דייט בחשכה-סגנון הקוסמים

היי, תקשיבו,

קודם כל אני נרגשת מאוד!! זהו הדייט העשירי!

ויש 37 משתמשים רשומים! זה מדהים אותי, ואני מרגישה נפלא בצורה שאתם לא יכולים לתאר!

אבל למרבה הצער אני חושבת שזהו הפרק האחרון, כי אני מרגישה שמוצא הרעיון, ואי אפשר כל כך הרבה דייטים כי בסופו של כולם נורא דומים! ככה שאם יהיה ממש לחץ, ותרצו שאני ימשיך (או שיעלה לי לראש איזשהו דייט ממש טוב)

אני מבטיחה שאני יעלה אותו במהרה! אז קבלו את הפרק האולי-אחרון של דייט בחשכה - סגנון הקוסמים.

דייט עשירי

גמדון הבית, דובי, נכנס במהרה לחדר הדייטים, ניתן היה להבחין שהגמדון מאוד משקיע בסידורו של החדר; הוא דאג לטאטא, לרפד את כל החפצים החדים שבחדר, ולתקן את הכורסא שנשברה ביום ההולדת שחגגו פה לפני כמה ימים. דובי נראה שליו, ולאחר שניקה הכל הביט על החדר בסיפוק רב.

בן רגע, נכבו האורות ולחדר נכנסו שני אנשים, עם הפרש של בערך דקה בין הכניסה של הראשון לשני.

"אני רק מזהיר, שאני עצבני היום! ככה שאם אני מוציא עלייך או עליך, את העצבים שלי" אמר בכעס ולקח נשימה מרגיעה,

"אל תעלב." השלים את המשפט וגרר את רגליו עד אשר מצא את הכורסא הקרובה.

"אחד אני בת. שתיים העצבים שלך לא מזיזים לי." אמרה הדמות בקול שליו אך היה אפשר לשמוע את הגוון הקריר שבצבץ בין מילותיה.

דובי לא ידע מה לעשות, הוא נתקע בדייט של שני אנשים בחדר החשוך, אמנם דובי יכול להתעתק בגלל היותו גמדון בית, אבל משהו בתוכו אמר לו להישאר, חוץ מזה להיות בדייט של אנשים אחרים בלי להפריע זה לא דבר שקורה בכל יום!

הוא זז מעט כדי שיהיה לו יותר נוח, בכל זאת הוא אחרי שעה של עבודה בצחצוח החדר.

אך, עם המזל של דובי הוא כמובן התנגש באחד האנשים ששהו בחדר מלבדו, אלה שהיו באמצע דייט.

"אני מבינה שאתה עצבני, אבל למה להרביץ לי?" שאלה הדמות השנייה, בקול לא נעלב, אלה בקול שמוכן להחזיר מכה, מאיים במעט.

"אני לא נגעתי בך! על מה את מקשקשת?" שאל הגבר בפרצוף חמוץ.

"אני הרגשתי מישהו נתקל בי!" אמרה, פרצופה מתחיל ומאדים, תכונה שירשה מהוריה, כמו כל אחיה הגדולים.

"דבר ראשון, אני לא עשיתי לך כלום, דבר שני - להיתקל זה לא להרביץ! מה את כל כך תוקפנית?" שאל הגבר, זו הבחורה הראשונה שעמדה על שלה מולו.

"מי שמדבר" מילמלה הבחורה וחיפשה גם כן כורסא לשבת עליה, היא כמעט והתיישבה עליי, אך כשהרגיש בשיערה מחליק על לחיו, הוא אמר לה במהירות

"הכורסא הזו תפוסה! חפשי אחת אחרת".

"תודה, אדון רגזני, הצלת את חיי!" אמרה הבחורה בסרקסטיות מוגזמת.

דובי החניק צחקוק, אך בכל זאת נשמע קול מצחקק ברחבי החדר.

"משהו מצחיק אותך?" שאלה הבחורה, יורקת את מילותיה באימה.

"לא, אבל אני חייב לדעת, את גריפינדורית נכון?" שאל הגבר, נימת קולו הייתה רצינית, והיה קשה  להאמין שעד לפני שניה הוא צחקק לו.

"אכן, אני גריפינדורית." ענתה הנערה בלי משים, לא רואה את פרצופו החושב של הגבר שישב מולה.

"זאת אומרת שאת עדיין תלמידה?" שאל הגבר, מצטער על כך שככל הניראה נימצאת איתו בחדר תלמידה, הוא חשב שדייט עיוור יכול לעזור לו, בגלל מצבו, הוא הרי בודד. מאז שאחותו הצעירה מתה, הוא לא אותו איש מלא שמחת חיים ותקוות.

"אני תלמידה, זה נכון." אמרה הנערה בתשובה קצרה, אך בכל זאת שאלה,

"למה אתה רוצה לדעת?"שאלה בחלקלקות, לא מביעה שום רגש.

"הו, סתם, מתוך סקרנות." ענה הגבר מחפש אחר תשובה מספקת מעט יותר, הרי הוא כבר הבין שהנערה הזו לא הולכת לעשות לו חיים קלים.

"סקרנות?" היא שאלה מלגלגת.

"ובכן, זה לא מתוך סקרנות, פשוט אח שלי, מת לא מזמן, והוא הכיר את כל תלמידי הוגוורטס, אז חשבתי שאולי תכירי אותו." אמר, חושש מן השאלה הבאה שתבוא, למרות שהוא כבר ניחש מהי.

"מי הוא אח שלך? שאלה, עיניה בורקות.

"זה לא עינינך" ענה הגבר בקול רגוע, מנסה לגרום לנערה לכעוס עוד יותר. אם זה בכלל אפשרי.

"אני דווקא חושבת שזה כן עיניני" אמרה הנערה, מבט מתוסכל על פניה, אבל פרצוף זה הגבר לא ראה, בשל החושך ששרר בחדר.

"אם את כל כך מתעקשת" אמר לבסוף הגבר, פולט אנחה קטנה מפיו. הוא לא יכל לסבול את הדחף שלה להיות יודעת כל ומעורבת בהכל.

"נו," היא דחקה והגבר בלית ברירה ענה לה עם קושי מסוים:

"אלבוס דמבלדור"

קריאת תדהמה בקאה מפיה של הנערה ההמומה.

"כן, כן, מרגש ומדהים, אני לא סובל אותו ככה שאל תנסי להיות נחמדה בכך שתומרי עליו דברים טובים" אמר הגבר במעין מלמול, מגלגל את עיניו. הוא לא היה צריך לספר לה.

"אברפורת'?" שאלה הנערה לשמו של הגבר.

"מהיכן את יודעת את שמי, ילדה?" התיז לעברה את מילותיו. בראשו מתרוצצת רק מחשה אחת: 'מי זאת?'

"אברפורת', זו אני ג'יני וויזלי! אתה זוכר אותי?" שאלה הנערה בקול מתוק, אפשר היה לשמוע דרך שפתיה את החיוך המרוח עליהן.

"ג'יני וויזלי? הבת של מולי וארתור?" שאל אברפורת', פחות שמח מהנערה.

"כן, זו אני. ידעתי שלא מתת. כל המסדר חושב שכן, אבל אתה יודע שעכשיו בשלבי המלחמה לא שומעים מאף אחד."

"איך בהוגוורטס? שמעתי שסנייפ המנהל" אמר אברפורת' בקול לא נלהב ולא עצוב, אי אפשר היה להבין דבר ממה שהוא חושב על המאורע.

"אתה יודע, מתגברים, אבל הוגוורטס נוראית. יש אוכלי מוות בכל מקום והרבה תלמידים מסתתרים בחדר הנחיצות, אנחנו זקוקים לעזרה." אמרה ג'יני, מנסה ללא הצלחה להסתיר את הכאב שהיא עוברת מתחת למילותיה.

"את יודעת מה? אני מכיר מעבר סודי, שאני חושב שאף אחד אחר לא מכיר מלבדי, והוא מוביל היישר לחדר הנחיצות." אמר אברפורת' בדאגה לא אופיינית לו.

"זה יכול מאוד לעזור! תודה לך, אנחנו בהחלט זקוקים לדרך מילוט." אמרה ג'יני בהחלטיות של מנהיגה.

"אז אני יגיע ויראה לכם את המעבר, אבל אני בספק אם נצליח, אוכלי המוות חזקים, ווולדמורט הולך לנצח." 

"למה אתה אומר את זה?" שאלה ג'יני בייאוש.

"כי זה מה שקורה! תדליקו את האורות" צעק אברפורת' וקם ממקומו.

"רגע, קח את זה" אמרה ג'יני לעברו והושיטה לו מטבע דמוי אוניה, 

"נוכל לתקשר ככה." אמרה לו ועל פניה פשט חיוך מלא תקווה.

"בסדר, אהה.. את יודעת מה עושה הגמדון הזה על השולחן?" שאל אברפורת' את ג'יני שהופתעה מהשאלה.

"דובי! מה אתה עושה כאן? אתה הקשבת לכל השיחה?" שאלה ג'יני, במעט כעס.

"גבירתילי ג'יני, דובי לא התכוון שזה מה שיקרה. דובי רע! דובי רע!" צעק הגמדון וחבט בראשו בשולחן שעליו ישב.

"היי, גמדון! תפסיק, ותבוא איתי, אתה זקוק למישהו שיעזור לך." אמר אברפורת' והסתכל על דובי במבט אבהי, הוא לא חש כך מאז מות אריאנה, אחותו האהובה.

וכך שדובי מחזיק בידו של אברפורת' מתכוננים להתעתק לפונדק ראש החזיר, הם נפרדו מג'יני, שהחלה ללכת למעונות גריפינדור.

יש חלקים מעט לא מובנים בקטעים האחרונים לגבי הזמן, ניטסיתי לעשות את זה ברור ככל שאפשר, ושיתחבר לעלילה.

אך בכל זאת למי שיש שאלות לגבי הפרק שיכתוב בתגובות ואני אשתדל לענות בצורה הכי ברורה שיש!

מקווה שאהבתם, תגובות יתקבלו בברכה :)

הפרק הקודם		הפרק הבא