זאת לא אגדה?

היי, אז החלטתי להתחיל לעשות פרקים מנקודות מבט אחרות.

היום נקודת המבט היא של מושיק [הסבא], או יותר נכון היומן שלו.

טוב, בקיצור, תקראו ותהנו!

יומני היקר,

שלום לך. הנה אנחנו שוב נפגשים. אני זוכר את הפעם האחרונה שפתחתי אותך. כן. אני זוכר אותה טוב - טוב. זה קרה בסוף כיתה א'.

מצאתי אותך הבוקר בין ארגזי הקרטון הריקים, על המדפים העליונים, ועכשיו אכתוב פה את רגשותיי הרבים מהימים האחרונים.

זה היה נורא. פשוט נורא. להיות קפוא ככה, או להיות מחשבה רעה. עברתי הרבה דברים מחרידים בימים האחרונים. אתה אחד הדברים המעודדים כרגע.

באותו הבוקר, במקרה הנורא הזה, שכבתי במיטתי. רציתי לקום, להכין לי קפה ולצאת החוצה, לגינה, אבל לוציפר הזה הופיע. באותו הרגע נזכרתי. נזכרתי בצ'יזבט ההוא מכיתה א', על השד שמתחת למיטה. ''אתה... אתה... מי אתה... אדוני?'' שאלתי אותו בפחד. ''אוי, מושיק. חיכיתי כבר הרבה זמן לפגוש אותך.''

הוא סיפר לי את כל הסיפור. הוא סיפר לי על המחשבות הרעות. הוא סיפר לי את מה שלא ידעתי על השד שמתחת למיטה.

אני זוכר את המשך הסיפור, כאילו זה היה אתמול.

הוא הרים את פטישו. לא הייתי חכם כמו אמה הקטנה, לא שאלתי שאלות, לא ניסיתי לברוח, ולא היה לי אף אחד שיגן עליי. הייתי לבדי בבית.

אני זוכר את הכאב שבפגיעת הפטיש, אני זוכר. הכל אני זוכר.

פתאום מצאתי את עצמי במין מערבולת שחורה כזאת, מלאה ברוח ואבק.

''איפה אני?!'' צרחתי שם.

הגעתי אל קצה המערבולת. ישבו שם כל מיני אנשים שקופים, שנראים כמו רוחות רפאים. הסתכלתי על רגלי, שהתחילה לכאוב משום מה, וראיתי שגם לי קרה משהו.

גם אני הפכתי לרוח.

הרוחות האחרות הסבירו לי על הכל, על זה שהן מחשבות רעות, ובעצם מסתבר שגם אני, ועל הפטיש של לוציפר.

כמה שנים עברו, ועמדתי ליד שולחני. לכל רוח היה חדר משלה, ובו שולחן עבודה, מטבח, שירותים ומיטה.

על שולחני עמד כדור בדולח, שקוף ויפה, שראיתי דרכו אם משהו חשוב, נורא או משמח קרה. פתאום ראיתי שם את אמה, אמה הקטנה, ולוציפר. הוא כיוון אליה את הפטיש שלו.

היה משהו קטן שלוציפר לא ממש ידע, שזה על ביטול הכוחות.

הוא לא ידע שיכולתי לוותר על כוחותי, לתרום אותם למתים, ולחיות את חיי קצת חלש יותר, עם תרופות יומיות, והייתי יכול לחזור לעולם האמיתי, ולהציל את נכדתי.

כמובן שעשיתי את זה, אך לוציפר היה חכם ממני. הוא ידע יותר טוב ממני על כוחות הפטיש שלו. מסתבר שבנוסף לזה שהוא שד, ובנוסף למחשבות הרעות, הוא גם יכול להקפיא.

הוא ניסה להתחזק, ותרם את מיטב כוחו בשביל שאני אקפא.

ידעתי שאמה שלי מספיק חכמה בשביל להבין איך להציל אותי, והיא עשתה זאת. היא הרגה את לוציפר. היא הצילה אותי, וניצחה אותו. זה היה הרגע המאושר בחיי.

מאז חזרתי להיות קוסם חלקי, אני הופך להיות מורה בהוגוורטס, רק שאני צריך עזרה להדגמות, כי כמו שכבר הבנת, כבר וויתרתי על כוחותי.

אז... האמת שאני בדיוק עכשיו צריך ללכת ליום הראשון שלי שם, ואני ממש ממהר, אז...

ביי לך!

תודה רבה לכל מי שנרשם לעדכונים, זה מאוד עוזר שאני רואה כל מיני תגובת כמו: מותח! או: תמשיכי! תודה רבה!

אז מה אתם מציעים לי, להמשיך את הפאנפיק, או שאתם חושבים שהוא צריך לסתיים כאן?

אני אשמח להמשיך אותו, אבל אשמח גם לשמוע את דעתכם!

טוב, מקווה שנהנתם,

ביי!

הפרק הקודם		הפרק הבא