פרסי גקסון, שה"ה, ה"פ נפגשים

נ.מ פרסי:

אני באמת לא מבין. איך זה הגיוני  ששכחתי מהבת דוד שלי?! שהיא גם במקרה החברה הכי טובה שלי! אבל אני חושב שסופי רוצה להסביר, אחרת למה לה להתקרב לעברו בהבעה מודאגת?

"פרסי, תקשיב. אני באמת מאוד מאוד מאודדד מצטערת שמחקנו לך את הזיכרון, ונעלמתי. תאמין לי שגם בשבילי זה כאב מאוד. אבל לא הייתה לי ברירה!" היא אמרה, ואני טיפלה התעצבנתי. "תמיד יש ברירה, סופי, תמיד, לא משנה עד כמה המצב קשה!". "לא פרסי,אתה לא מבין, הם היו פוגעים בך, ואני לא יכולתי להרשות לעצמי..." קולה נשבר, ואני הבנתי. תמיד, אם היה משהו שהיה חשוב לשנינו, זה שנעשה הכל למען יקירינו. ואם היא עשתה את זה,כנראה שחשבה שזאת תהיה הדרך הטובה ביותר, מבלי לסכן אותי. מה שהיא לא מבינה, זה שעברתי הרבה דברים, ואני בלתי מנוצח. "לא סופי. היית צריכה לסמוך עליי. תאמיני לי שעברתי דברים... את לא רוצה לדמיין אפילו". "פרסי, אין לך מושג מה עברתי בשנים האחרונות. כשאיימי גילתה, זאת היתה ההקלה הכי גדולה בעולם. אבל אסור לי לספר לעוד משהוא. אתה לא מבין! הם חטפו את ההורים שלי, ועינו אותי, ועכשיו, אני יתחזקתי. אני לא ייתן להם לשבור אותי, אבל אתה יודע. כשההורים שלי היו אצלם, היה להם כלי סחיטה גדול. ומה גם שהם בני אדם" היא התנשפה,כאילו אמרה משהו לא מתאים. היא גם דיברה על בני תמותה בדיוק כמו שאני דיברתי, כאילו היא לא אחת מהם. 

"רוצים למחוק לך את הזיכרונות כדי שלא תתערב ותסכן אותנו. אבל אם לא תדבר על זה, זה יהיה בסדר. אבל אני צריכה הבטחה. ואני לא יכולה שתפר אותה. לטובתך"

"אני מבטיח" אמרתי. מתחיל להבין את המצב. "אבל רק אם תתמודדי מולי בקרב. כי אם אני אנצח אותך, אולי אנצח גם את אוייביך".

"בשמחה" היא אמרה וחייכה. "איפה אתה רוצה לעשות את זה?" "למה לא פה?"

היא שלפה פגיון, וכמה אביזרי זריקה חדים. "בלי להרוג" אמרתי, כשהבנתי שיש לה באמת כלי נשק מסוכנים. "כמובן שלא!" היא נבהלה לרגע.

"אז בשלוש ארבע ו" אמרתי, ושלפתי את אנקלמוס. 

לא הבנתי מאיפה זה מגיע, אבל סופי העיפה את החרב שלי, והחזיקה אותה אצלה. חשבתי לנסות תכסיסי מים, היא נראתה מופתעת, אבל היא הצליחה לנשום בתוכם!

(ה.כ סופי שברה שיא בנשימה מתחת למים כשהיתה מגורשת, ואני גם עושה שיש לה יכולת שליטה במים)

המים פנו נגדי, והיא החזיקה אותי בבועה של מים. זה היה מגוחך! אני בן פוסידון, לא כולאים אותי במים!

נכנעתי. היא היתה ממש טובה, ונראה שבכלל לא התאמצה.

"בסדר, את לוחמת מעולה,  ואם האוייבים שלך יותר טובים ממך... אני מתחיל לפחד. בכל מקרה אני נשבע בנהר סטיקס שלא אגלה את המעט שידוע לי והתנהג כאילו אני לא הכרתי אותך קודם" אמרתי.

"תודה רבה" היא אמרה וחייכה, ואז חיבקה אותי. התגעגעתי לחיבוקים שלה, מבחינות מסויימות, נראה שאנחנו ממש דומים. גם מבחינת היכולת (עדיין לא הבנתי איך היא שלטה במים, ואיפה היא למדה לחימה בחרב), וגם מבחינת החברים שלנו. שנינו מנהיגים,  ונאמנים מאוד.

סליחה שלא יצא לי טוב ממש, אני אשתדל להשתפר🙃

בבקשה תשלחו תגובות בונות🩷

הפרק הקודם