הו אלוהים לא שוב!

אני מקווה שכולכם מכירים את בדיחת הסיריוס-רציני, שלמרבה הצער עובדת רק באנגלית ולא היתה לי שום כוונה להחליף אותה בבדיחה כושלת שאולי כן תעבוד בעברית, אם יהיה לי מזל.

"נעלם?" קולו של סיריוס היה חלול כשחזר אחריו מאוחר יותר באותו לילה, כשהארי התגנב החוצה כדי לפגוש אותו. "נעלם? למה אתה מתכוון בנעלם?"

הארי נאנח. "אני מניח שזה היה יותר מידי לצפות ממך שלא להתעלם לחלוטין מההוראות המפורשות שלי."

"למה לי? אמרת שתדאג לזה," אמר סיריוס. "אני עדיין לא מאמין שהוא נעלם. כלומר, הייתי כל כך קרוב… כל כך קרוב… ועכשיו הוא נעלם."

"לא הוא," תיקן הארי. "הם. ההורקרוקס היומן נעלם גם כן."

סיריוס נאנק. "אתה יודע, אני אולי נרקבתי באזקבאן בזמן הזה בפעם שעברה שהיית בשנה השנייה, אבל בהתחשב בזה שזנב תולע היה עם הווויזלים במצרים, אני יכול להיות די בטוח שהחלק הזה לא קרה אז."

"אתה צודק," אישר הארי. "השאלה היחידה היא, למה זה קרה? למה שפטיגרו יברח עם היומן?"

סיריוס ירה מבט בהארי. "אה, אני לא יודע. אולי בגלל שאמרת לכולם שאני חיית המחמד שלך "רך כף". אולי למרות שזנב תולע לא נבהל כשברחתי מאזקבאן, כי לא ממש ניסיתי להיכנס להוגוורטס, הוא שמע את השם שלי והחליט שאו שזה צירוף מקרים מדהים לגמרי, או שאני באמת כאן כדי לתפוס אותו. למה הוא לקח איתו את היומן… אני לא יודע. אולי כי הוא זיהה אותו ממתי שוולדמורט הביא אותו ללוציוס."

הארי הסתכל על סיריוס, מתעלם לחלוטין מהחלק האחרון של דבריו. "אז אולי זה לא היה הרעיון הכי טוב בעולם לקרוא לך ככה, אבל אני לא זוכר שהצעת רעיונות טובים יותר."

"כן הצעתי," סיריוס לא הסכים.

"מה, סנאפלס? סליחה, סיריוס, אבל אף חית מחמד שלי לא תיקרא בשם חמוד כל כך. ברצינות, אם אתה רוצה שאני אמצא דרך קשוחה יותר להתמודד עם וולדמורט מאשר כוח האהבה, אז אתה חייב להציע כינויים טובים יותר מאשר 'סנאפלס'. ברצינות, זה נשמע כמו משהו שג'יני היתה בוחרת."

סיריוס התחיל לצחוק. "באמת? אין סיכוי שהיא עד כדי כך גרועה."

"רוצה להתערב? היה לנו ארנב בשנה שעברה ונחש איך ג'יני קראה לו. פלופסי."

"אי-איך אתה רצית לקרוא לו?" הצליח סיריוס לשאול בין התקפי הצחוק.

"מיסטר סופר להבת המוות. הי, זה לחלוטין שם מכובד לארנב!" התעקש הארי, משלב את ידיו כשסיריוס מילולית התגלגל מצחוק. "אתה יודע, אם לא תהיה רציני אני אחזור לישון."

לאחר כמה רגעים, סיריוס התאפס על עצמו. "אבל הארי, אני תמיד רצי-"

"בדיחת סיריוס אחת ואני חוזר לישון," הזהיר הארי.

"בסדר, בסדר…" נענה סיריוס באי רצון. "אז מה אנחנו עומדים לעשות? אנחנו יודעים שפטיגרו איפשהו עם היומן, אבל אנחנו לא יודעים אם הוא יודע שזה הורקרוקס או לא."

"כנראה שלא. אחרי הכל, אם אפילו לוציוס מאלפוי ובללטריקס לסטריינג', שלכל הדעות היו שני המשרתים הקרובים ביותר של וולדמורט, לא ידעו, אני לא רואה סיבה שהמרגל ידע. אף אחד לא סומך על מרגלים. אחרי הכל, אם הוא יכול להיות סוכן כפול, הוא יכול להיות סוכן משולש באותה מידה."

"אם כבר מדברים על -" התחיל סיריוס.

הארי גלגל את עיניו. "כן, סיריוס, אני בטוח שסנייפ באמת בצד שלנו. אתה באמת צריך לעזוב את זה. זה לא בריא לשמור טינה מלפני יותר מעשרים שנה."

"נסה לומר את זה לו…" מלמל סיריוס.

"טוב, למען ההגינות, אתה ניסית להרוג אותו כשהוא היה בן שש עשרה וזה ככל הנראה היה טראומה בשבילו," אמר הארי בדפלומטיות. "זאת אומרת, אני יודע שקיבלתי טראומה כשרמוס שינה צורה בלילה ההוא בצריף המצווח, והוא אפילו לא הספיק לנסות להרוג אותי. תודה לך על זה, דרך אגב."

"שכח מזה. אחרי הכל, בשביל יש סנדקים?"

"ואני באמת אמרתי לו את זה. על בסיס קבוע. אבל לזכותי יאמר, שאני חושב שהצלחתי לעצבן אותו כל כך שהוא מתישהו הפסיק לראות אותי כאבא שלי ועכשיו הוא רואה אותי כאדם מעצבן במיוחד בפני עצמו," אמר הארי בגאווה. עם קצת מאמץ, הוא הצליח בשנה אחת לעשות את מה שקודם לא היה יכול להשיג בשש.

"כל הכבוד," אמר סיריוס בהערכה.

"בחזרה לנושא, על אף שזנב תולע לא ידע מה זה היומן הזה, הוא ככל הנראה יכתוב בו בשלב כלשהו. כשהוא יעשה את זה, הוא יבין שזה הדבר הקרוב ביותר לפקודות של לוולדמורט שהוא יקבל. הוא ימשיך לכתוב וככל הנראה יכנס בו הדיבוק. כשזה יקרה…" הארי נאנח בכבדות. "כשזה יקרה, חדר הסודות ככל הנראה יפתח שוב."

הארי ידע שהוא שוכח משהו. זה הציק לו כל הבוקר; הוא רק לא יכל ממש לזכור מה זה היה. זה היה מקרה נדיר בו כדור הזיכרון של נוויל יכל להיות שימושי, חוץ מזה שהארי כבר ידע שהוא שוכח משהו וכשטבעת המצב רוח לא היתה אומרת לו מה, בדיוק, הוא שכח, הארי ידע שהוא כנראה היה נעשה מתוסכל וזורק את זה.

כמובן, זה לא היה מציאותי לצפות מהארי לזכור הכל. מצד שני, עכשיו הרציף אטם את עצמו והוא ורון היו תקועים בחוץ בזמן שכל השאר היו תקועים בפנים והרכבת בדיוק נסעה. פעם שעברה, כמובן, הם עפו במכונית של הוויזלים לבית הספר. כמובן, זה היה מאוד מסוכן ומאוד לא אחראי והם היו צריכים לחכות להוריו של רון ו… אוי נו, על מי הוא מנסה לעבוד?

"אני אנהג."

רון הביט על הארי בספקנות בזמן שטיפס אל מושב הנוסע. "אתה בכלל יודע לנהוג?"

"כמובן," אמר הארי עניינית. "כל מי שחי בעולם המוגלגים יודע לנהוג."

"אז זה כאילו הגרסה המוגלגית לתעופה?" שאל רון כשהארי המריא.

"אמ… סוג של…" שיקר הארי. הוא ידע, כמובן, איך לנהוג, אחרי שהרמיוני חפרה לו בקשר לרישיון זמן קצר לאחר שהביס את וולדמורט. "יש להם ספורט שמבוסס על מכוניות, בכל אופן."

"כמו קווידיץ'?"

"קצת. זה יותר משהו כמו מרוץ של מכוניות כשאתה מקווה שלא להתנגש לתוך מישהו או בקיר או לעלות באש בספונטניות תוך כדי," הסביר הארי.

"מוגלגים הם מוזרים," העיר רון.

"זה מה שהם, רון. זה מה שהם," אמר הארי בהיסח הדעת בעודו מאיץ, מחפש את הרכבת. זה היה מאוד פשוט, רק לעקוב אחרי הפסים. אחרי משהו כמו עשר דקות, הם מצאו והשיגו אותה. הארי התחיל להנמיך באיטיות, מכוון לנחיתה על גג הרכבת.

"אתה משוגע? אנחנו לא יכולים לנחות כאן!" קרא רון.

"למה לא?" שאל הארי בתמימות.

"אתה תהרוג את שנינו!"

"אה, אני לא. זה יהיה בסדר. רואה?" כדי להוכיח את דבריו, הארי אט אט הוריד אותם אל הקרון האחרון. הנחיתה היתה מעט קפיצית, אבל בכל זאת, הרכבת נעה במהירות של כתשעים קמ"ש.

רון נראה ירוק ומעד החוצה מהאוטו אל גג הרכבת. הוא הקיא.

הארי עיקם את אפו. "יופי. מה דעתך ללכת ראשון? הוא הציע, עוזר לרון לרדת לקרון מתחתם.

ברגע שחברו היה מחוץ לשדה הראייה, הארי הוציא את השרביט שלו, נקש על הרכב, ולחש, "פרוטוס." הארי צפה במכונית נעלמת בשביעות רצון. לקח לו זמן להבין איך עושים את הכישוף הזה. הוא ירד בעקבות רון לתא מתחתם.

כישוף תועה מייד רעד ליד אוזנו. "מה לעזאזל?" שאל הארי, מביט סביבו. הוא גנח. כמובן; הם היו חייבים לבחור את התא של הסלית'רינים של השנה השנייה. "מה הולך פה?"

"הולך?" הדהד דראקו. "מי הולך?"

"אה, אמ, לא חשוב," אמר הארי, מחליט שעדיף לא לציין שזה סלנג של מוגלגים. "למה אתם תוקפים זה את זה? אני הייתי כאן למעלה שתי דקות!"

"היינו עסוקים בעניינו כשפתאום גריפינדורי נפל מהשמיים. חשבנו שאנחנו מותקפים," סלית'רינית בלונדינית שהארי זיהה כדפני גרינגראס אמרה לו בתמימות.

"זה היה תשע על אחד; איך זה יכול להיחשב כהגנה עצמית?" שאל הארי בסקרנות.

"חשבנו שזה היה פלישת וויזלים וששאר הוויזלים יגיעו אחריו," הסבירה ג'ינג'ית שהארי היה די בטוח שהיא טרייסי דייויס. המ. הוא באמת צריך להקדיש יותר תשומת לב לתלמידים בשכבה שלו.

הארי גלגל את עיניו. "אני בטוח. בכל אופן, רון, נפטרתי מהמכונית אז עם קצת מזל ההורים שלך רק יחשבו שהם משתגעים ושלא לקחנו את האוטו."

"איך נפטרת מהמכונית?" שאל רון, מבולבל. "אני לא חושב שלמדנו שום לחשים לזה בשנה האחרונה."

"קסם."

"כן, אני די הבנתי את החלק הזה. אבל איך בדיוק -"

"הבנתי נכון שהטסתם מכונית מתחנת קינגס קרוס לכאן?" התערב דראקו, מרים גבה.

"כן," הארי צהל.

"יש בכלל טעם לשאול למה?"

"זוכר שביקשתי ממך לצוות על דובי שלא לגנוב לי את המכתבים?" שאל הארי.

דראקו הנהן.

"ובכן, שכחתי לבקש ממך להגיד לו שלא ינסה להציל את חיי," הסביר הארי.

"אז אתה הטסת מכונית להוגוורטס אקספרס בגלל שגמדון הבית שלי רוצה להציל את חייך?"  דראקו חזר אחריו בחוסר אמון.

"בעיקרון."

"אתה עומד להצטרך להסביר את זה," אמר דראקו ישירות.

הארי נאנח בתיאטרליות. "הוא ככל הנראה הכניס לראש שלו שהוגוורטס עומדת להיות מלכודת מוות ולפיכך עדיף שאני אשאר עם הדודים המוגלגיים שלי ובמיוחד עם הדוד המוגלגי שיכול כל רגע להופיע ולנסות לחנוק איתי. לכן, הוא אטם את הרציף ורון ואני השעממנו אז החלטנו לא לחכות עד שכולם יסדרו את הבלגן ופשוט לטוס לכאן."

דראקו פשוט בהה בו. "זה בטוח הדבר הכי דבילי שאי פעם שמעתי."

"וזה בדיוק מה שנקרא קשוט עצמך תחילה. אבל ברצינות, אתה נשמע כמו הרמיוני…"

דראקו מייד עשה לו פרצוף. "אתה חושב שהוא ינסה, *אהמ* 'להציל את חייך' שוב?"

"קרוב לוודאי."

"כן, זה מגוחך להחריד. דובי!" קרא דראקו.

"כן אדון?" שאל דובי בהיסוס כשהופיע.

"אני מצווה עליך להפסיק לנסות להציל את חייו של הארי. זה מאוד מעצבן. פשוט תן לו להישאר בהוגוורטס. הבנת?"
"כ-כן, האדון דראקו," אמר דובי באוזניים שמוטות.

"מעולה, עכשיו לך."

בצליל קראק קטן, דובי נעלם.

"תודה," אמר הארי, מלא הקלה. "אני באמת חייב לך עכשיו."

"שכח מזה. רק תוציא מהתא שלי את הוויזלי לפני שנאלץ לקלל אותו שוב."

"בסדר. להתראות דראקו, להתראות שאר הסלית'רינים שאני לא אוהב כמו דראקו," הארי נפנף בעליזות כשמשך את רון אל התא הבא.

בתא הבא שהם ניסו היו סדריק וצ'ו צ'אנג, מפלרטטים בביישנות. אחר כך  הם עברו אצל התאומים וויזלי, לי ג'ורדן, אג'לינה ג'ונסון, אליסיה ספינט וקייטי בל שבחנו את ציוד התעלולים של התאומים. הם נתקלו בפרסי ואוליבר ווד משחקים שח קוסמים (אוליבר זרק הערה על כמה שהיה נחמד לנצח בשנה שעברה כי זה היה הניצחון הראשון שלהם מאז שצ'ארלי וויזלי עזב. פרסי ציין שצ'ארלי עזב רק שנתיים קודם לכן ואוליבר זרק עליו ספר). למעשה, זה נראה כאילו הם עברו את כל אוכלוסיית הוגוורטס לפני שמצאו את הרמיוני ונוויל, שישבו באחד התאים הראשונים יחד עם ג'יני ולונה לאבגוד.

"הנה אתם!" אמר הארי, נרגז. "חיפשנו אתכם בכל מקום."

"אני חושבת שזו השורה שלי," אמרה הרמיוני, משועשעת. "נוויל ואני חיפשנו אתכם בכל הרכבת פעמיים לפני שבסוף תפסנו את התא הזה."

"הייתם אמורים להגיע אחרי אמא ואני דרך הרציף אבל לא ראינו אתכם," ציינה ג'יני.

"זה בגלל שהרציף אטם את עצמו והטסנו את המכונית של אבא אל הרכבת," אמר רון ישירות.

"אתם עשיתם מה?"

"אני מבין שאת לא מאשרת?" שאל הארי בשלווה.

"ברור שאני לא מאשרת! יכולתם להיתפס! או להיהרג! או… או להיות מגורשים מבית הספר!" סיימה הרמיוני, מזועזעת.

"עברנו על זה כבר, הרמיוני," אמר הארי בעדינות. "צריך הרבה יותר מזה כדי לגרש מישהו. במיוחד אותי. לכל הרוחות, הסנדק שלי לא גורש מבית הספר על שניסה לתת את פרופסור סנייפ מאכל לאדם זאב."

"הסנדק שלך זה לא סיריוס בלק?" שאל רון.

הארי שכח שציין את זה בחג המולד לפני רון, התאומים, פרסי וטונקס. הוא הניח שהיה לו מזל שטונקס לא זכרה את זה כשציין שסיריוס, בצורת כלב, הוא הסנדק שלו. טוב, או זה או שהיא חשבה שהוא צוחק. אחרת היו לו בעיות.

"אה, ובכן, כן," הוא הצליח לומר לבסוף.

הרמיוני נראתה אפילו יותר מזועזעת. "אלים אדירים, הוא ניסה לתת את פרופסור סנייפ מאכל לאדם זאב ועדיין הורשה להישאר בהוגוורטס? מה דמבלדור חשב לעצמו?"

הארי משך בכתפיו. "שלכל מי שפחות נורא מוולדמורט מגיעות 53 הזדמנויות?"

"למה חמישים ושלוש?" שאל נוויל.

"זה מספר אי זוגי נחמד."

"לא זה לא," אמר נוויל, מבולבל.

"זו לא הנקודה. הנקודה היא: אנחנו לחלוטין הטסנו את הרכב של אבא של רון חצי הדרך להוגוורטס ואז השתמשתי במדהימות המסחררת שלי כדי לשלוח אותו חזרה."

"כל עוד לא סיפרת את זה לאף אחד, אני מניחה שאנחנו יכולים להעמיד פנים שזה לא קרה," אמרה הרמיוני באי רצון. היא נעצרה. "רגע. לא סיפרת לאף אחד, נכון?"

רון והארי הסתכלו זה על זה לדקה, ואז רון מיהר לשאול את אחותו מה היא חושבת על הוגוורטס עד כה והארי הציג את עצמו בפני לונה. נוויל נשאר לנסות להרגיע את הרמיוני.

אחרי הכל, הם לחלוטין סיפרו מה קרה לכל מי שהם פגשו.

מסיבת פתיחת השנה היתה נחמדה ביותר, לא מעט בגלל שהוא לא ציפה להגיע אליה כשהוא ורון לקחו את המכונית בהתחלה. הארי הריע בקול כשג'יני התמיינה לגריפינדור והוא שיכנע גם את פרד, ג'ורג', הרמיוני, נוויל ורון להריע איתו כשלונה התמיינה לרייבנקלו. זה משך כמה מבטים מוזרים כי אף אחד אף פעם לא הריע לאף אחד שלא מהבית שלו, אבל ממתי דברים כאלה עצרו את הארי?

החלק הכי טוב, הוא קיבל כמה מבטים חשדניים מהצוות - ללא ספק כי הם שמעו את השמועות עליו ועל רון בקשר ללקיחה של המכונית המעופפת של הוריו - אבל מאחר ואיש מהסלית'רינים שראו אותם נכנסים לרכבת לא רצה במיוחד להתעסק עם זה, לא היה באמת שום דבר שהם יכלו לעשות.

הארי היה קצת עייף מליל מסיבת ה'הארי ורון הטיסו מכונית חצי הדרך להוגוורטס ויצאו מזה' במועדון, אבל הוא היה בהחלט עליז בבוקר הבא. כולם היו שם, אפילו פרסי (שהארי היה צריך להשקיע עשרים דקות בלשכנע אותו שהטיול הקטן שלהם הוא רק תירוץ לערוך מסיבה וגם אם הם היו נוסעים ברכבת כמו כולם הם היו חוגגים את פתיחת השנה).

הארי הרים את מבטו מארוחת הבוקר שלו בזמן כדי לראות את הינשוף של הוויזלים, ארול, כמעט מתמוטט לפני רון. ויותר מזה, היה לו צווחן במקור. רון החוויר וכולם באולם הגדול (שהסתכלו על ארול הכמעט גוסס) הראו קרועים בין הרצון להישען קדימה כדי לשמוע מה הוריו של רון עומדים לומר על התקרית לבין לברוח מהחדר. ברצינות, צווחנים היו מעצבנים. כן, זה היה מאוד מאוד מביך למי שקיבל אותם, אבל ההורים באמת צריכים לשמור על הצעקות שלהם פרטיות יותר. בלי להזכיר את זה שלכולם באולם הגדול לא בדיוק רוצים לשמוע הרצאה בכל פעם שתלמיד עבר על החוקים.

למרבה המזל, הארי פתר בשבילם את ההתלבטות. הוא פתח כל אחר יד את הצווחן והוא התחיל לצווח "רונלד ביליוס וויזלי!"

כמובן, זה מה שהוא הספיק להגיד לפני שהארי במהירות נקש על הצווחן ולחש, "מופליאטו."

הצווחן המשיך, אבל אף אחד לא יכל לשמוע אותו עכשיו. טוב, אף אחד חוץ ממנו. עדיין, מחיר קטן לשלם בשביל הצורה שבה כולם הסתכלו עליו ביראת כבוד על איך שהוא ניצח את הצווחן. אה, והוא גם הציל את רון מהמבוכה של אמא שצורחת עליו לפני כולם. זה גם היה נחמד.

והאם הוא שמע כמה מלמולים על "הילד שהשתיק"?

קוסמים בהחלט אוהבים את הביטויים שלהם.

הסוף, לעת עתה. יש לי עוד כמה וכמה פרקים מתורגמים על הדרייב שאני בטוחה שאתם רוצים לקרוא! אבל מאחר ואני יכולה, וממש התחשק לי, אני אהיה מרושעת קצת (הרבה). אז אין פרק חדש עד שאני אקבל... אמממ... שלוש תגובות מתחננות. בואו נראה אם ימצא חן בעיני תפקיד המתרגמת המרשעת. מוואהאהאהא!

הפרק הקודם		הפרק הבא