האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד

מממנים


השתקפות

החיים אחרי המלחמה לא היו מה שרון ציפה שהם יהיו. בניסיון להתחיל חיים חדשים במקום אחר, הוא מוצא את עצמו בעולם מוזר, שם אירועי העבר מאיימים לחזור על עצמם



כותב: לונגה
הגולש כתב 45 פאנפיקים.
פרק מספר 11 - צפיות: 941
5 כוכבים (5) 1 דירגו
פרק:
דירוג הפאנפיק: Nc17 - פאנדום: הארי פוטר - זאנר: הרפתקאות, רומנס - שיפ: רון/הרמיוני, הארי/ג׳יני - פורסם ב: 16.02.2025 - עודכן: 16.05.2025 המלץ! המלץ! ID : 15059
גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -
הפאנפיק בכתיבה



דם האויב


רון נפל לתוך דשא לח. מסוחרר, הוא קפץ על רגליו מייד, וקילל בקול כשסביבתו החדשה התבהרה לו; בית קברות עמוס מצבות עקומות לרגלי בית אחוזה חשוך ומוזנח.

״קום!״ הוא צעק על הארי, שהיה מסורבל וכבד בחליפת השריון שלו. הוא משך אותו לרגליו בכוח. ״תברח! מהר!״

״שתק!״

אור אדום סינוור את רון וגופו קפא תוך כדי ניסיון לדחוף את הארי ולגרום לו לרוץ. הוא לא יכול היה לזוז, אפילו לא למצמץ, אבל ליבו דפק בעוצמה בתוך חזהו.

איש עטוי גלימה וברדס ניגש אליהם. פניו היו מוסתרות לחלוטין באפלה. הוא נשא בזרועותיו דבר מה עטוף בשמיכה, וביד אחת החזיק שרביט. משהו התנועע קלות מתחת לשמיכה.

״עבודה טובה, סר סדריק,״ קול קר דיבר, וזה לא היה האיש.

דיגורי לא ספג קללת שיתוק כמו רון והארי. הוא עמד לידם, פניו לבנות לחלוטין ואגרופיו קפוצים, יד אחת חשופה ויד אחת עוטה כפפה משוריינת.

״עשיתי מה שרצית,״ הוא אמר ברעד. על הזרת של ידו החשופה הייתה טבעת כסופה - הוא הסיר אותה וזרק אותה על האדמה לרגליו של האיש בברדס. ״עכשיו תקיים את הצד שלך בעסקה - תשחרר אותה!״

״הו, היא כבר חופשייה,״ הקול הקר אמר, ״ככה אתה מתייחס לטבעת של ארוסתך? חבל, חשבתי שתרצה להיקבר איתה… הרוג אותו״

האיש בברדס בקושי היסס לפני שכיוון אל דיגורי את שרביטו.

״אבדה קדברה!״

האור הירוק צרב את עיניו של רון. דיגורי צנח לאדמה ללא רוח חיים.

״עכשיו, לענייננו,״ הקול אמר בסיפוק.

הכל התרחש בדיוק כמו בסיפור של הארי על בית הקברות בסוף שנתם הרביעית. האיש בברדס - רון ידע שזה פיטר פיטגרו, אפילו שלא יכול היה לראות את פניו - גרר את הארי בעודו משותק לעבר מצבה גדולה וקשר אותו אליה בתנוחת עמידה.

״מה לעשות עם זה, אדוני?״ פיטגרו שאל, מתייחס אל רון.

״זה הוא המשרת של הנער, מי שחיבל בתוכנית שלי עם קווריל,״ הקול הקר אמר. ״תשאיר אותו בחיים, בינתיים. הוא מסקרן אותי.״

נכפה על רון לכרוע, כפות בידיים וברגליים, לרגליו של הארי. לא היה לו שום סיכוי להגיע לשרביט שבכיסו.

פיטגרו הציב יורה גדולה מלאה שיקוי מבעבע מול המצבה, בעוד הדבר שבשמיכה נח בדשא בקרבת מקום, מתנועע בחוסר סבלנות. 

הוא דיקלם את מילות הטקס, בדיוק כמו בסיפור המקורי, והכניס ליורה אפר מתוך הקבר שתחת רגליו של הארי. 

אז הוא הניח את הסכין מעל ידו שלו, כל גופו רועד.

״בשר המשרת… שניתן מרצון… אתה תחיה את אדונך!״

באומץ יוצא דופן, הוא הוריד את הסכין על ידו באבחה אחת חדה. הוא צרח בכאב. רון נתקף דחף להקיא למראה היד הכרותה שנפלה ליורה בתוך כמות אדירה של דם.

בוכה ונאנק בכאב, פיטגרו חבש את ידו המדממת. ואז, למרות הכאב האדיר שהרעיד את כל גופו, הוא ניגש אל הארי והסיר את השיריון מעל זרועו הימנית ביד אחת, קורע את מטפחת המשי של הרמיוני שעוד הייתה קשורה עליה.

״מי אתה?״ הארי הצליח להישמע פיקודי ובטוח בעצמו למרות המצב. ״למה אתה עושה את זה?״

הוא סינן בכאב כשפיטגרו חתך את זרועו עמוק עם סכין משוננת ואסף את דמו עליה, לפני שטפטף אותו לתוך היורה ודקלם בקול, ״דם האויב, שנלקח בכוח, אתה תחיה את יריבך!״

אז הוא ניגש אל היצור העטוף שמיכה, שזירז אותו בחוסר סבלנות. הוא לקח אותו, ורון ראה לרגע את היצור השחור והמכווץ באור שבקע מהיורה - הארי קילל בקול למראהו - לפני שהוא שקע בתוך הנוזל.

פיטגרו התרחק מהמקום בזחילה, מתנשף בכאב ומערסל את ידו. היורה המשיכה לבעבע.

״זה נגמר?״ הארי שאל בשקט מעל ראשו של רון.

״לא,״ הוא השיב בקודרות, ״זה רק מתחיל.״

צמרמורת עזה עברה בגופו של רון כשהדמות הלבנה עלתה מתוך היורה. הדם אזל מגופו, מותיר אותו קפוא וצפוד מרוב פחד. 

הוא ראה את וולדמורט בעבר, אבל מעולם לא קרוב כל כך, בצורה אינטימית כל כך. כשהוא ראה אותו בצד האחורי של הראש של קווריל הוא היה רק צל של עצמו, אבל עכשיו הוא עמד לפניו כשהוא מוחשי, במלוא כוחותיו. הוא היה עירום כביום היוולדו, רזה כמו שלד, לבן כמו עצם, מחוסר שיער לחלוטין, עם זוג עיניים אדומות מחורצות שבערו בחשכה כמו גחלים. 

הוא טיפס מתוך היורה, ופיטגרו הרועד עטף אותו בגלימה שחורה ארוכה והגיש לו את השרביט שלו ביראת כבוד. 

״משרתי היקר,״ וולדמורט לחשש אליו ברכות, ״תן לי לגמול לך על הקרבתך.״

הוא כיוון את שרביטו אל ידו הקטועה של פיטגרו. רצועות כסופות מפותלות בקעו ממנו ויצרו עבורו יד חדשה, מתכתית למראה.

״תודה לך, אדוני…״ פיטגרו לחש בהקלה, ״תודה לך…״

וולדמורט השאיר אותו להתפעל מידו החדשה ונע לעבר הארי, זז בחלקלקות חיננית, כמו נחש גדול. הוא נעצר רק כשעמד קרוב מאוד אליו, כמעט צמוד לגופו, בוחן את פניו מקרוב. לשון נחשית מחורצת יצאה ונגעה בפניו. 

״מי אתה?״ הארי דרש ממנו בקול יציב, מראה אומץ יוצא דופן לנוכח הדמות המפלצתית שלפניו. ״מה אתה?״

״אתה לא מזהה אותי, הארי?״ וולדמורט השיב בקול קר ומתנגן. לפתע הוא שלח את ידו הלבנה וליטף את פניו באצבעות דמויות עצמות, כמעט באהבה. הארי נרתע מהמגע אבל לא שבר קשר עין עם העיניים האדומות. ״כמובן שלא, הרי היית רק תינוק בפעם האחרונה שנפגשנו…״

הארי לקח נשימה מרשרשת, אבל לא הראה עוד שום סימן לכך שהוא קלט מי עומד מולו, ומה משמעות הדבר.

״גדלת יפה,״ וולדמורט העיר בסיפוק, בוחן את הארי ברעב, ״לוחם, נסיך, מלך לעתיד - יריב ראוי לאדון האופל, אין ספק.״

פתאום הוא פנה והיתמר מעל רון. לשונו שוב ליחכה את האוויר בזמן שהוא בחן אותו, כאילו הוא מרחרח אותו. מחליט לקחת דוגמא מהארי, רון השיב מבט לעיניים האדומות, מסרב להשפיל את עיניו, למרות שנשימתו כמעט נעתקה מרוב פחד.

״משרת, לא יותר,״ וולדמורט פסק בטון מהורהר, ״ובכל זאת, יש בך יותר משנראה לעין… אחזיק בך בינתיים. אני מאמין שתהיה שימושי.״

הוא פנה ממנו פתאום, כאילו איבד עניין. הוא חזר אל פיטגרו ומשך בזרועו הבריאה, מפשיל את שרוולו כדי לחשוף את האות האפל שעל אמתו. הוא נגע בו בקצה שרביטו ופיטגרו צעק בכאב.

״מספיק לבכות,״ וולדמורט נבח עליו. ״שלוט בעצמך. חסידיי יהיו פה בקרוב…״

לאחר רגעים ספורים קולות פקיקה התחילו להישמע ברחבי בית הקברות - קוסמים מתעתקים, צליל שרון לא שמע כבר הרבה זמן. 

״התאספו,״ וולדמורט אמר באותו קול קר אך כריזמטי, ״התאספו, חסידיי היקרים… שבתי אליכם…״

קוסמים עטויים מסכות כסופות התאספו סביב המצבה הגדולה. הם היו בערך תריסר. כמה מהם השמיעו קולות של בכי בעודם כורעים בפני אדונם ביראת כבוד. 

פיטגרו סילק את היורה כדי לפנות את הבמה לניאום החזרה של וולדמורט, והאור היחיד היה אור הירח האביבי שהאיר מתוך שמיים נטולי עננים, כאילו וילון הוסט מעל העולם כדי שהכל יוכלו לראות את הרגע הנורא. 

״השמועות אמרו שהובסתי, שמתתי בדרך מסתורית,״ וולדמורט נאם, ״אך אתם, נתיני הנאמנים, המשכתם להילחם בשמי בחירוף נפש כל השנים האלה. ממקומי בצללים, מוחלש אך לא מובס, ראיתי הכל. ראיתי מי נותר נאמן לי, ומי הפנה לי עורף… אלה, שלא נמצאים פה איתנו הלילה, לא יאריכו ימים. וכעת, אני מציג בפניכם את מי שהביא לגירושי מהממלכה לפני כל אותן שנים - הנסיך הקטן הארי.״

עיניים הבזיקו מאחורי המסכות, בוחנות את הארי הכבול אל המצבה כאילו הוא היה איזה פרס או נתח בשר המוצע למכירה. באותו הרגע רון הבין בדיוק למה ההורים של הארי רצו להסתיר מהעולם את מה שקרה כשהוא היה בן שנה. בניגוד לעולם של רון, אוכלי המוות האלה לא חיו בצללים וחיכו שוולדמורט יחזור; הם היו לורדים עם אדמות וצבא וכוח של ממש, ואם הם היו יודעים בוודאות שהארי היה אחראי למפלת אדונם, הם היו רודפים אותו כל חייו בחיפוש אחר נקמה. 

״מה מיוחד כל כך בנסיך הקטן שלנו, אתם בוודאי שואלים?״ וולדמורט המשיך, שוב מלטף את פניו של הארי, מעביר אצבע עכבישית על שפתיו. הארי לא נרתע. ״שום דבר, זאת האמת לאמיתה. כל כוח שהיה לו עלי לפני הלילה הזה נמוג, שכן הדם שלו הוא שנתן לי גוף חדש - על כן הכוח שלו הוא עכשיו שלי. ועדיין, אפילו שהוא לא מהווה שום סכנה, עליו לשלם על מה שעשה… קצת בידור, לכבוד חזרתי המיוחלת…״

רון לא הבין על מה וולדמורט מדבר, אבל אוכלי המוות הבינו בדיוק. הוא התרחק ואוכלי המוות סגרו על הארי כמו אוכלי נבלות, שרביטים בהיכון. רון התחיל להתפתל כנגד החבלים שכפתו אותו.

״בבקשה רק תשמרו על הראש שלו בחתיכה אחת,״ וולדמורט העיר כלאחר יד, ״חבל שההורים שלו לא יזהו אותו כשנשלח להם אותו למזכרת…״

״לא!״ רון שמע את עצמו צועק. לא נראה שמישהו אחר שומע אותו.

״קרושיו!״

תדהמה טהורה הייתה נסוחה על פניו של הארי כשהכאב הכה בו. הוא בוודאי לא ידע שזה אפשרי לחוות כאב כזה. רון בהה בו, נלחם להשתחרר בלי שום סיכוי. 

״תפסיקו! תעזבו אותו!״

״שתוק!״

רון הרגיש כאילו מישהו נתן לו אגרוף חזק בבטן. הוא התקפל על האדמה.

הארי התפתל כנגד החבלים במשך דקות ארוכות לקול הצחוק והערותיהם המעליבות של אוכלי המוות. הוא לא צעק. כשזה נגמר הוא התנשם בכבדות, זיעה נוטפת על פניו באוויר הצונן.

״אין לך שום יצירתיות, יקסלי,״ אמר קול נשי רך כמשי. הקול היה שונה מהקול שרון הכיר, אבל לא היה לו ספק שזו בלטריקס. 

היא ניגשה אל הארי בצעד חתולי ולפתה את שיערו, מושכת את ראשו לאחור בכוח. 

״בואו נראה אם זה נכון שלבני מלוכה יש דם כחול.״

היא הצמידה את קצה שרביטה אל הצד הימני של מצחו של הארי - ולראשונה הוא פלט צעקה בעוד בשרו נבקע ודם פורץ מתוך חתך עמוק שנפער בעורו באיטיות מענה לפקודתה של בלטריקס.

״מספיק!״ רון צעק שוב בקול, אבל קולו נבלע בקול צחוקם של אוכלי המוות.

זה לא מה שהיה אמור לקרות. זה לא היה חלק מהסיפור. וולדמורט היה אמור לתת להארי הזדמנות להילחם על חייו, הם היו אמורים לעשות דו קרב ואז משהו היה אמור לקרות בין השרביטים שלהם שאפשר להארי לברוח ולהציל את עצמו. וולדמורט לא היה אמור לעמוד בצד ולחייך חיוך דק ומסופק בזמן שאוכלי המוות שלו עינו את הארי, במטרה להרוג אותו ברגע שהם ישתעממו.

הארי חטף עוד מספר קללות קרושיאטוס, בכל פעם מאוכל מוות אחר. זה היה כמעט כאילו הם מנסים להתעלות זה על זה ברמת הסבל שהם יכולים לגרום לו. רון רצה לסתום את אוזניו כדי לא לשמוע את הנשימות המהירות וחסרת האונים שהארי השמיע מתוך הסבל, לעצום את עיניו כדי לא לראות אותו מתפתל כנגד הכאב הבלתי אפשרי שנגס וקרע כל שריר ואיבר בגופו והפך את הדם שלו לרעל רותח. אבל הוא גייס אומץ ושמר על ראש מורם - זה היה הדבר היחיד שהוא היה יכול לעשות בשביל הארי ברגע הזה, להעמיד פנים שהכל הולך להיות בסדר.

כשזה נגמר הארי נשאר תלוי על החבלים, רגליו בקושי נושאות אותו. חזהו עלה וירד בכבדות והשמיע רעש חריג, כאילו הריאות שלו היו מלאות נוזל. דם ניגר מהחתך שעל מצחו, מאדים מחצית מפניו ומטפטף אל השריון המפואר שלו עם סמל האייל המרוקע זהב ואבני אזמרגד. 

אחד מאוכלי המוות ניגש אליו והרים את סנטרו בעזרת קצה שרביטו. רון זיהה בברור את קולו של לוציוס מאלפוי כשהוא אמר, ״תתחנן על חייך, טינופת.״

בתגובה הארי ירק בפניו דם. אוכלי המוות צחקו בבוז בזמן שמאלפוי ניגב את הדם מעל המסכה שלו. רון חש גאה בהארי - עד שמאלפוי הזועם חטף את הסכין המשוננת ששימשה את פיטגרו בטקס והצמיד אותה בכוח אל גרונו של הארי. הקצה ננעצה בסנטר שלו מלמטה, מאיימת לפלח את ראשו לשניים.

בלטריקס קראה בעידוד. וולדמורט חשף את לשונו הנחשית בסיפוק. דם בצבץ על קצה הסכין - 

״לא! די!״ רון צעק בחוסר אונים. זה לא היה אמור להיגמר ככה. ״וולדמורט!״

מאלפוי הפסיק. אוכלי המוות המזועזעים עטו על רון. הוא זחל לאחור על הדשא כדי להרוויח זמן.

״מה יגידו עליך?״ הוא צעק לעבר וולדמורט, משיר מבט אל עיניו האדומות המצומצמות בטינה. ״שאתה צריך את ההגנה של המשרתים שלך? שאתה לא יכול להתמודד מול אדם אחד, ועוד כשהוא על הברכיים? עוד יחשבו שאתה מפחד ממנו!״

״דבר אל אדון האופל בכבוד, נבלה!״ 

שני אוכלי מוות משכו את רון אל רגליו ונראו מוכנים לתת לו את הקללה ההורגת.

״אם אתה קוסם כל כך דגול, תילחם בו!״ רון המשיך לצעוק לעבר וולדמורט, ״תראה לנו כמה אתה חזק!״

״מספיק!״ וולדמורט הכיש פתאום, פונה דווקא אל אוכלי המוות. ״הוא אולי משרת עלוב, אבל הוא צודק. תשחררו את הנער.״

אף אחד לא העז להתווכח. אוכלי המוות נסוגו לאחור בצייתנות, עוזבים גם את רון. החבלים המכושפים נמסו מעל הארי, ולמרבה המזל הוא הצליח להישאר על הרגליים ולא ליפול.

״נושא הכלים,״ וולדמורט לחשש לעבר רון, ״הכן את אדונך לקרב.״

החבלים שכפתו את רון נעלמו, וחרב ומגן הופיעו בידיו. החרב הייתה חרב עץ ועל המגן היה ציור של ליצן חצר גרוטסקי.

״זה לא הוגן,״ רון התנגד, מעט התקווה ששבה אליו נכבית כמו נר ברוח.

״רון, זה בסדר,״ הארי אמר לו בקול צרוד.

רון ציית בחוסר רצון, מרגיש ייאוש גובר בעודו מוסר להארי את חרב העץ והמגן.

״אני צריך שתעזור לי להוריד את השריון, אני אצטרך לזוז מהר,״ הארי אמר בקור רוח יוצא דופן.

שוכח לגמרי שהוא בקושי הצליח להלביש לו את השריון באותו הבוקר, רון ניתק את השריון המוכתם בדם של הארי, מותיר אותו בדשא. הארי ביקש שישאיר רק את השריון על הכתף והזרוע השמאלית, הצד בו הוא החזיק את המגן.

בזמן שהוא נפטר מהשריון, רון מצא את המטפחת של ג׳יני. הוא חשב להשתמש בה כדי לנקות את הדם מפניו של הארי אבל הוא סירב.

״תעזוב את זה. תחבוש את הזרוע שלי, אני אזדקק לה יותר.״

הוא עדיין דימם בזרוע הימנית, במקום בו פיטגרו חתך אותו. רון קשר סביבה את המטפחת בכוח כדי לעצור את הדימום.

״תחכה כמה שניות אחרי שהקרב יתחיל ותברח,״ הארי לחש לו בזמן שהוא חבש אותו, כך שאוכלי המוות לא ישמעו.

״אל תהיה אידיוט, אני לא עוזב אותך,״ רון השיב, שוכח את פערי המעמדות ביניהם.

״אתה יכול לקרוא לעזרה - ״

״אנחנו נמצאים מאות קילומטרים מהוגוורטס.״ רון קשר את המטפחת בקשר חזק. ״אף עזרה לא תגיע. אנחנו ברשות עצמנו, הוד מעלתך.״

בתשובה הארי רק נתן הנהון קצר. אם הוא פחד לנוכח הידיעה שהוא נכנס לקרב שאין לו סיכוי לשרוד, הוא הסתיר את זה במיומנות. רון שאל את עצמו אם ככה זה היה גם בקרב על הוגוורטס, כשהוא הלך אל וולדמורט במטרה להקריב את חייו.

״תודה על הכל,״ הארי אמר לו ביציבות, ״אף פעם לא אמרתי לך. אני מעריך את כל מה שעשית בשבילי.״

רון הרגיש גוש חונק את גרונו. הוא נתקף בתחושה שהוא כבר הרגיש בעבר עם הרמיוני, תחושה שהוא מדבר פתאום עם הארי החבר שהוא גדל איתו. והוא הבין שאחרי כל מה שהם עברו, אחרי כל ההרפתקאות שלהם, אחרי שניצחו במלחמה ביחד, בסוף הוא יעמוד בצד ויצפה איך וולדמורט הורג אותו.

אוכלי המוות התחילו להשמיע קולות של חוסר סבלנות. רון הרגיש כוח בלתי נראה מושך אותו אחורה, אל שולי ההתרחשות. הארי נותר לעמוד לבד לפני וולדמורט, שאחז בשרביטו בנינוחות, עיניו האדומות זוהרות באפלה. הארי הטיב את אחיזתו בחרב העץ והסתער.

וולדמורט שלח לעברו קללה. הארי התגונן בעזרת השריון שעל כתפו, והקללה ניתזה מעל המתכת. תוך שבריר שנייה הוא היה לפני וולדמורט, מכוון את חרב העץ הישר אל חזהו הגרום - אבל הוא נעלם בתוך עשן שחור. העשן התגבש והפך בחזרה אל וולדמורט, בדיוק במקום בו הארי עמד לפני כן. אוכלי המוות הריעו בסיפוק. הארי סב ותקף פעם נוספת, ושוב וולדמורט נעלם בעשן - ואז שוב ואז שוב, ואוכלי המוות צחקו כאילו זה היה איזה משחק חולני.

בתוך כל זה, רון הבין שכולם שכחו ממנו. אף אחד לא טרח לקשור אותו שוב, והוא פשוט עמד בין אוכלי המוות. לאט מאוד, הוא הכניס את ידו אל כיסו ומצא את שרביטו.

כמה אוכלי מוות הוא יצליח להביס בכוחות עצמו? היה לו את אלמנט ההפתעה, אבל הוא בוודאי לא יצליח לנטרל יותר משלושה או ארבעה מהם לפני שהם יבינו מה קורה ויחסלו אותו. הם היו כמעט תריסר, והוא היה רק אחד. וגם אם הוא היה יכול לנצח את כולם - בסוף הוא ישאר לבד מול וולדמורט בעצמו, וזה היה דו קרב אבוד מראש.

הוא צפה בוולדמורט משתעשע בהארי, שסירב להתייאש והמשיך לרוץ ולהילחם עם חרב העץ, וידע שאין לו ברירה. הוא לא היה מוכן לראות את האופל מנצח. לא בשביל זה הוא וחבריו נלחמו, לא בשביל זה פרד מת. הוא ימות לפני שזה יקרה, גם אם מותו יהיה לשווא.

זיעה קרה של פחד שטפה אותו וביטנו התכווצה בכאב. ידו רעדה כשהוא התחיל להוציא את השרביט מכיסו - 

שוב וולדמורט נעלם רגע לפני שחרבו של הארי פגעה בו, מופיע כמה צעדים מאחוריו - אבל הפעם הארי הניף את המגן וזרק אותו בקשת לעבר יריבו. וולדמורט הסיט אותו ממסלולו בעזרת קללה, אבל לא מהר מספיק - שריטה אדומה הופיעה על פניו הלבנות של וולדמורט.

הארי חייך בניצחון. כל הצופים עצרו את נשימתם. כל זה לא לקח יותר ממאית שנייה - והארי הוטח בעוצמה בחזרה כנגד המצבה. וולדמורט חשף ניבים נחשיים בזעם.

״אבדה קדברה!״

רון לא הספיק לצעוק. הקרן הירוקה פגעה בהארי היישר בחזה. ואז משהו מוזר קרה.

בדרך כלל הקללה ההורגת הייתה פוגעת בקורבן ואז נעלמת, חדה ומהירה כמו מכת ברק. אבל זה לא היה המצב כעת; הקרן נשארה שם, בהירה וברורה כמו מיתר, נמתחת בין קצה השרביט של וולדמורט לבין הארי. והארי לא היה מת - הוא בהה בקרן האור שעברה דרך החזה שלו בתדהמה.

״כן!״ רון צרח והניף את אגרופיו באוויר, הייאוש שלו משתנה לתקווה חסרת מעצורים, ״כן, תראה לו מה זה!״

וולדמורט נראה כאילו הוא מנסה לקטוע את המיתר שהמשיך לזרוח מתוך שרביטו, ללא הצלחה. נראה שמשהו במצב הזה מסב לו כאב, כאילו הוא היה כבול אל הקללה. האור הירוק החיוור האיר את פניו, גורם להן להיראות רזות ועלובות. הוא היה מלא זעם, אבל מתחתיו היה רגש נוסף - פחד.

״הרגו אותו!״ הוא פקד על אוכלי המוות בצווחה.

ברגע שאחד מאוכלי המוות עשה צעד קדימה המיתר התפצל לתריסר חוטים נוספים שיצרו כלוב של אור, חוצצים בין וולדמורט והארי לשאר הסובבים.

שום דבר לא קרה במשך כמה רגעים. אוכלי המוות היו מבולבלים ואובדי עצות, וולדמורט היה חסר אונים, הארי נראה נדהם ומבולבל בעוד הקרן ממשיכה לזרוח מתוך החזה שלו. רון התאמץ לפזר את ערפל האדרנלין בראשו ולחשוב מה הם צריכים לעשות עכשיו. בעולם שלו, הארי סיפר שבשלב הזה הדים של האנשים שוולדמורט הרג יצאו מהשרביט שלו, ובזמן שהם התקיפו אותו הארי הצליח לברוח. אבל שום הד לא יצא מהשרביט עכשיו.

אז נשמע צליל, בהתחלה מרוחק ואז הולך ומתקרב. מנגינה יפיפייה מילאה את הלילה. רון הרגיש תחושת חמימות ממלאת אותו, ואומץ עז מילא את ליבו כמו אש. הוא מעולם לא שמע את המנגינה לפני כן, אבל היא נשמעה לו מוכרת ומנחמת, כאילו זה היה שיר ערש ששמע בילדותו.

הוא הרים את מבטו וראה ציפור גדולה מתעופפת מעל בית הקברות. באור הירח היא נראתה כאילו יש לה נוצות של כסף וזהב, אך כשנוצה בודדה נשרה ממנה צבעה היה צבע ארגמן עז. זה היה עוף חול.

הנוצה נפלה לרגליו של רון. כמעט מבלי משים, כאילו הוא לא היה נתון במצב של חיים ומוות, הוא רכן והרים אותה. הוא בחן אותה בהערכה וחשב על הרמיוני בזמן שהטמין אותה בכיסו.

עוף החול נשא בטפריו משהו ארוך וכסוף. כשהוא חלף מעל כלוב האור בו הארי ו-וולדמורט שהו, הוא שמט אותו, והחפץ נפל וננעץ באדמה לפני הארי. זאת הייתה חרב כסופה, עם קת משובצת אבני אודם. החרב של גריפינדור.

וולדמורט והארי שניהם ראו את החרב. במאמץ ניכר הארי דחף את עצמו מעל המצבה, מתנגד לדחיפה של המיתר שחיבר בינו לבין וולדמורט, ושלף את החרב מהאדמה. ברגע שהוא עשה את זה קרן האור הבהבה ונעלמה, וכך גם הכלוב שמסביב, מותיר את הלילה חשוך.

רון לא חיכה לראות מה הארי עומד לעשות עכשיו. יודע שזה עכשיו או לעולם לא, הוא הוציא את שרביטו ושיתק שני אוכלי מוות שעמדו קרוב אליו. בהלה אדירה פרצה מסביב; אוכלי המוות החלו להתרוצץ, כאילו לא ידעו אם הם צריכים לעזור לאדונם או לברוח, ולא מבינים מה קרה לחברים שלהם. רון זינק קדימה, קילל אוכל מוות שהוא היה בטוח שהיה מאלפוי, ורץ לעבר הארי.

הארי נלחם מול וולדמורט שוב, זה המשיך להיעלם ולהופיע בתוך עשן שחור. אבל הפעם הוא לא נראה מרוצה או משועשע בכלל.

״בוא!״ רון צעק להארי ודחף אותו לכיוון הנקודה בה הם הופיעו עם מפתח המעבר. הם לא עצרו לבדוק אם מישהו רודף אחריהם.

תוך רגע הארי ורון היו ליד הגופה של דיגורי, שעוד הייתה מוטלת בדשא.

״תפוס אותו!״ רון פקד על הארי והתחיל לגשש בדשא. תוך רגע קצר הוא מצא את הטבעת של דיגורי. הוא תפס בזרועו של הארי ביד אחת ולקח את הטבעת בשנייה, והם נעלמו.

הפרק הקודם הפרק הבא
תגובות

Created By Tomer
eXTReMe Tracker


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
3797 7004 4217 2219


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2007-2025