חלום ומציאות. מה ההבדל?

טוב, אז אפשר להגיד שהמצב שלי דורש מצב רוח בקרשים, אבל משום מה אני ממש מאושר בזמן האחרון.

למה בקרשים? כי אני אשכרה לומד גם בשעות הערות וגם בשעות השינה שלי.

אבל ממש לא אכפת לי כל עוד היא מלמדת אותי.

כן, אמרתי היא.

בינס נתן לי יום אחד של מנוחה לפני תהליך הפיכתי לנגיד מומחה. כדי "להעביר את הזמן" הוא נתן לי "חומר היסטורי קליל" לקריאה. הופיעו שם כמה עובדות על חובות הנגיד ועל הנגידים הקודמים. מסתבר שבכל ההיסטוריה הזכורה, היו רק שמונה נגידים. תכולת חיים ממוצעת של נגיד הייתה מאתיים וחמישים שנה.

בקטע הזה הפסקתי לקרוא, כי הבנתי שאני הולך להיות עד למותם של חברי, וזה עשה לי בחילה.

אחרי יום המנוחה הבודד הזה, הלכתי לחדר של בינס ומצאתי אותו ישן, בריחוף, מעל הכורסא שלו. תהיתי אם ככה הוא מת, כי הסיכויים שמשהו אחר שהוא עשה יגרום לו למות הם קלושים. לא בגלל שאין עליו כתמי דם או חניקה או משהו, פשוט כי תשעים אחוז מחייו (או ממותו) הוא בילה בשינה.

השתעלי בקול והוא התעורר בקפיצה רפאית (כלומר, הוא נכנס ויצא דרך התקרה בבהלה) ואז הבחין בי מביט בו בשעשוע.

"אין זה יאה לתלמיד להעיר את מורהו" הוא גער בי.

"אתה רוצה את המספר של אמא שלי? היא תוכל לתת לך טיפים על איך לחנך אותי" גיחכתי והתיישבתי על הכורסא הקרובה אליו.

הוא נחר בבוז ואז הביט בי שוב.

"קום, יש לנו הרבה עבודה היום. ואני גם צריך להכיר לך מישהי".

"נשמע מעניין.. היא בגיל שלי?" שאלתי.

"אני חושב שכן.. פלוס מינוס אלף שנים" הוא מלמל.

נחנקתי לרגע.

"סליחה?!"

"שמעת אותי, נגיד! עכשיו קום מהספה שלי ובוא נתחיל לעבוד!"

הוא ניסה להפשיל שרוולים, אבל הם החליקו חזרה שוב ושוב.

כן, זה אחד הדברים הכי מציקים בגלימות האלו. לפחות חם איתן, והמקום הזה תמיד קפוא.

"אני חייב ללבוש את הדבר המטופש הזה?" שאלתי בפעם האלף.

הוא בחן את הופעתי.
הגלימה נחה ברישול על הכתפיים שלי, ואפילו שנתפרה במיוחד למידותיי, הג'ינס והטישרט הסגולה שלי ביצבצו החוצה.

"אתה יכול להוריד את הגלימה בזמן שאנחנו נלמד ונתאמן, אבל בכל פעם שאתה פוגש את אחד המורים האחרים, עליך ללבוש את הגלימה, או שיורידו לבית שלך נקודות".

צחקתי. העניין עם הנקודות היה ממש מטופש. כאילו, מילא היו אומרים לבית המנצח שהם מקבלים משהו, אבל לשנות את הצבעים באולם? מי הקמצן שהציע את זה?

"אל תזלזל. שיטת הנקודות היא מסורת עתיקה מאז ימיהם של ארבעת המייסדים, והיא שיטה מעולה לאכיפת החוקים תוך שילוב ערך התחרותיות בין הבתים" הרצה לי בינס.

נפנפתי בידי לביטול, "אפשר לדלג לקטע שאתה מכיר לי בחורות זקנות?"

"בשביל זה אמרתי לך לקום" הוא אמר ברוגז.

"לאן הולכים?"

"עולים לקומה השביעית. זו הקומה הכי גבוהה בטירה" אמר.

הוא כנרגיל יצא דרך הדלת, ואני נאלצתי לפתוח אותה כדי לעבור.

חיפשנו אותה קרוב לרבע שעה, עד שבינס עצר במפתיע והטה אוזנו אל שטיח קיר.

"היא כאן" הוא אמר בביטחון מוחלט, והצביע על שטיח הקיר.

"אה, פרופסור? שחכת שאני לא מסוגל לעבור דרך קירות כמוך?" שאלתי.

בינס הזעיף פנים , "יש מסדרון סודי מאחורי שטיח הקיר הזה" הוא אמר, "תמצא אותה שם. תדבר איתה, תסביר לה מי אתה ומאיפה באת, ותקווה שהיא תסכים לחלוק איתך את הידע שלה".

הנהנתי כאילו אני מבין מה הוא אומר, והסטתי הצידה את שטיח הקיר.

מאחוריו נחשף מסדרון קטן שבסופו גרם מדרגות המתפתל כלפי מעלה, כנראה אל עליית גג נסתרת.

לא היה שם איש.

בלית ברירה טיפסתי במדרגות עד לעליית הגג הקטנה והמלוכלכת. נראה שכבר שנים איש לא ביקר במקום, בטח שלא ניקה אותו. 

החדר היה אפלולי והצחין מנפטלין (לא ידעתי שקוסמים משתמשים בזה!). האור היחיד שחדר לחדר היה מחלון קטן בקיר מולי.

על אדן החלון העלוב למדי, ישבה אישה צעירה והביטה אל הנוף ההררי שנשקף ממרומי הטירה. היא הייתה יפהפיה אמיתית, ולבשה שמלה פשוטה אך מכובדת, בצבע אפור.

"שלום?" 

היא הסתובבה במהירות האור, ועל פני הבעת בהלה.

"אתה!" היא אמרה, והכרה בעיניה. איכשהו היא הכירה אותי, ומסתבר שהיא ממש שנאה אותי.

נרתעתי אחורה, ולא רק בגלל המבט הרצחני בפניה. הצללית שלה כמו השתקפה על הזכוכית המאובקת של החלון, והבנתי בבלבול שגם היא רוח רפאים.

בינס לא צחק עלי שהיא בגיל שלי, אבל מבוגרת באלף שנים. היא באמת נראתה בוגרת ממני רק בשנים ספורות, אבל עורה השקוף וכתמי הדם על שמלתה (המיושנת להחריד) העידו שהיא מעידן אחר לגמרי.

"אני?" שאלתי. לא הייתי בטוח מה אני צריך לעשות.

"מי את? אנחנו מכירים?"

היא הביטה בי בזעם ובחנה אותי שוב, יותר בדקדוק. רק אז משהו השתנה בהבעת פניה, התרכך.

"לא" היא אמרה. קולה היה צלול וגבוהה, אך מרירות נשמעה בו.

"אנחנו לא מכירים?" שאלתי כדי להיות בטוח.

"לא. אבל אני הכרתי מישהו שממש דומה לך" היא אמרה, טינה וזעם אצורים בקולה, והסתובבה שוב אל החלון.

"כן, אמרו לי את זה כבר" מלמלתי. 

היא הטתה את ראשה והביטה בי שוב.

"הוא היה יותר מבוגר ממך. יותר.. גבוה.. ורזה" הוסיפה.

"נשמע חתיך" אמרתי, "אם כי מותר לציין שגבוה יותר ממני זה כבר מעבר לנורמה".

להפתעתי, היא גיחכה.

"אורי" אמרתי, נמנע מלהושיט אליה יד ללחיצה. היא כנראה רק תיעלב מכך.

"הלנה".

"הבחור שהכרת? הוא היה קודמי בתפקיד" אמרתי.

היא הנהנה בצער, "נגיד" אמרה.

הפתעתי כנראה ניכרה על פני, כי היא הוסיפה, "כולם הכירו את הנגיד אז. הוא היה מאוד מקובל בכל קהילות הקוסמים בעולם. והוא המציא המון לחשים, במיוחד לשינויי צורה. אבל הוא מעולם לא נשאר במקום אחד יותר מן הדרוש".

"כמה זמן זה יותר מן הדרוש?" שאלתי בחרדה. לא רציתי כל חיי להיות מתבודד מוזר שאין לו חברים.

"השיא היה כשמגפה באה על כל אירופה. הוא נשאר ארבע שנים, והוא לא נדבק בכלל. הוא ניסה למצוא תרופה, ולבסוף המציא שיקוי שעזר לפתח נוגדנים למחלה. המוגלגים לא ידעו שהקוסמים ריפאו אותם, אבל כך היה עדיף. עוד באותו לילה שהצליח להרכיב את השיקוי הנכון, הוא עזב כדי להפיצו בכל אירופה" היא נשמעה עצובה.

"המגפה השחורה" מלמלתי. 
מי היה מאמין שמישהו כמוני המציא את התרופה למגפה הכי נוראה בתולדות אירופה.

היא הנהנה.

"בן כמה הוא היה אז?" שאלתי.

"במונחים של בני אדם, הוא היה בן חמישים וקצת. אבל הוא נראה בן שלושים בקושי".

ניסיתי לא להפגין שום רגש, וכנראה זה עבד, כי היא לא הבחינה במצוקתי.

היא שבה לחלון שלה, ואני שבתי לבהות בדמותה השקופה למחצה באפלולית החדר.

נזכרתי בהוראות שנתן לי בינס לפני כמה דקות.

"את יודעת הרבה על נגידים?" שאלתי באגביות.

היא הנהנה בפיזור נפש.

 "הכרתי שלושה" היא אמרה.

"וואו" אמרתי.

היא הביטה בי בהפתעה.

"אתה הרביעי, בעצם" תיקנה את עצמה.

"איך?" שאלתי, המום. כל נגיד עד עכשיו חי בממוצע מאתיים וחמישים שנה.

זאת אומרת שהיא צריכה להיות בת יותר משבע מאות ושבעים שנה, בהתחשב בתקופת חייה לפני שמתה.

"בת כמה את?"

לא הבנתי כמה השאלה חצופה עד ששמעתי את עצמי אומר אותה. הסמקתי קשות, וכך גם היא. לא שהבנתי איך זה אפשרי שהיא תסמיק בכלל, היא הרי רוח רפאים.

"עשרים ושתיים" היא אמרה.

"בחייך, כמה זמן את ככה?" שאלתי בבוטות והצבעתי על גופה הרפאי.

"תשע מאות וחמישים שנה" הכריזה, זעם קל בעיניה. היה מאוד קל להרגיז את הבחורה הזאת.

"וואו" אמרתי. כנראה נראיתי מתרשם מספיק כי היא סוג של חייכה.

"אתה חובב הסטוריה, בדיוק כמו הנגיד הקודם. משום מה אתם הנגידים מעריכים רק דברים ישנים וחסרי תועלת".

"אני בכלל לא חושב שאת חסרת תועלת, אם זה מה שהבנת ממני" אמרתי.

"אני יכול ללמוד ממך המון! הכרת שלושה נגידים! ואני גיליתי שאני נגיד רק לפני כמה ימים!"

עכשיו היא ממש חייכה. 

שאלתי אותה כל מיני שאלות על לחשים וקללות שהנגידים המציאו, על שיקויים מקוריים שרקחו, שהיום הם תרופות חובה בכל העולם.

היא סיפרה לי על הנגידים הקודמים ועל אורח חייהם הנדודי. הם תמיד התקבלו בברכה בכל בית של קוסמים שבו רצו לנוח ממסעותיהם הארוכים.

"כבר יש לך ינשוף נכון? כל נגיד חייב ינשוף, אחרת לא יוכלו למצוא אותו".

הנהנתי בצייתנות.

המשכנו לדבר במשך שעות, עד ששמתי לב שהחדר האפיל כמעט לגמרי. נראה שלהלנה זה כלל לא הפריע, אך אני לא הייתי רוח רפאים שמתחילה לזהור בחושך.

"אני חייב ללכת" אמרתי, והבעה של עצבות עלתה על פניה.

"אני אחזור מחר, אחרי שאסיים את השיעורים שלי. תחכי לי כאן?"

"בוודאי" היא חייכה.

חייכתי בחזרה, וירדתי במדרגות אל המסדרון הקטן. בקושי מסויים גיששתי את דרכי אל הקיר עד שמצאתי את השטיח, והסטתי אותו. קלטתי שאני ממש רעב, אבל לא הייתה אף נפש חיה במסדרונות.

טוב, כמעט שלא.

"תראו את מי תפסתי מסתובב לבד בחושך" אמר קול נבזי מאחוריי.

אוי לא.

זה היה השרת.

"יש לך תירוץ?" הוא אמר, תופס בידי. זה ממש הרגיז אותי, כי הוא היה נמוך ממני בראש, וממש מכוער.

"האמת שכן" אמרתי. "פרופסור בינס יגבה אותי".

צחוק של זלזול בקע מפיו בעל השיניים העקומות, "כן, בטח. ציפיתי למשהו יותר מקורי" הוא אמר ומשך אותי אחריו.

רציתי להיאבק בו, אבל ידעתי שזה רק יסבך אותי עוד יותר בצרות, אז ניסיתי לשכנע אותו שוב.

"אתה לא מבין, אסור לי להיות פה. אני צריך את פרופסור בינס!"

"כן, באמת אסור לך להיות פה" הוא הסכים, אך התעלם מהמשך המשפט שלי.

בלי שראה, הוצאתי את השרביט שלי מהכיס האחורי. מזל שהיה חושך, והוא לא שם לב שאני בלי גלימה, אחרת הייתי מסתבך עוד יותר. אבל עכשיו זה כבר לא חשוב. עלי להגיע הבייתה לפני שאמא שלי תגלה שאי אפשר להעיר אותי לעוד יום של מתמטיקה. משום מה עלתה בי המחשבה שלא רק שאצלנו יום ושם לילה, אלא שבביתי יש חופש גדול ושכאן לימודים. דחיתי אותה לאחר כך, והבטתי בגבו העקום של פינץ-פילץ'.

במהירות לחצתי את השרביט לגבו, והוא קפא במקום.

"תוריד את זה ממני" הוא נשף בזעם.

"אין סיכוי. אנחנו הולכים לבינס עכשיו" אמרתי.

הוא רטן.

"אתה באמת רוצה לנסות אותי?" שאלתי בשקט, מנסה לא להעיר את הדיוקנאות על הקירות, שלא יהיו עדים למעשיי.

"אני גם קוסם, אתה יודע" הוא אמר בכעס.

"תודה שהזכרת לי" אמרתי, וגיששתי על גופו עד שמצאתי שרביט עבה באחד מכיסי גלימתו.

"עכשיו בוא נזוז. אסור לי להיות כאן בשעה כזאת".

הוא רטן, אבל הוביל אותי בצייתנות אל משרדו של בינס.

בלי להזיז את השרביט מגבו אפילו בסנטימטר, הושטתי את ידי כדי לנקוש בדלת.

תוך שנייה שמעתי פיצוץ, וריח מחליא של בשר שרוף מילא את נחירי.

בשנייה של צלילות הבנתי שהוא עבד עליי, וכנראה מה שהחזקתי היה שרביט מזוייף שהוא החרים מאחד התלמידים.

הרגשתי את ראשי נחבט ברצפה, ואז הכל השחיר.

דירוג ותגובות ^^

RoseBat 

הפרק הקודם		הפרק הבא