בכל זאת. אפילו שהדיבורים הרגיעו גם את הארי עצמו, ואפילו שהוא דילג בין נושאים, ואפילו שהוא לא הסביר לעומק אף אחד מהם. זאת הייתה טעות. פרסי אמר שהוא לא יודע כלום על הארי וחבריו, שהוא לא חולם גם הוא. אם הוא אמר אמת ואם לא, עכשיו הוא יודע.

ואז ההבנה נחתה על הארי, בכל כובד משקלה.

"רגע," הוא פלט, שומר על קול נמוך. "אם הוא לא חולם על העבר שלי, אז למה הוא עשה את זה בכלל?"

איך הוא לא חשב על זה קודם?

הרמיוני ורון נעצו בו מבטים חצי-משועשעים חצי-מבולבלים. "מה?"

"אני מתכוון, פרסי אמר אתמול שהוא לא חולם עלי. ג'יני אמרה לכם, לא?" השניים הינהנו. "בהנחה שזה נכון - למה שהוא ייצור את החיבור בינינו אם הוא לא חולם עלי? הוא הרי שרט אותי, זוכרים?" הארי ניפנף במפרק כף ידו בתנועה קטנה, מציג את השריטה בצורת הקלשון על עורו. "בגללו אני חולם עליו. אבל אם הוא לא חולם עליי בחזרה, אז… מה הוא כן מרוויח מהחיבור הזה?"

שקט השתרר בין שלושתם. הארי העיף מבט בפרסי, שנותר דומם במקומו. גם אם הוא רק העמיד פני ישן, הוא לא יצליח לשמוע עד אליהם, לא כל עוד אין לו שמיעת על. והארי היה בטוח ב-99 אחוזים שאין לו יכולת כזאת. 

ובכל זאת הוא הרגיש לא בטוח לפתע. "בואו, נצא מכאן. אפשר לדבר בחוץ."

חבריו עקבו אחריו אל מחוץ לצינוק ולבמה. סביבם המשיכו להסתובב לבלרים בין השולחנות וארונות הספרים, שקועים בכרכים הישנים או משוחחים בקדחתנות עם חבריהם. הארי פיהק.

"אז," רון פתח בגיחוך. "רוצה לספר לנו איך הגעת בחזרה לצינוק? ונרדמת שם?"

הארי התאפק לא להיאנק, ואז הזדקף וסיפר להם את מאורעות הפגישה שלו עם פרסי אתמול. על הרעשים שהעירו אותו באמצע הלילה, על ליאו שיילל ונהם ופרסי שנראה קרוב לקריסה. על השיחה הקצרצרה שהייתה להארי עם בנו של אל הים ועל בקשתו הפתאומית של פרסי שידבר.

"הארי!" הרמיוני קראה, עיניה נפערות. "סיפרת לו דברים עלינו? אני לא מאמינה!"

"אני יודע, אני יודע," הארי מיהר לומר, מליט את פניו בידיו. "הייתי אידיוט. אני כבר מתחרט על זה. אבל לא אמרתי שום דבר ספציפי ולא הסברתי שום דבר לעומק. חוץ מזה, אם פרסי שיקר והחיבור שלנו כן הדדי זה לא באמת משנה. ובואו נודה שהכי הגיוני שהוא שיקר, כי אחרת מה הוא מרוויח מכל העניין."

הרמיוני לא נראתה מרוצה אבל הרפתה מהנושא. רון ניענע בראשו.

"אחי, ג'יני הולכת לצחוק עליך."

הארי הביט סביבו בתקווה. "איפה ג'יני באמת?"

"אה, היא אמרה לי למסור לכם שהיא לא באה." הרמיוני ניפנפה בידיה בתנועה חסרת חשיבות. "מקגונגל דרשה שהיא תישאר בהוגוורטס ותשלים חומר, או משהו כזה. היא תבוא שוב מחר."

"אה," הארי מילמל באכזבה, ואז התנער. "טוב, לא צחצחתי שיניים ואני אשמח להתקלח אחרי שביליתי חצי מהלילה על רצפת העפר שבצינוק. אני חושב שאני אקפוץ לדירה לחצי שעה. נתראה אחר כך?"

"רגע, הארי," הרמיוני תפסה בזרועו. "תגיד. חלמת עוד מאז אתמול בבוקר? ישנת עוד לילה שלם."

הארי הרגיש חיוך חסר-הומור מתפשט על שפתיו. "הו, כן. חלמתי ועוד איך. לפחות הפעם הצלחתי לנוח קצת בין ההרפתקאות של החצוי הזה." עד כמה שאפשר. קצת קשה להירגע ולצבור כוחות כשאתה מלווה חצוי במסע שלו בטרטרוס.

"מה קרה שם?" רון שאל, מביע בקול את ההתעניינות שזרחה מעיניה של הרמיוני.

הארי שיפשף את עורפו. "הרבה. עברו רק כמה שבועות, אני חושב, ואני מרגיש כאילו עבר נצח. אבל אני אעדכן אתכם אחר כך. מקלחת קודם!"

"מישהו נראה נלהב," רון גיחך. 

הרמיוני חייכה אל הארי. "אל תתעכב יותר מידי!"

"אה, ותיזהר ממנסן. אם היא תתפוס אותך אתה לא תזכה לעזוב את הכיפה עד הערב."

"אני מכיר את החוקים, רון," הארי גילגל את עיניו ופנה אל היציאה מהכיפה. "אנחנו כבר לא חדשים במקום הזה. נתראה אחר כך."

הפרק הקודם		הפרק הבא