הארי פוטר בן ארבע אצל הדרסלים

תגובות בבקשה

🧸🏥🌙 הפעוט הקטן שעבר התעללות – פרק 9 🌙🏥🧸
שבו סיוט פוגישה שמיכה גדולה של אהבה.

פרק 9: אתה לא מפריע, אתה שייך 🌌

היה לילה רגוע.
גשם קטן בחוץ.
דובי טוסיקון מחובק בחוזקה.
והארי – ישן סוף סוף במיטה אמיתית. עם סדינים אמיתיים.

אבל בתוך החלום...
הוא היה שם.

בתוך הארון.
חשוך.
רעב.
שומע את דאדלי צוחק,
ואת ורנון צועק,
ואת פטוניה אומרת "שקט, הוא צריך ללמוד."

"לא מגיע לך לצייר."
"לא מגיע לך לאכול."
"לא מגיע לך לנשום."

הוא התאורר.

כל מזיע.
עם הדובי שלו רטוב מדמעות.

הוא רוצה לצעוק. אבל אסור.
אז הוא קם, בשקט־בשקט,
ויצא למסדרון החשוך.

הסתכל על הדלת של ורנון ופטוניה.
הנשימה שלו רעדה.
הוא לא יודע אם לדפוק.
הוא לחש:

"סליחה.
אפשר קצת... חיבוק?"

לא ענו.
אז הוא נבהל...
והתחיל לברוח חזרה לחדר שלו.

ואז הדלת נפתחה.

"הארי??"
"הכול בסדר? למה אתה בוכה?"
פטוניה עטפה אותו בשמיכה.
ורנון הרים אותו בקלות כמו פופקורן קטן.
"נסיך שלי... אתה רועד."

"אני... חלמתי אתה שוב...
לא אוהב אותי."

שקט.

"הארי פוטר הקטן," ורנון אמר בקול רך,
"אנחנו אוהבים אותך גם כשאתה ישן. גם כשאתה חולם שטויות
. גם מה בוכה.

פטוניה הוסיפה:

"למעשה, כל פעם שאתה צריך חיבוק -
זה תפקידנו לתת לך אותו."

ואז…

הם עשו לו מקום
מיטה רכה.
שלושה ראשים על כרית אחת.
דובי טוסיקון באמצע.
ושמיכה אחת שמכסה את כולם.

"אז מותר לי להעיר אתכם אם אני פוחד?"
"כן, מאמי. כל הזמן."
"ואתם לא תכעסו?"
"הפוך. ננשק אותך עד שתצחק."
"...גם אם אני עיר באמצע חלום חשוב?"
"אתה החלום הכי חשוב."

והלילה המשיך,
רק שמה פעם –
הסיוט לא חזר.

והארי ישן כמו ילד שלא רק יש לו מיטה ,
אלא גם לב רגוע.

הפרק הקודם