All We Are

פרק 9:

נכנסתי לביתם של דניאל וג'יני, כאשר נכנסתי לסלון מצאתי את שניהם חבוקים על הספה ורדומים. עליתי מעלה לעבר חדר האורחים ומצאתי את דלאניי הקטנה שוכבת מכורבלת בשמיכה, מוצץ בפיה  ונשימותיה עמוקות.

בעדינות הרמתי אותה על ידי, משתדל שלא להעירה- חיבקתי אותה קרוב אלי כאשר התעתקתי. כשהופענו בבית הרגשתי שהיא מתנוענעת ואז אמרה "אבא...".

"כן, דל?" שאלתי בלחש.

היא נצמדה לגופי ואמרה "אני אוהבת אותך".

"גם אני אותך דל, גם אני אותך" לחשתי לה ואחזתי בה חזק פוסע איתה בביתנו לחדר שלי הנחתי אותה במיטתי וכיסתי אותה בשמיכתי.

פשטתי את בגדיי והתלבשתי בפיג'מה. כאשר באתי לצדה של דל וחיבקתי אותה קרוב אלי, נישקתי את קודקוד ראשה וניסיתי להירדם.

כל הלילה בהיתי בתקרה, נכשל בניסיונותי להירדם, המילים של איגל על עוף החול ועל כך שנועדה לסבול הדהוד ללא הפסקה בראשי. לקראת 4 לפנות בוקר קמתי מהמיטה ופניתי למשרד שלי, במקור החדר נועד להיות הסטודיו של צ'ו, אבל מאז שעזבה סיפחתי אותו לעצמי וסידרתי בו משרד, החד היה עמוס ספרים- רובם העתקים של מסמכים וספרים ממשרד הקסמים.

פניתי לאחד המדפים מחפש אחר מידע שיכול היה להתקשר למסדר עוף החול או לקללות. עברתי קרוב ל- 50 קללות ו10 ספרים המספרים על עוף החול, דבר מהם לא היה עדכני, הכול סיפר על מטרת המסדר שכל העולם חשב- להגן מפני הלורד וולדמורט... רק מי שהיו בו וגם לא כולם ידעו שהוא נועד לקטוע את השושלת של סלאזר סלית'רין- משמע להרוג את איגל ואיתה את טום.

כאשר הגעתי לקללה ה-63 התחלתי למצוא קשר:

"האחרון לסלית'רין הוא אשר נחת לא ימצא"

הבטתי בקללה בקריאה ראשונה מעורפלת בקריאה שנייה הגיונית- שושלת רידל לא מצאה נחת,טום ואיגל הן דוגמאות קלאסיות.

מתחת לקללה היו פרשנויות רבות משאפשר לתאר וניסיונות להבין את משמעויות המילים "אחרון" ו- "נחת" והאם היא קללה מהימין או המצאה.

דבר אחד היה ברור, הקללה התאימה- והייתה קיימת... איגל לא טעתה כאשר אמרה "נועדתי לסבול"- היא ידעה על הקללה שרודפת אותה, היא ספגה אותה במשך שנים בין אם בידיעה או לא.

הרדיפה אחריה ללא הפסק לא הייתה מקרית הכול עם סיבה- היא הייתה היורשת האחרונה של סלאזר סלית'רין.

"אבא..." שמעתי את דלאניי אומרת "אבא!" היא צעקה.

קמתי מהכיסא במהירות ורצתי לעבר החדר שלי, דלאניי הייתה במיטה משתוללת, רצתי לעברה ונגעתי בלחייה "דל?" שאלתי "דל!". היא לא הגיבה והתחילה שוב להשתולל.

ואז פתאום הפסיקה היא פקחה את עיניה וצבען לא היה הכחול היפה שלה, הם היו אדומות כאשר להבות מרצדות בקשתית. "תתרחק!" הקטנה אמרה בקול גברי וחד כתער.

"דל!" צעקתי נכנס לפאניקה, היא קמה מהמיטה, אני אחריה, היא הלכה באופן זקוף ולא כושל- כאדם מבוגר שהולך היא נכנסה למטבח ופנתה לסכינים זה היה הרגע שלא יכולתי לעמוד ולתת לה להמשיך, שלפתי את שרביטי ויריתי "שתק!".

דלאניי הפסיקה לזוז- לאט לאט אישוניה חזרו לאותו הכחול היפה, רק אז שחררתי אותה מהכישוף. "דל" באתי לעבר הקטנה בריצה והרמתי אותה על ידי, היא פרצה בבכי ואמרה בקול חלש וצרוד "אבא! כואב לי...".

"איפה?" שאלתי אותה מלטף את שערה.

היא הרימה את זרועה כאשר לנגד עיני נראתה עין חדה כשל עוף חול, הייתי מבועת, הסימן לא נצבע בקסם זה היה דם... הדם של דלאניי. דל הביטה מבועתת ביד עצמה ואמרה "זה כואב...".

"אני יודע דל, אני יודע" אמרתי לה וליטפתי את שערה, לקחתי במהירות מטלית מהשולחן והנחתי אותה על הפצע. "דל, אנחנו חייבים ללכת לרופא".

"אבל בית חולים זה כואב" היא אמרה דמעות נוזלות על לחייה בקצב מהיר.

"אני יודע דל, אני יודע, אבל רופא יטפל בך ואחרי זה לא יכאב ולא יהיה סימן" אמרתי לה מנשק את רקתה.

הקטנה הביטה בי "ואם אבא ייתן נשיקה זה לא יעבוא?".

"לא, דל, לפעמים גם נשיקות של אבא לא מטפלות בהכול" אמרתי לה בכאב, לראות אותה סובלת פילח את גופי.

היא הנהנה ושאלה "זה יכול להיות אופה נחמד?".

חייכתי לעברה בעצב ואמרתי "אני אשתדל שהוא יהיה נחמד. תפסי באבא, חזק-חזק-חזק והוא ייקח אותך לרופא נחמד".

דלאניי הנהנה ותפסה בי חזק כאשר התעתקתי לקדוש מנגו. היא נצמדה לגופי כאשר שנינו הרחנו את הריח הנקי שהתאים לבתי חולים- בין אם קסומים או מוגלגים. פניתי לפקידה שישבה מול טפסים ושאלה "שלום, כיצד אוכל לעזור?".

"הבת שלי נפגעה" עניתי לה.

"מה הפגיעה?" היא שאלה לא מסירה את עיניה ממה שבצעה.

"חתך ככל הנראה" אמרתי לה, לא בטוח איך להגדיר את הפגיעה.

"אוקי,  שבו בפינת ההמתנה ואני אקרא לרופא" היא אמרה באדישות מוחלטת, אפילו לא טורחת להביט בנו.

דל נתנה לה מבט כועס ושאלה "זה אופא נחמד?".

הפקידה הביטה בנו לראשונה מתמקדת בדלאניי אך עם זאת התעלמה ממנה לחלוטין- לא אומרת מילה כאשר לחצה על כפתור, וחזרה לענייניה.

לקחתי את דלאניי לפינת המתנה והושבתי אותה על ברכיי "אישה אעה!" היא בכתה.

"ששש..." ניסיתי להרגיע אותה "למען הצער יש הרבה אנשים רעים בעולם" אמרתי לה מלטף את גבה במשך כמה זמן. לאורך כל הזמן דלאניי בכתה ואמרה שכואב לה ואני הרגשתי רע יותר מרגע לרגע- כי ידעתי שאני אשם.

לפתע הגיעה רופאה לבושה בחלוק לבן, שערה חום ועיניה כחולות- אותן עיניים כחולות. אני לא הייתי הראשון לזהותה דלאניי ישרה אמרה "זאת קת'ין!".

איגל התקרבה לעברנו, הבעת פניה לא השתפרה, אך מבטה עדיין היה מופתע. "פעם שלישית גלידה" היא אמרה בגיחוך- שנינו ידענו על מה היא מדברת וחייכתי לעברה.

"דל נפ-".

דלאניי ישרה קטעה אותי כאשר אמרה "יש פצע!".

"אוו..." איגל אמרה והתכופפה לגובה של דלאניי. "את יכולה לתת לי לראות?" היא ביקשה בחביבות.

"את תעשי כואב?" דלאניי שאלה מודאגת מקרבת את ידה לגופה.

"אשתדל שלא" איגל ענתה לה ואמרה "אני רק רוצה לראות".

דלאניי הושיטה לה את ידה, בזמן שאיגל הורידה את המטלית שכרכתי סביב ידה של דל. איגל בעדינות הסירה את המטלית והביטה בפצע, העין עדיין הייתה גלויה וברורה, איגל הביטה בו ואיבדה במעט את הצבע שעוד נותר על פניה. "מסדר עוף החול" היא לחשה לעברי מביטה בעיני "אתה מבין מה זה אומר?" היא שאלה.

"מה זה?" דלאניי שאלה במתיקות ובעיניים סקרניות, קוטעת את הנושא.

איגל בלעה את רוקה ואמרה "זה אומר שאנחנו צריכים לעשות משהו לגבי הפצע... אבל זה עלול להכאיב" היא אמרה מלטפת את ראשה של דל.

דל הנהנה והחלה לבכות, באופן ברור לא רצתה שיכאב לה וכל מה שיכולתי לעשות להגיד לה שזה זמני ושקת'רין תעזור לה. בפועל ידעתי שזאת אשמתי- שאני הכנסתי אותה לסבך לא פשוט.

איגל לקחה את דל מידי ואמרה "בואי, אני אשתדל שלא יכאב לך" איגל אחזה בדל חזק בדיוק כמו אם ונתנה לראשה לנוח על כתפה.איגל החלה לפנות במסדרונות ואני אחריה. איגל בסוף נכנסה לתוך חדר שקט ופנוי, הייתה בו מיטת יחד, היא הניחה את דלאניי לשכב על המיטה ואז אמרה לה "יש לי רעיון, אני אספר לך סיפור ובזמן הזה את תעצמי עיניים ותדמייני את הסיפור שלי".

דלאניי הנהנה והחזיקה את ידה קרוב אליה כאשר עצמה את עיניה. הושטתי את ידי וליטפתי את מצחה, התיישבתי על המיטה וחיבקתי אותה. איגל החלה לומר "פעם היה נסיך גיבור-גיבור, שפגש נסיכה. הנסיכה הייתה של ממלכה אחרת- ממלכה רעה והנסיך של ממלכה טובה ונחמדה. הם הלכו ללמוד יחד בהוגוורטס, שניהם היו קוסמים מצוינים ומצליחים, ואז יום אחד הם החליטו לטוס יחדיו על היפוגריף ובמהלך הטיסה הם התאהבו אחד בשני." איגל אמרה מספרת בו זמנית היא החלה בעדינות להרחיק את ידה של דלאניי מגופה, משיגה גישה.

"אבל המלכים והמלכות של הממלכות לא אהבו את זה שהנסיך והנסיכה מתאהבים אחד בשני- הם היו יותר מדי שונים כולם אמרו" איגל סיפרה עד אשר ישרה את ידה של דלאניי ופתחה את המטלית בשנית. "אבל הם המשיכו להיות יחד" היא אמרה בולעת את מילותיה "ואז פרצה מלחמה, מלחמה קשה מאוד והם נאלצו להיפרד... ויום אחד הם נפגשו שוב- אחרי המון שנים הנסיך נהיה למלך והייתה לו נסיכה קטנה, את יודעת איך קראו לה?" איגל שאלה, כל שדלאניי עשתה היה להניד את ראשה מצד אל צד, למרות התשובה שכבר איגל קיבלה היא המשיכה להביט על תגובותיה של דלאניי כאשר היא העבירה את ידה על פגיעתה של דלאניי אור בהיר בקע מכפה ידה של איגל והפצע התאחה. ואז דלאניי פקחה את עיניה ושאלה "ומה קאה להם?".

איגל שתקה לרגע ואמרה לה בקול רגוע וחמים "הנה את בריאה ואין יותר פצע".

דלאניי חייכה ואמרה "אבא, תאעה!" היא הראתה לי את ידה בחיוך.

"אני רואה, דל, אני רואה" אמרתי לה בחיוך.

"אין פצע!!!" היא אמרה שמחה, מוחאת כפיים.

"דל, מה אנחנו אומרים לדוקטור קת'רין?" שאלתי אותה בחיוך.

"תודה קת'ין" דל אמרה בחיוך ובאה לאיגל, מחבקת אותה.

איגל חייכה את אותו חיוך, התפלאתי לראות שזה מה שחום של ילדה מסוגל לעשות לה...מה המסכנה עברה? היא המחשבה היחידה שחלפה לי באותן שניות. איגל אז אמרה "דל, למה שלא  תנוחי פה קצת בזמן שאני אלך עם אבא לעשות דברים משעממים?".

"אני אכולה לקפוץ על המיטה!?" דלאניי שאלה בקריאה.

איגל גיחכה ואמרה "כן".

"יאי!" דל אמרה כאשר החלה לקפוץ, מעלה-מטה.

איגל חייכה ותפסה בזרועי מושכת אותי איתה לעבר הדלפק במחלקה. היא נשענה עליו בזמן שהמזכירה הביאה לה את הטפסים. "דוקטור, יש לך מטופל בחדר 451".

"שלחי את כריס אליו" היא ענתה "אני יוצאת להפסקה שלי".

"טרם לכך דוקטור, כריסטופר ביקש שתעבירי עין על איזה מטופל שלו" המזכירה אמרה מושיטה לה את הטפסים ומעיפה עין וחיוך לעברי. הבטתי באיגל שנשענה על הדלפק והחלה לבחון את הטפסים, הבטתי בה באור הבהיר של בית החולים וראיתי יותר משיכולתי בערב קודם, ניסתי להשוות אותה לאיגל שהכרתי בגיל צעיר יותר, לא היה ספק היא נשארה כמעט כמו שהייתה פרט למראה הרציני יותר שנעלם ככל שמתבגרים היא נראתה אותה נערה. כל זאת בתנאי שמתעלמים מהרזון, עצמותיה בלטו בפניה, והשקעים השחורים תחת עיניה גם כן, לרגעים פעוטים יכולתי לראות את וולדמורט לנגד עיני- בעצמות הלחיים החדות, בשקעים השחורים...ניסיתי להסית את המחשבה ולהתמקד בשפתיה,פשוט להמתין בסבלנות שהיא תחייך, אך חיוכה כמעט ולא הופיע דבר שהכאיב לי כיוון שבעבר זכרתי כיצד לא חדלה לחייך על אף הקושי.

היא שלפה עט- מוגלגי להפתעתי והחלה לכתוב על הטפסים, בסוף סוגרת את התיקיה ואמרה "הגישי זאת לכריס, הוא יבין לבדו במה מדובר".

איגל הסירה את חלוקה מגופה ונתנה אותו למזכירה "אני אחזור בקרוב, אם יש בעיות אני בשטות המוגלגית הזו" איגל אמרה כשאחזה פלאפון סלולרי.

הבטתי בה בגיחוך ואמרתי "דוקטור סמית', אני מזמין אותך לקפה".

"הארי, אלו לא זמנים לשטויות" היא מלמלה במהירות.

"זאת הינה ההפסקה שלך ואנחנו צריכים לדבר...לפחות נמתיק את הגלולה בהצעה של קפה ועוגה" עניתי לה שולח את ידי לעבר מותנה, איגל הביטה בי בשקט וכשחשה את מגע ידי הופתעה.

העברתי את ידי במעלה גבה בזמן שמלמלה "א-אנח-נחנו צריכ-ים ללכ-לכת" ואז ברחה ממגע ידי פונה לעבר איפה שדלאניי שהתה.

נאנחתי ופניתי אחריה , לא במיוחד להפתעתנו דל עדיין קפצה על המיטה מגחכת וצוחקת. "דל, בואי בבקשה, את צריכה לאכול ארוחת בוקר".

"אבל אבא!" היא קראה "כיף לקפוץ".

"אני יודע דל, אבל תכף הבטן הקטנה שלך תתחיל לקרוא 'אני רעבה! אני רעבה'" אמרתי מתקרב לעברה.

"אני-אני אגיד 'שוש בטן! שוש!'" דלאניי אמרה מרימה אצבע לפיה ומדברת בנימה התקיפה שאני הייתי מדבר כאשר הייתי מנסה להפסיק את רון לדבר.

"ואת חושבת שזה יעבוד?" שאלתי והתחלתי לדגדג אותה.

דלאניי החלה לצחוק ולהתקפל כאשר דגדגתי אותה,כשהפסקתי היא חייכה ואמרה "לא...".

צחקתי קצת ואמרתי "אז בואי נלך לאכול", הרמתי אותה על ידי ובאתי עימה לעבר איגל שעמדה בכניסה.

"קת'ין!" היא קראה מוחאת כפיים בידיה הקטנות.

איגל הביטה בקטנה ושאלה "איך את מרגישה דלאניי?".

דל עיוותה פרצוץ ואמרה "אבא קורה לי דלאניי רק כש-כשהוא כועס".

איגל הביטה בה לרגע ואמרה "איך את מרגישה דל?".

דל חייכה וקראה בשמחה "מצויין!".

חייכתי לעבר דל ואמרתי לה "אנחנו הולכים לאכול ארוחת בוקר עם אי-קת'רין" תיקנתיאת עצמי במהירות.

איגל הביטה בי ואמרה "הדרך בכיוון הזה" היא הצביעה לעבר המדרגות.

הנהנתי והלכתי איתן. לא רחוק מהקדוש מנגו היה בית קפה קטן, איגל נכנסה ראשונה ונפנפה לעבר המוכר.היא התיישבה באחת הפינות המרוחקות והמוסתרות ביותר לנכנסים, בנוסף לכך כאשר התיישבה גבה היה במכוון לעבר הכניסה. התיישבתי על ידה ודלאניי לצדי בדיוק מול איגל. הקטנה חייכה ללא הפסקה, מתלהבת מלהכיר את "קת'רין".

דל הביטה בעיניה הבורקות באיגל, "קת'ין, יש לך אהים? (אחים)".

איגל הביטה בה ואמרה כמעט ובעצב "לא... אני הייתי בדיוק כמוך רק אני ואבא".

"אין אמא?" דל שאלה.

"אין" איגל אמרה לא מהססת לרגע להתעלם מקיומה של אמה, פרט שלא חידש דבר, מפני שהמלכה מעולם לא זכתה להיקרא "אמא" מפיה של איגל.

הבטתי באיגל,שלדבר על עברה היה הבקשה הכי גדולה שאפשר לבקש ממנה, היא התגעגעה לאביה זאת היה גלוי לעיניי.

"דל, מה את רוצה לאכול?" שאלתי.

"פנקייק!!!" היא קראה מוחאת כפיים.

חייכתי לעברה וליטפתי את שערה, פניתי לאיגל וניסיתי לגעת בידה, אך ברגע שנגעתי בה היא הרחיקה אותה... "זה לא אמור לקרות" היא לחשה.

התעלמתי מאמרתה ושאלתי "מה את רוצה?".

"רק מיץ דלעת" היא ביקשה מהססת.

"אוקי" עניתי מחייך לעברה, מנסה להקל את האווירה.

"דל," פניתי לקטנה המתלהבת "את מוכנה ללכת בבקשה לקרוא למלצר כדי שנזמין פנקייקים?".

הקטנה הנהנה וירדה מכיסאה פונה במהירות בחיפוש אחר מלצר שיביא לא פנקייקים.

"אי-"

"ששש!" היא קראה.

"קת'רין" תיקנתי "תפסיקי להירתע ממני... אני אותו הארי."

"הזמנים השתנו" איגל אמרה "זה פסול- זה נגד הטבע".

"במה זה נגד הטבע? נהפוך הוא! אנחנו יכולים סוף-סוף לחיות יחד ומשם הלאה" אמרתי לה מנסה לשלוח את ידי לגעת בלחייה, אך היא חמקה.

"הארי, אתה לא אמור לאהוב את הבת של האויב שלך!" איגל אמרה בשקט.

"אמור זה רק דג" אמרתי בגיחוך.

"זאת המציאות... ואתה לא מבין אותה! דלאניי נפגעה! כמה קרוב אתה עוד רוצה שזה יגיע אליך?!" היא קראה

"זה מפני שהורדתי את המשמר על ביטחונה" עניתי במהירות.

"ה-הארי, זה לא יכול לקרות" היא מלמלה.

"למה את לא רוצה?" שאלתי.

"כי יותר מדי עומד על הכף, וכי דברים השתנו מאז" היא אמרה באנחה.

עמדתי לענות כאשר דלאניי באה לעברי בריצה ואמרה בעצבות "ל-לא מוצאת".

"אין בעיה דל" אמרתי בחיוך לעברה, ליטפתי את שערה ואמרתי "היית רוצה שקת'רין תבוא לראות איתנו סרט מחר?" שאלתי את דל.,

עיניה של הקטנות בשניות הפכו לשמחות וחיוכה עלה "כן!כ-כ-כ--כ-כן!".

"הארי!" איגל אמרה בקול תקיף.

"אז מה את אומרת? מחר בערב סרט?" שאלתי.

"ה-" היא עמדה להתנגד כאשר דל אמרה "בבקשה?".

"אוקי" איגל מלמלה "אבל רק לסרט".

דל חייכה ומחאה בכפות ידיה הקטנות. כעבור מספר דקות בא מלצר.

"שלום, אני דן." הוא הציג את עצמו "תרצו להזמין?" הוא שאל.

"כן בבקשה" עניתי "2 מיץ דלעת, פנקייקים לקטנה ובבקשה קפה או כל דבר מעורר".

הבחור רשם והלך.

ישבנו שלושתנו בשתיקה, למען האמת אני חיכיתי שדל תזרוק איזושהי הערה לאוויר שתקל את האווירה, אבל הקטנה לא עזרה ואיגל ישבה עם ראש שפול מתעסקת במשהו בידיה.

כאשר המלצר חזר הוא הניח את ההזמנה על השולחן. איגל הודתה לו ולקחה את המיץ דלעת בראשית מניחה אותו לפני דל ואז אחד בשביל עצמה. דל הושיטה את ידיה ולקחה את צלחת הפנקייקים, שלמען האמת הכילה יותר משילדה בגילה מסוגלת, אך שנינו לא אמרנו דבר. אני לקחתי את הקפה שלי והבטתי באיגל, היא החזירה לי את אותו מבט מזהיר שנתנה בי כל היום.

בשקט וכמעט בדממה העברנו את הזמן, דלאניי הקטנה זוללת בזמן שאני ואיגל מחליפים מבטים נאבקים אחד בשני.

"אבא" דל קראה, לאחר שאכלה שליש מהצלחת שלה "אני לא אכולה?".

"שבעת?" שאלתי וליטפתי את שערה.

הקטנה הנהנה.

"אוקי" אמרתי לה "את רוצה לראות דגים? כי אקווריום מאוד גדול שם" עניתי לה והצבעתי על אחת מפינות החדר.

דלאניי הנהנה בהתלהבות ורצה לשם.

"איגל..." לחשתי לה.

איגל נאנחה ואמרה "הארי, אתה צריך להבין שלא!".

"אז תגידי לי שאת לא רוצה... שאת לא מרגישה כלום!" אמרתי.

"הרצון שלי איננו פקטור" היא אמרה.

"והרגש?" שאלתי.

"נכלל ברצון" ענתה במהירות.

"ובכן, שני אלה המניעים הכי גדולים שלי" עניתי לה.

"הם מעוורים אותך" היא ענתה בפשטות "ואתה מחזיר אותנו חזרה לעבר, מילא אני שעוד שם אבל אתה? אתה התקדמת משם, המשכת הלאה גם בחייך וגם ברגשותייך... והפעם יש לנו עוד משתנה במשוואה, יש לנו את דלאניי ואף ילד לא צריך להיחשף למה שאני סובלת ואסבול כל חיי" היא ענתה בכנות.

"לא יתקרבו אליה" אמרתי לה.

"הם כבר עשו את זה..." איגל ענתה במין חום שמנסה לומר חדשות כואבות מבלי לפגוע "ולא עצרת את זה".

"זה לא יקרה שוב!" אמרתי "אני לא אתן לזה לקרות".

"בשביל למנוע את זה- אתה צריך לעזוב אותי" היא ענתה.

"אני רוצה להיפגש איתך, להבין הכול... החל ממדוע עזבת? עד היום" אמרתי לה.

"נתראה מחר" היא אמרה וקמה אוספת את עצמה, היא שלפה מכיסה כסף והושיטה לי אותו.

"לא" עניתי "חזרי לעבודתך, תזכרי שהבטחת משהו למחר" היה כל שאמרתי.

"עם כך ובהתאם לזאת..." היא הניחה את הכסף על השולחן וקמה, פוסעת לדרכה.

הפרק הקודם		הפרק הבא