החיים שאחרי- הארי פוטר

בקול פקיקה הופיעו שוב הארי וג'יני כשהראי עוטף את ג'יני בזרועותיו, בגן מקסים.

"ואוו! הארי, זה מדהים!"

"זו ההתחלה.."

"יש עוד?!" אמרה ג'יני. הארי שם לב לניצוץ התרגשות בעיניה, היא הייתה כל-כך יפה כך.

"כן…"

"אוי, הארי!"

ג'יני נעמדה על קצות אצבעותיה בשביל לנשק את הארי שכבר היה גבוה מאוד. הוא התכופף עליה והרים אותה אליו ונישק אותה.

לבסוף התנתקו והחלו ללכת ולדבר.

הם דיברו על הוויזלים , ודיברו על המסע שהארי עשה, ודיברו על מעשיה של ג'יני ודיברו על קווידיץ'. ולבסוף הגיעו לשביל הגישה לעץ.

"זהו. עכשיו תעצמי עיניים."

"טוב!" אמרה ג'יני בחיוך.

הארי הוביל אותה קדימה ובכמה פעמים כמעט מעדה אך הארי תפס אותה ונישק אותה והיא צחקקה.

"הגענו..."  אמר וחשף לעיניה עץ אלון זקן ומסוקס שחרוטים עליו ציורים ושמות נעים רבים. וכמה ציורים שלא זזו.

"וואו!... הארי!... זה...זה...זה מדהים! מקסים! מהמם!... לא ידעתי ש... ש... שאתה אה... כל כך אה... רומנטיקן". אמרה והסמיקה בעוז.

"ו...את אוהבת את זה?"

"ברור שכן..." לחשה חלושות.

"ג'יני, את בוכה?!"

ג'יני הנהנה.

"זה חדש,"

ג'יני הנהנה בשנית

"וואו" לחש הארי בצרידות

"הארי?" אמרה בקול שבור

"מה?"

"אני אוהבת אותך,"

הם התנשקו תחת עץ האלון, והזמן לא היה קיים יותר.

לבסוף נפרדו.

"אז מה את אומרת? שנכתוב את השמות שלנו?"

"כן!" אמרה בהתרגשות

הם הלכו לעבר העץ, והארי אמר לג'יני שהלח שיחרוט על העץ הוא 'פלגראטה' (הודות לחברתו המוכשרת הרמיוני, שביצעה את הכישוף, במחלקת המסתורין)

והיא כתבה; 'ה.פ+ג.ו=♥

' ו- 'הארי פוטר תפוס...'

ואז הארי כתב ; ' ג'יני וויזלי, אני אוהב אותך. הארי פוטר.'

ג'יני צחקקה.

"הארי אני קופאת.."

הארי חיבק אותה ואמר; "יותר טוב?"

"כן," אמרה חלושות .

"אבל השפתיים שלי קפו-" הארי נישק אותה בלהט.

"ג'יני, אני יודע שכיף פה אבל אני באמת חושש לשלום השפתיים שלך, וכמה זמן רון מסוגל להתאפק על כך שעוד לא חזרנו..."

"שילך לעזאזל! הוא לא אחראי עליי ועל מי שהפתיים שלי מנשקות. בוא נשים בצד רגע את העובדה שאין לי עוד הרבה זמן להיות איתך, אבל בחיים שלי לא הייתי כל כך מאושרת."

"אפילו לא עם דין?" היא עשתה את עצמה כבוחנת את האפשרות.

"אפילו לא," אמרה בחיוך.

"ג'יני בואי נלך. את מתחילה להכחיל," אמר ושטעף אותה בידיו.

הוא הלביש לה את הכובע נמוך יותר ונשק לה, ואז רכס את מעילה גבוה יותר והיא נשקה לו.

הוא שם את ידו על כתפה והם יצאו לסופת השלג מתחת לעץ הזקן.

הם טיילו באזור. הם ראו מבנים ישנים מכוסים בשכבת שלג עבה; גם שעשועים קפוא-על הנדנדות והמגלשות ניצנצו נטיפי קרח בשמש הקפואה; מדשאה לבנה- שבה קישוטי החג כוסו בשכבת מי קרח וחלקם נבלו בגלל הסופה; וקישוטי החג שנראו בכל מקום, על עמודי התאורה על שלטי התנועה על מכוניות חנות ועל בניינים. 

החג ממש הורגש באוויר.

"הארי אני שמחה שנתנו לי קצת חופש מהלימודים. רק מאוד מבאס שלא תהיה איתי כשאני יחזור להוגוורטס, אני יתגעגע לשם..."

"גם אני אתגעגע... את כל החופשות שלי כמעט אני מבלה שם. כל-כך  יפה שם תמיד. והביקורים בהוגסמיד...."

"כן," הסכימה ג'יני. " הכול מקושט והאוכל טעים. וזה גם הזמן של אימוני הקווידיץ'...."

"הלוואי שהיה לנו שם עוד פעם ביחד," פסק הארי. "אבל יהיה קצת משעמם בלי תוכניות של וולדמורט ומשרד הקסמים את יודעת...."

"זה הכי יחסר," אמרה בחיוך.

הם הלכו לסמטה חשוכה והתעתקו.

הם הופיעו שוב בסלון של הוויזלים מכוסים פתיתי שלג לבנים וספוגים מים בדיוק כשגברת וויזלי הופיעו יבשה אותם וניקזה את המים מהסלון.

"היה כיף?" שאלה בנעימות

"כן!" זרחה ג'יני. "ו-" אבל גברת וויזלי לא חיכתה לתשובה, ומילמלה "יופי, יופי..."

היא פנתה לכיוון המטבח ממלמלת לעצמה רשימת מטלות.

הארי וג'יני צחקו.

"אני עולה לארגן את המזוודה, אני מעדיפה שהיא תהיה כבר מאורגנת."

"טוב אני הולך לשאול את רון משהו,"

"בסדר"

הארי הניח שג'יני בטח לא תזדקק לעזרה עכשיו כשהיא כבר בת 17. את המסיבה הם לא חגגו, בגלל אבל על כל - כך הרבה אנשים, אבל מותר לה כבר להשתמש בקסם.

"רון, אתה פה?"

"כן בוא ת'כנס!"

הארי מצא את רון מעיין בנביא היומי ומיד נזכר בהרמיוני כשהייתה מחפשת שמות מוכרים בשנתם החמישית והשישית.

"מה קורה הארי?"

"הכול בסדר... המתנה שנתת לי, הספר, שתיים-עשרה דרכים בדוקות להקסים מכשפות. הוא עבד בשבילי..."

"אה בכיף אח שלי..."

לוסינדה חשה כמרחפת על הקרקע בחברתו של פרננדו. הוא היה דואג, כובש, אכפתי ומעט שובב עם טיפת שחצנות וחוצפנות; במידה הנכונה.

שעות היא בההתה בשערו השחור המבולגן מתנופף ברוח ובשפתיו הנעות עם קולות עמומים שאותם לא שמעה, כי הייתה שקועה בתווי פניו היפים.

 הם דיברו על כל מיני נושאים; על החברה בה גדלו, על אנימגוסים, על חבריהם, על אנשי זאב ועל משפחתם.

"במקור, אני גריפינדור;" אמרה בהתגאות לנוכח מבטו המתפעל של פננדו.

"באמת? וואו , זה מיוחד! אבל איך?"

"אני דור 12 מצד אמא שלי.  עד אליה כולם היו בנים אז לכולם קראו גריפינדור. אבל כידוע לך בנות לא ממשיכות את שם המשפחה...."

"זה מרשים! זה אומר שאת גם דור 12 לרייבנקלו , כי הם התחתנו,"

"כן. הממפ... לא חשבתי על זה,"

הם טיילו ביחד 6 שבועות בלי מפריע והיו מאוהבים עד גג.... האוהל...

תגובות!!!!!!

כמה דברים:

*לא הפסקתי את הפיק, המחשב שלי היה בתיקון...

*תגיבו, כי המגיב עם הכי הרבה תגובות או המגיב הכי אוהד יקבל את ההקדשה לפרק הבא!!!!!!!

נ.ב.- תיקנתי בפרק 9 את התאריך של המשימה ליום החזרה ללימודים.... זה חשוב....

הפרקים עכשיו יהיו קצת יותר עקהיים כי פשוט היו לי טונה מבחנים ועבודות לסוף סמסטר...

הפרק הקודם		הפרק הבא