כל פיסה ממך (הארי וג׳יני)

שבוע חלף מאז שג'יני ראתה את הארי. היא ניסתה לחשוב על דרך להשלים איתו, אבל בהיותה ג'יני וויזלי הגאה והעקשנית, היא לא הייתה מוכנה להתנצל. הוא היה צריך להיות האחד שייתנצל בפניה, ומבחינתה זה היה די ברור - אבל אם תמשיך לחשוב ככה הריב שלהם לעולם לא יגיע לסופו.

אבל למה היא הייתה צריכה להתנצל? הוא פשוט הגיב בלי סיבה. הוא היה צריך להתנצל, להסביר את הדרך בה התנהג...נכון?

למרות זאת, עמוק בפנים היא ידעה שהיא הסיבה שהם רבו. היא הייתה הסיבה כי הארי חשב שהיא לא בוטחת בו יותר, אבל אם הוא רק היה יודע.. אם הוא רק היה יודע שהיא סומכת עליו בכל חייה.

חייבת להיות וויזלי, היא חשבה. זאת הייתה סוג של עובדה בשבילה, שוויזלים מתאהבים בכל הכוח. שהם נדבקים לבני הזוג שלהם כמו מסטיק.

מעצבן, כן. 

מטופש, כמובן.

מביך, לגמרי.

אבל למרות זאת האהבה שלהם הייתה אמיתית, טהורה.

או לפחות - היא התאהבה ככה.

***

הארי סייר במסדרונות, מנסה לשמור על עיניו פקוחות ועל מוחו ממוקד, כרגיל לשבועות האחרונים. הוא בהה בנקודה מסוימת והמשיך ללכת, מנסה להעמיד פנים שהוא לא שבור מבפנים. מנסה להעמיד פנים שהוא לא הרגיד כמו ביזבוז מקום ענק בעולם. עד שהוא ראה אותה. תמיד הייתה לה את ההשפעה הזאת עליו - ההשפעה של לא לגרום לו ךהרגיש ככה יותר. היא גרמה לו להרגיש שהוא שווה את זה אחרי הכל, שמגיע לו להיות בחיים, שמגיע לו הכל.

למרות שאולי לא.

שיערה האדום היה מונח על כתפיה, בעיניה העמוקות והחומות היה האור המיוחד הזה, למרות שהיו עיגולים כהים מתחת לעיניה היא עדיין נראתה יפה, עוצרת נשימה.

הוא הרגיש גל של דאגה. למה היא נראתה כלכך... חולה? 

אולי היא הרגישה חולה מהכל כמוהו. הארי הבחין בשפתיה שאינן זזות ואת הלסת הנעולה שלה כשהבחינה בו. היא ניסתה להסתובב על עיקבותייה אבל הארי תפס בידה.

"גין...", הוא אמר, מפתיע את עצמו בקולו היבש. 

"תן לי ללכת", היא לחשה למחצה וקולה נסדק. היא נשמעה כמו מישהי שבכתה הרבה.

"אנחנו צריכים -" הוא לא הצליח לסיים את המשפט כי ג'יני לקחה את ספריה והתחילה להתרחק ממנו.

"ג'יני בבקשה", הארי שלח יד והניח אותה על כתפה, נוגע מעט בעורה. הוא הרגיש את הרעד שעבר בה, הרעד שגרם לה להפיל את ספריה. הארי מיד רכן להרים את ספריה - או לפחות ניסה.

"אני לא צריכה את עזרתך. אני לא צריכה אותך בכלל", היא שיקרה. 

הארי ידע שהיא משקרת. האצבעות שלהם נגעו והוא התעלם מזרם החשמל שעלה בזרועו לכיוון ליבו. זה קרה בדרך כלל כשהוא נגע ה ובמשך שש שנים הוא ניסה להתעלם מזה בלי לדעת מה זה.

אבל עכשיו הוא ידע... זו הייתה רק היא.

"תקשיבי, אני מצטער. אני יודע שלא הייתי צריך להגיב ככה. אבל תביני שאני באמת רוצה שיהיה לך טוב. את לא יכולה להאשים אותי בזה", אמר הארי, מתעלם מהעובדה שלא היה נראה שאכפת לה ממנו. היא רק בהתה בנעליים שלה, כנראה אפילו לא מקשיבה.

"הא-הארי, אני-", היא גמגמה.

ג'יני מעולם לא גמגמה. היה ברור שהיא ניסתה לשחרר משהו. אולי היא סוף סוף תספר לו מה קרה. 

"זו הייתה אשמתי, אני צריכה להיות זו שמתנצלת", היא אמרה את המילה האחרונה מבין שיניה. היא בלעה את רוקה, ולראשונה בחייו - הארי ראה אותה נכנעת.

"בואי פשוט נשכח מזה, בסדר?", הוא שאל, מילותיו מלאות תקווה.

"כן.. כדאי", אמרה ג'יני וחייכה מעט. הארי הרגיש את המתח שהיה על כתפו נעלם כשהיא חיבקה אותו בחוזקה. סנטרה היה על כתפו והארי אחז אותה במותניה.

"הארי?", היא אמרה אחרי זמן מה, עדיין לא משחררת מהחיבוק.

"כן?", הוא אמר, לא זז ממנה מילימטר.

"אני תמיד אצטרך אותך", היא לחשה על כתפו, אבל הוא שמע אותה בבירור. הוא למד להבין את הלחישות והמלמולים של ג'יני. היא אמרה את זה בדרך המיוחדת הזאת, בדרך השקטה והבטוחה. כשהם הסתתרו, כשסיפרו אחד לשני סוד היא השתמשה בקול הזה. ג'יני הייתה זקוקה לו. והארי ידע שהיא תמיד תרצה. סוד או לא - הם תמיד ייצטרכו אחד את השני.

"גם אני תמיד אזדקק לך", הוא לחש באותה נימה, מנסה לגרום לה להבין. לגרום לה להבין שהסודות שלה תמיד בטוחים, שהלב שלה ואפילו היא בטוחים איתו. 

היא התרחקה מספיק כדי להביט לו בעיניים. עיניה התרחבו מעט כשהיא החזיקה את ידו. היא הושיטה את כף ידה והארי הושיט את שלו. ג'יני שילבה את אצבעותיהם.

עם כמה שהמעשה הזה נראה ילדותי - זו הייתה הבטחה. הוא נזכר בפעם הראשונה שהיא עשתה את זה - אחרי סיוט. הוא נזכר במשפט שהיא אמרה - "לא משנה מה נהיה שם אחד בשביל השני. לא משנה איך תמיד נדאג אחד לשנייה. אני נשבעת" הם ניענעו באצבעותיהם וג'יני חייכה בשפתיים צמודות. הארי לקח את כל כף היד שלה והם הלכו ביחד לכיוון המקום הרגיל שלהם.

הפרק הקודם		הפרק הבא