איך הכל התחיל?

איזה קור" חשבה לעצמה הרמיוני, בעודה פותחת את דלת ביתה.

"הרמיוני?" שאלה אמה של הרמיוני, בעודה ממהרת להכניס את הרמיוני הביתה, סוגרת אחריה את הדלת.

"איפה היית מותק?" שאלה, בעודה מוזגת לצלחת מרק חם שריחו נפלא ומעבירה להרמיוני.

"הייתי ב-" ולפני שהספיקה להשלים משפט נשמע כבר צלצול בפעמון הדלת.

" אני יפתח" חייכה אמה של הרמיוני ברוגע." תספרי לי אחר- כך, טוב?".

הרמיוני הנהנה. עדיף לדחות את זה כמה שיותר.

" סליחה אדוני, מי אתה?" נשמע קולה החושש של אמה של הרמיוני.

הרמיוני התקדמה בשקט בשקט על קצות האצבעות והתחבאה מאחורי הקיר.

הצצה חטופה ומה שראתה היה אדם זקן, גבוה ורזה, בעל שיער וזקן ארוך, כסופים, עומד על מפתן הדלת ומדבר בנעימות עם אמה.

" שמי הוא אלבוס דמבלדור, ובאתי לדון בגורלה של ביתך" אמר בחביבות.

" גורלה של ביתי?" שאלה אמה של הרמיוני בבילבול, אך הרמיוני הבינה, כמובן.

" מי אתה שתדבר איתי על גורלה של ביתי? אני לא מכירה אותך אפילו".

" נוכל לדבר בפנים?" שאל, במבט מפציר. " אם תראי שמה שיש בפי לא מעניין אותך כלל וכלל, תגרשי אותי ואפילו לא אעלב".

אמה של הרמיוני הסתכלה אנה ואנה, ולבסוף הסכימה. " בסדר הכנס".

היא זירזה אותו וסגרה מיד את הדלת בטריקה.

"שב" היא החוותה על הספה בנעימות. היא לעולם לא תפקיר הכנסת אורחים נעימה, גם שהייתה נתונה במצב לחץ שכזה.

" תודה", אמר דמבלדור והתיישב. " אוכל לקרוא להרמיוני? כן?" הוא חיכה לאישורה של האם ורק אז קרא בעדינות" הרמיוני".

היא הגיעה בריצה מהירה, קלת רגליים.

" שבי" פינתה לה אמא מקום לידה. היא התיישבה, כולה אוזן.

" טוב", פתח. " מה שרציתי להגיד הוא שהבת שלך מכשפה".

זריז וקצר. ישר לעניין.

"מהההההההההההההה????????????!!!!!!!!!!!!!!!"

הפרק הקודם		הפרק הבא