נורדי, יווניה ורומאית

פרק 11- משחקי מלחמה

זעתי בחוסר נוחות בשריון הקרב הרומאי שנתנו לי. והוא עוד היה עשוי זהב! בזבוז כספים זה תחביב שכיח בקרב העם הזה.

לבשתי בערך חמישים קילו מתכת, וחבשתי עוד עשרה קילו נוספים.

החזקתי מן מגן שטוח בצורת מלבן. מישהו הרכיב לי אותו על הזרוע והלך. מה הוא חשב שאני, רובוטריק?

כזה: הי, תקח את המגן הזה. וואו, זה נראה עלייך מעולה! תבין לבד איך מסתדרים איתו, ביי.

עמדתי עם עוד שלושים חצויים בחצי גורן. כולם (חוץ ממני כמובן) הקשיבו דוממים להוראות הקנטוריונים, כאילו החיים שלהם תלויים בזה.

"מארק, עילאיי ואליסה. אתם שומרים על הדגל. אם תכשלו בתפקידכם, אני אדאג אישית שתקבלו שמירות לילה כל השבוע." אמר הקנטוריון. הוא היה בחור מגודל. כמו פרנק, רק בלי נחמדות ועם עור כהה.

"מייקל, תפסיק." אמרה ארו. היא הייתה כמו קרן שמש בתוך חדר חשוך. "תרגעו, שומרים. תעשו כמיטב יכולתכם ותנסו לבלום כל התקפה. אנחנו סומכים עליכם."

החיזוק החיובי של ארו זרע בלבול על הקוהורטה. רחש נשמע בחצי גורן כאילו לחצו על מתג שהפעיל את הרעש. שמעתי את הלחישות, ואלו היו רטינות לא ממש יפות על ההנהגה של ארו.

"שקט! אף אחד לא נתן לכם את הזכות לדבר," נבח מייקל. "חילקנו את הצוותים בבוקר. צוות תקיפה א', אחריי. צוות תקיפה ב', אחרי ארו. צוותי הגנה, אחרי מייסון."

שני חיילים הושיטו לקנטוריונים נדנים. מייקל וארו שלפו מהם חניתות זהב.

"בהצלחה. ההתלהבות של החמישית הולכת להירמס הלילה. אווה רומאי!"

"אווה רומאי!" השיבה הקוהורטה בצעקה.

התפצלנו לשלושה קבוצות. הרגשתי מעט לא קשור בתוך ים האנשים. ניסיתי לשמור על קצב ההליכה המהירה, אבל היה קשה לעשות את זה עם כל השריון. הרגשתי מסורבל בטירוף.

מישהו דחף אותי. "תמהר, יווני."

המילה 'יווני' נשמעה כמו קללה. וזה עצבן אותי אותי, כי התחלתי לחבב את היוונים.

עמדתי להסתובב ולצעוק על מי שאמר את זה.

"צ'ייס! בוא לכאן." ארו קראה מראש הקבוצה. תהיתי אם היא קוראת רגשות ויודעת מתי אנשים עומדים להתפוצץ, כי זה היה בדיוק לפני שהייתי מתחיל תגרה.

הייתי צריך לרוץ כדי לעקוף את כולם. וזה היה מעייף יותר מלמות.

ומסתבר שאני לא טוב בריצה.

בסופו של דבר, הצלחתי להגיע לראש הקבוצה. זה דרש הרבה זיעה, כאב וזיעה, אבל הגעתי.

"מה?" שאלתי אותה.

"רק רציתי לשאול איך הולך לך," היא חייכה.

גנחתי מרוב מאמץ לנשום. הרגשתי שהריאות שלי נפלו באמצע הריצה. "שיואו, תקשיבי, פשוט כיף חיים. ומה זה, השריון שוקל רק טון? אפשר איזה מגפי מתכת? ואולי תתני לי לגרור מקרר תוך כדי? ממש מתחשק לי."

"מישהו צריך להיכנס לכושר."

"אני הכי בכושר שהייתי כל החיים שלי."

ארו ציחקקה. "אם נפסיד בגללך, אני אדאג שיכניסו אותך לשק סמורים ויזרקו אותך לטיבר הקטן."

"מה קרה ל'תעשו כמיטב יכולתכם'?" שאלתי.

היא משכה בכתפיה. "תראה… מתי שהוא תקבל את העונש הראשון שלך. סמורים הם חיות ממש חמודות."

"שיהיו לי זכרונות טובים מהעונש הראשון שלי."

"בדיוק."

כמה נחמד. "מה אני אמור לעשות? איך אנחנו נלחמים?"

"מייקל מנהיג את הצוות שייקח את הדגלים. התפקיד שלנו זה להילחם בכוחות ההתקפה של השלישית והרביעית. אנחנו נלחמים לפי טקטיקת פלנקס."

"ומה זה אומר בדיוק?"

"זה פחות מסובך ממה שזה נשמע, אתה יכול ללמוד תוך כדי לחימה."

הקבוצה עצרה לרגע והתחלקה לשורות שוות. החיילים התלכדו לגוש אחיד וצעדיהם היו מתואמים עד מיליונית השנייה.

כפי שארו אמרה, ראיתי את הקוהורטות השלישית והרביעית נעות לעברינו במבנה צב. מעט לוחמים בחלק הקדמי, והרבה בחלק האחורי.

"מגנים!" הורתה ארו.

עשיתי כמו שאחרים עשו, והצמדתי את המגן שלי לשאר המגנים. זה יצר מן מגן עצום וארוך ששמר על כולנו.

"רומח!" צעק הקנטוריון היריב. הם הורידו את הכידונים כך שהיו מאונכות לגופם. מוכנות לדקירה.

ארו פקדה אותו הדבר. שני כידונים כמעט שיפדו אותי משני הצדדים. זה גרם לי לקפוץ בבהלה.

"אתם לא יכולים פשוט לשחק מונפול?" רטנתי בעצבים.

בתגובה חנית דקרה אותי בגב.

"להסתער!"

לפני שקלטתי משהו, הייתי בתוך טראנס לחימה. פרצופים חלפו על פניי וחרבות הונפו לעברי בלי הפסקה. חסמתי וחבטתי בחצויים על ימין ועל שמאל. נזהרתי לא להטיח את ג'ק יותר מידי חזק, כדי לא לשבור למישהו את המפרקת בטעות.

ארו עילפה כל לוחם שנקרא בדרכה, ומשכה אחורה חצוי אחד שכמעט תקעו לו גרזן בקסדה. אופטימית וחיובית ככול שתיהיה, היא נלחמה יותר טוב מכולם.

חוץ מג'ק, כמובן.

משום מה, ג'ק היה להוט להרוג מישהו. נו, רק אחד.

"לא," מילמלתי כדי שלא יחשבו שאני מדבר אל החרב שלי. חסמתי חנית שכמעט הוציאה לי את הקרביים.

חצוי אחד לא יהיה אבידה גדולה.

"סתום, ג'ק."

מה עם המחוצ'קן הזה שדוקר רגליים של אחרים? הוא נראה כמו חלאת פנריר.

"הוא מהצוות שלי."

זה אפילו יותר גרוע! איזה מן לוחם דוקר את רגליהם של יריביו?

"מכאן זה נראה די שימושי." החצוי הזה הפיל הרבה אנשים עד עכשיו.

הטחתי את ג'ק בקסדה, הקסדה הועפה לנער מהראש, והוא קרס. נושם, למזלי.

נראה שחצי מהקוהורטה הראשונה מסוגלת לנצח את השלישית והרביעית. הם כמעט ולא הצליחו לפרוץ את חומת המגן שלנו, והרומחים של השורות הראשונות עשו את רוב העבודה.  הרגשתי שהמורל גבוה בקרב חברי לקבוצה, היינו בטוחים שאנחנו הולכים לנצח.

ניצחון היה משפר מאוד את ההרגשה שלי.

אבל לאאאאא.

על הגבעה מעל שני הצבאות הנלחמים, הופיעה דמות אחת ותותח.

"קבלו את זה קוהורטה ראשונה ומעצבנת! אני נוקם את נקמתי, מוהאהאהאה!" ברחבי העמק נשמע קולו המוגבר במגפון של ליאו ואלדס.

הוא העלה אש קטנה בידו והציץ את הפתיל. קיללתי בקול את אחת הקללות היותר גסות שהארת' לימד אותי בשפת הסימנים.

"הפצצה!" צעק ליאו.

הקוהורטות השלישית והרביעית נסוגו במהירות מדהימה, כאילו הזריקו להם לורידים 100 ליטר קפאין טהור.

קול פיצוץ נשמע ברחבי העמק, מרעיד את האדמה. לשמיים נורו כדורים ענקיים ומנופחים.

האינסטינקטים שלי צרחו שאברח, ודי הסכמתי איתם.

"רומאים אמיתיים לא בורחים משדה הקרב," אמרה ארו, שכנראה ניחשה את מחשבותיי.

"אני לא רומאי."

"כן, אני מנסה לשכנע את עצמי, לא אותך."

זה כבר היה יותר הגיוני.

הפצצות התפוצצו מעלינו, עשן בצבע ירוק רעיל יצא מהם. הוא שקע לעבר האדמה ועטף את כל העמק.

אלו היו פצצות סירחון!

וזה היה הריח הכי דוחה שהרחתי בחיים. ויחסית למישהו שחי ברחוב שנתיים, זה שיא חדש.

תחשבו על נעלי ספורט בקיץ ששמים אותם במיקסר עם חלב חמוץ, קיא חתולים, גופרית ומי בואשים, הופכים את המיץ הזה לתרסיס ו… וואלה! פצצות הסירחון של ואלדס.

אם הרחתם חצי מהדברים האלו, יש מצב שתבינו מעט את רמת הצחנה הזאת.

הרבה אנשים התעלפו מסביבי. זה היה מסריח בטירוף.

אפילו ג'ק רטן על זה. ואין לו אפילו חוש ריח.

"אה! לא כל כך קשוחים עכשיו, נכון?" צעק ליאו.

"זה כזה לא רומאי," מילמלה ארו וקרסה.

העשן התחיל להתפזר וראיתי שגם השלישית והרביעית לא הצליחו לברוח מפצצות הסירחון. כולם שכבו מעולפים, ובמזל אף אחד לא שופד על ידי החנית שלו.

"למה אתה לא התעלפת?" שאל אותי ליאו במגפון.

משכתי בכתפיי.

הוא הנהן בהבנה. "יש לי עוד כמה. זה מתכון חדש, עם ביצים רקובות ולכלוך מרגליים של קיקילופים. רוצה לנסות?"

הנדתי בראשי.

"אתה לא כיפי בדיוק כמו בת הדוד שלך."

שאגה מקפיאה הפריעה לשיחה המלבבת בינינו. דרקון עצום עף מהרקיע אל פנים המחנה.

לידו העורב שתקף אותי נדמה כמו בובת פרווה.

מוטת הכנפיים שלו חתכה את העננים והפיגה אותם. כולו היה מכוסה שכבה דקה של קרח, לקשקשיו היה גוון תכול לבן ועיניו שחורות כמוות.

הדרקון חלף על פני העמק והמשיך לעוף הרחק מאיתנו.

קיללתי. "מה זה?"

ליאו ענה. "אני מניח ששאלת 'מה זה'. אין לי מושג, אבל זה נראה קפוא. ובדרך כלל חום ממיס קור. אני הולך להציל את המצב, אתה רוצה לבוא איתי?"

לא רציתי, אבל חשבתי שכדאי שאתחיל להתנהג כמו גיבור.

אז אנחנו הורגים את הדרקון? שאל ג'ק.

"אולי זה יהיה דרקון ידידותי," הרגעתי אותו.

לא שמעת את השאגה הזאת? דברים ידידותיים לא שואגים ככה.

"אתה זוכר שאנחנו אמורים להיות שוחרי שלום, נכון?"

"אל מי אתה מדבר, אחי?" שאל ליאו, שלא שמתי לב שירד מהגבעה בכלל.

"אה… לאלים?" זרקתי את התירוץ הראשון שעלה לי לראש.

ליאו חייך. "רעיון טוב. הייתי מתפלל לאלוהי המגניבות, אבל אי אפשר להתפלל לעצמך. בוא נלך לשחוט דרקונים!" 

אנשים, לוקח לי הרבה זמן לכתוב את הפרקים האלו.

ואתם יודעים כמה קשה לשכנע את מגנוס לספר לי מה קרה?

עקשן הבחור הזה.

אז, אני אשמח לתגובות. 

ותודה ל-noa.g, חתולת בר ונעמונת רוזן שהגיבו על הפרק הקודם ❤

הפרק הקודם		הפרק הבא