כתוב בדם

"היא ישנה משונה" "אתם חושבים שהיא מתה?" "לא, היא נושמת". אני מתעוררת לשמע השיחה המשונה הזו, וצווחת באימה שפנים כחולות מתקרבות אלי, ואז אני קולטת שזו וישינה, שרכנה לבדוק אם אני נושמת. אני בקושי מספיקה לפקוח עיניים, וכבר שלושתם מתנפלים עליי וגוררים אותי אל חדר ההכנה, שם מחכה לנו סרינה, הסטייליסטית שלי, והפעם שיערה הסגול היה אסוף למאות צמות זעירות, בלי ספק ניסיון לחקות תסרוקת "כפרית" ו"עממית". נראה לי שהאישה הזו מעולם לא שמעה את הביטוי "הכל במידה".

במשך שעות ארוכות הם משייפים, מורחים, מאפרים, קוצצים, מברישים ולא מפסיקים לדבר תוך כדי. זכיתי לשמוע שעה וחצי דיון על מה גוון הלק שהכי מחמיא ללדינה, וזו לא הדוגמה הקיצונית ביותר. בסופו של דבר הציפורניים שלי מבריקות ומשוחות בלק ורדרד, העור הבהיר שלי חלק כל כך שזה נראה שמדובר בבד ולא בעור, הפנים שלי מאופרות בגוונים עדינים של ורוד ואפרסק, חלק מהשיער שלי מגולגל בצורה ילדותית וחלק נח על כתפי, יש לי נעלים שטוחות בהירות ואני לובשת שמלה חסרת כתפיות מבד עדין וקצת שקוף בצבע אפרסק ורדרד.

אני לא נראית כמו קרייריסטית קטלנית. אני אפילו לא נראית בת חמש עשרה. אני נראית בת שלוש עשרה לכל היותר. קטנה, עדינה, מתוקה. ממש לא כמו שאנובאריה אמרה לי להציג את עצמי. פתאום אני מבינה מה היה המניע שלהן, של אנובאריה להגיד לי להיות חמודה ושל סרינה להלביש אותי כמו ילדה. הקפיטול כבר ראו כמעט הכל, אבל הם לא ראו קרייריסטית חמודה. זה מה שעושה את זה לקפיטול, החידוש, ואני בהחלט עומדת לתת להם אותו.

אני פוגשת את קייטו ליד המעלית, והוא בניגוד אלי לא נראה בן שלוש עשרה, אלא להפך, בן שבע עשרה או שמונה עשרה, לבוש שחור מכף רגל ועד ראש. "את נראית... חמודה" הוא אומר בחיוך כשהוא רואה אותי "זאת כל הכוונה" אני משיבה ומשאירה אותו תוהה, כמעט אפשר לראות את סימן השאלה הגדול שתלוי לו מעל הראש. אנחנו מגיעים לקשת המיועדים בדיוק בזמן בשביל לראות את גלימר עולה לבמה, פרובוקטיבית בשמלת זהב שקופה. "וואו, היא נראית-" מתחיל קייטו, אך אני קוטעת אותו ב"אני לא רוצה לדעת" "רק התכוונתי לומר שהיא נראית כמו בת דודה שלי" אמר קייטו "כן, בטח" אני אומרת "טוב, אולי לא בדיוק" הוא אומר בחיוך שובב ואני סותמת את האוזניים. 

עכשיו תורי,  אני עולה לבמה שהחיוך עוד על שפתיי ומתיישבת מול סיזר. "אז מה, קלוב" פותח סיזר "קיבלת אחד מהציונים הגבוהים ביותר באימונים, איך עשית זאת?" הוא שואל "בעזרת תערובת של כישרון וקסם" אני משיבה, זאת ההזדמנות שלי להיות שנונה. "קסם?" שואל סיזר המשועשע "בדיוק. יש דברים שאפשר להשיג רק בקסם, כמו הפעם שאחותי קיבלה מצוין על חיבור שהיא כתבה. אם היא הצליחה לקבל את מצוין בכוחות עצמה, אז השמלה שלי מכוערת" אני משיבה. סיזר מחכה שהקהל יפסיק לצחוק, ואז אומר "אם כבר מדברים על השמלה, בואי תדגימי לנו אותה!" אני קופצת מהכיסא, ומסתחררת בילדותיות עם ידיים פרושות לצדדים וחיוך על הפנים שכמו אומר "אני ממש נהנית מכל זה" אני יכולה לדמיין את אנובאריה נוהמת באישור. בדיוק אז נגמר הזמן, וסיזר מציג אותי לקהל "זאת הייתה קלוב אווט, מיועדת מחוז שתיים!"

אחרי עולה קייטו, כובש את הקהל ביהירות ובביטחון העצמי שלו, משחק אותה קשוח. "היית טוב!" אני מכריזה כשהוא חוזר למקומו לידי "גם את!" הוא צוהל ומושך אותי לחיבוק.  אני צוחקת כדי להסוות את הסומק שפרח על לחיי, אבל קולטת את גלימר ומרוול נועצים בנו מבטים. אצל מרוול זו יותר תמיהה, אבל אני רואה על הפנים של גלימר הבזק של כעס... וקינאה? לפני שאני מספיקה לנתח את הבעתה היא עומדת על קצות האצבעות ומנשקת את מרוול על הלחי. כן, זו בהחלט הייתה קינאה. בולטים לעיניי רק קטעים ספורים- הנערה מחמש ערמומית וחמקמקה, עונה בצורה מיסתורית ומעורפלת. הילדה הקטנה מאחת עשרה, לבושה בשמלה בהירה ועטויית כנפיים, אומרת "אם אי אפשר לתפוס אותי אז אי אפשר להרוג אותי" קייטו מגחך ואני רואה על הפנים של מרוול שהוא מתכנן מלכודת במיוחד בשבילה. הנער מאחת עשרה, ת'רש, עונה רק בתשובות של כן או לא ולא מחייך בכלל, ואני בטוחה שלפחות שליש מנותני החסות שוקלים לתמוך בו. הנערה משתיים עשרה רק מצחקקת ומסתובבת בשמלה שקנתה לה את השם "הנערה הלוהטת". ואז מגיע הנער משתיים עשרה, שמתוודה באהבתו אליה. התגובה הראשונה שלי היא כעס. זה יגנוב את כל נותני החסות! אבל קייטו רק צוחק אז אני מרשה לעצמי לחייך בלגלגניות. "זאת... חתיכת... קלישאה!" פולט קייטו בין פרצי הצחוק שלו, ואני מסכימה איתו בכל ליבי.

הפרק הקודם		הפרק הבא