צלקת ברק

בס"ד

מה שלומכם?

מקווה שטוב.

אז פרק חדש!

ואיזה דמות אתם הכי אוהבים?

זה באמת מסקרן אותי.

והיי,

תהנו⁦❤️⁩

_____

קור.

חשכה.

סכנה.

זה מה שגופי מאותת לי כאשר אני נזרק לתוך המים הקרים מקרח.

אני מפעיל מייד לחש בועות קסדה ורץ לחפש את מינירווה.
היא שוקעת לאיטה, שערה השחור פזור ומרחף סביבה במים, כמו בת ים.
"מינירווה?"
אני שואל.
היא לא עונה.
"מינירווה!"
אני נבהל, מפעיל את קסם בועית הקסדה עליה וצופה בה בדאגה כשהיא משתנקת.
"את בסדר, מינירווה?"
אני שואל בקצת לחץ.
"כן," היא אומרת בשקט.
"מעולה. בואי נלך לחפש את גבירת האגם."
היא מהנהנת, שערה מתפזר במים וגלימותיה מרחפות סביבה.
"לומוס!"
שנינו צועקים בבת אחת, ובתוך ים האפלה יש שתי נקודות של אור.
"אתה חושב שהיא ידידותית?"
"אני מקווה," אני מדגיש.
"ואם לא?"
אני נאנח.
"אם לא, מינירווה מקונגל," אני אומר, "אנחנו בצרה גדולה."
"לשם שינוי," אומרת מינירווה בטון רוטן מעט, "ששום דבר לא ישתבש!"
שנינו ממשיכים לשחות, לא מוצאים שום דבר מיוחד חוץ מכמה דגים.
צבעם של המים כבר הופך לבהיר יותר, אפילו ורדרד, כשהזריחה מתחילה להאיר את השמיים.
"טוב," אני מגחך, "בינתיים אנחנו סתם מגששים באפלה-"
אני נסוג לאחור במהירות כשזוג חרבות כמעט מפלח אותי.
מולנו עומדים שני בני ים, מצליבים חרבות, ועיר שלמה עם אורות צהבהבים זוהרים נפרשת מתחתינו.
אני אוחז את ליבי בבהלה.
"אתה בסדר, סוורוס?"
אומרת מינירווה, חיוורת ורועדת עד לשד עצמותיה.
שני בני הים אומרים משהו לא ברור.
"את דוברת מימית?"
אני שואל את מינירווה בחשש.
"לא," היא עונה, מבינה את המצב הבעייתי.
איפה דמבלדור כשצריך אותו.
"אתה חושב שדמבלדור יודע?"
שואלת מינירווה.
"מה הוא יודע?"
אני מחזיר לה שאלה.
"לדבר מימית? על כל האגדה הזאת, והאם היא נכונה?"
מינירווה מדברת בחופשיות, מודעת לזה שבני הים לא מבינים אותנו.
"דמבלדור יודע הכל," אני אומר בפשטות, "אבל אני לא בטוח בקשר לזה."
"אבל אתה אמרת שהוא יודע הכל," משתוממת מינירווה.
"לדעת הכל זה לאו דוקא לדעת את כל המידע שבעולם," אני אומר, "זה לדעת את כל מה שהיה ביכולתך לדעת. אם היית זוכרת את כל השמות של כל המוגלגים בעולם, האם זה היה עוזר לך?"
היא לא מנענעת בראשה, רק מצביעה בפחד על בני הים ולוחשת:
"נראה לי שהם מתעצבנים."
ואכן, בני הים מעוררי אימה אפילו בהתרגזותם הקטנה ביותר.
גופיהם חסונים וחזקים, שריריהם בולטים, וחניתות ארוכות וחדות בידיהם.
המקלות שלנו חסרי טעם מולם.
"אנחנו רוצים לפגוש את המלכה," אני אומר לאחד השומרים.
הוא רק מתעצבן יותר.
לא ממש מתחשק לי למות מורה של בן ים מעוצבן.
אני נאנח.
אני מסמן בידי מין כתר, מנסה להביע את עצמי.
הבן ים רק מתעצבן יותר.
"הם צודקים, סוורוס," אומרת לי מינירווה בשקט מפוחד, "אנחנו מבחינתם פולשים."
אני מהנהן בעצבנות הולכת וגוברת.
כן, תודה, מינירווה.
לא שמתי לב.
"תבין-" אני מנסה להגיד, "אנחנו רק רוצים-"
אבל שום דבר לא עוזר.
שני בני הים מרתקים אותנו לעמוד, ביחד, ומוציאים את החרבות המעוקלות שלהם.
"סוורוס! תעשה משהו!"
מינירווה רועדת בכל גופה, משותקת מחרדה.
"אני לא יודע! תנסי את!"
אני אומר, נושך את שפתיי.
זה אשמתי.
מינירווה ואני נמות, וזאת תהיה אשמתי.
היא אמרה לי להיזהר, לא לבוא לאגם הזה.
מינירווה... מינירווה צדקה.
"סוורוס!"
היא צורחת עכשיו, מרגישה את החנית על גופה.
שערה החום שחור מתפתל בחוזקה, ועיניה משקשקות מאימה טהורה.
אני מדמיין את עצמי מנסה להגן עליה, נהרג גם אני, פצוע מחרבותיהם הגדולות של בני הים.
גופותינו ישקעו למים, באפלה.
אף אחד לא יידע בחיים איפה אנחנו.
וולדמורט... וולדמורט יעבור מגוף לגוף ויתחיל טרור אופל חדש.
אני עוצר את נשימתי.
ואז צורח בכל הכח.
"מרלין!!"
אני צועק בפראות, שערי השחור מפוזר סביבי במים.
מינירווה לוטשת בי עיניי איילה מבוהלות.
אני נושך את שפתיי בכוח.
אם האגדה נכונה, מרלין אמור להיות קבור כאן, בתור אהובה הנצחי של גבירת האגם.
האהוב שהיא הרגה.
הם צריכים להכיר את השם הזה.
האגדה חייבת להיות נכונה.
אם לא, נמות.
אני עוצם את עיניי, הפעם בציפיה לגורל.
הם מניפים את חניתותיהם.
הלב שלי דוהר, יוצא כמעט מתוך גופי.
ואז מנתקים בכוח את השלשלאות שכובלות אותנו.
"מר- לין," חוזר אחד מהם על המילה במבטא זר, קסום כמעט.
אני נושם לרווחה, ומינירווה קורסת בהקלה.
"סוורוס," אני אומר ומצביע על עצמי.
"מינירווה," מינירווה ממהרת לחקות אותי.
שניהם מביטים בנו.
"סוו- רוס," חוזר אחד מהם, אחד עם שער חום ועיניים ירוקות פראיות.
"מי- נירווה," חוזר השני, סבוך שער שחור עם גבות עבות, במקצב המיוחד של בני הים.
"אור-יון," אומר בעל השער החום.
"סיי- לאס," אומר השני.
מינירווה מביטה בי בשאלה.
"ניראה לי שהם מנסים להגיד לנו מה השמות שלהם," אני לוחש לה.
"אוריון," אני אומר, חוזר על שמו כדי להראות שהבנתי, "סיילאס."
הם עושים תנועה שקרובה להנהון.
"מרלין?"
אני שואל, מצביע לכיוון העיר התת מימית.
"מרלין," אומר בכבדות אוריון, מנסה לדבר במבטא שלנו.
הוא מצביע לכיוון קצה העיר, שם יש ארמון גדול שעשוי מאבן ירקרקה.
"סוו- רוס," אומר אוריון, "מי- נירווה," הוא מוסיף, מצביע על שנינו ואז על מרכז העיר.
"ניראה לי שהוא רוצה להראות לנו איפה המלכה והקבר של מרלין," לוחשת לי מינירווה בהתלהבות.
"מרלין?" אני שואל, מצביע על הארמון התת מימי.
"מרלין," מאשר סיילאס.
"סוורוס, מינירווה, אוריון וסיילאס- מרלין?"
אני שואל, מצביע על כולנו.
אתל מלווים אותנו לשם?
אני מנסה להגיד, משתמש באוצר המילים המוזר של סוורוס-מינירווה- אוריון- סיילאס- מרלין.
"סוו- רוס, מי- נירווה, אור- יון, סיי- לאס- מרלין," מאשר סיילאס בהנהון.
"תודה," אני פולט.
שניהם מביטים בי באי הבנה.
"סיי- לאס," אומר סיילאס ומצביע עליו ועל עמדת השמירה, ואז מצביע עלינו ואז אוריון, "אור- יון, סוורוס, מינירווה -מרלין."
הם מחליפים מילים במימית מהירה, וסיילאס נשאר בעמדת השמירה בעוד אוריון בא איתנו.
בן הים החביב בעל היא החום עשיר והעיניים הירוקות מדריך אותנו, מצביע מידי פעם על מראות משונים ועם זאת יפהפיים.
דגים שוחים ביננו, וכדורי אורות צהובים קורנים מאירים את רחובות העיר התת מימית המופלאה.
בני ים מקשקשים לידינו במימית מהירה, מצביעים על המראה הנדיר.
אוריון מנסה להסביר לנו משהו, אולי שבני אדם לא היו כאן בטח כבר מאות שנים.
"בני הים חיים לנצח?" שואלת מינירווה, מסוחררת מהעיר המופלאה.
אנחנו עוברים ליד בת ים צעירה, שער סגול עמוק על ראשה.
"אני לא יודע," אני עונה בכנות, מתפעל ממבנה מסוגנן המסותת מאבן לבנה בוהקת.
שנינו אומרים בבת אחת "תודה" לאוריון, ואז נזכרים שהוא לא יכול להבין אותנו.
הוא מחייך, מידי פעם זורק כמה מילים במימית, אלינו או לבני ים אחרים.
בערך בחצי הדרך, שמינירווה לא מפסיקה לחרוט מראות נדירים במוחה, אנחנו עוברים ליד בן ים צעיר.
יש לו שער כחול כהה, ועיניים סגולות נבונות.
"בני אדם?"
הוא שואל בהתפלאות.
"סוורוס, מינירווה," אני אומר במונטניות, ואז קולו מה הוא אמר.
"אתה- אתה דובר-?"
אני מגמגם בהתרגשות.
"כן," עונה בן הים הצעיר, מרוגש.
אוריון רוטן לעברו משהו במימית.
"מירא- נדום," הוא רוטן בסוף המשפט.
אני מתחיל לקלוט לאט את המקצב המיוחד של שמות בני הים, בעל שני טונים בשני הברות שונות.
"מיראנדום?"
אני שואל אותו.
"השם שלי," הוא עונה.
אוריון שוטף אותו במימית מהירה.
"מה הוא רוצה?"
מינירווה שואלת בסקרנות.
"הוא כועס כי הסתובבתי בחוץ," אומר מיראנדום בחיוך, "וכי אני לא אמור לדעת את שפת בני האדם."
"למה?"
סקרנותי לגבי בני הים, הגזע המסתורי והמדהים הזה, הולכת ותופחת.
מיראנדום מושך בכתפיו.
אוריון צועק עליו משהו, ומיראנדום משיב לו בקול מעוצבן.
לבסוף הם מגיעים להסכמה, אך עדיין נראים שניהם מעוצבנים.
"מה קורה?"
מסתקרנת מינירווה.
"אני בא איתכם," מפתיע מיראנדום, "לארמון."
אני מתפתה לשאול למה, אך שותק.
"אתם חיים לנצח?"
שואלת מינירווה, לא מצליחה לרסן את מוחה החוקר.
"לא ממש," אומר מיראנדום, "אבל כן הרבה זמן. אוריון יהיה עוד מעט בן מאה שמונים וארבע, נכון?"
אוריון מהנהן.
"אבל המלכה חיה לנצח, לא?"
אני שואל, הרבה תקוות תלויות בשאלה הזאת.
"כן," אומר מיראנדום, "אף אחד לא יודע ממש איך."
מינירווה מכווצת את מצחה בהבנה.
אני מסתכל עליה.
השמועות אומרות שהיא היתה האחת שהמצנפת התלבטה לגביה הכי הרבה- חמש דקות שלמות וחצי, למעשה.
גריפינדור או רייבנקלו.
קולו של מיראנדום מוציא אותי מהירהורי.
"כאן נמצאת העיר העליונה," אומר מיראנדום, "בתי הלימוד, הבית הפתוח, האולם, הארמון ועוד מבני ציבור."
"בתח הלימוד?"
שואלת מינירווה, נלהבת.
"כל בן ים רשאי ללמוד באיזה גיל, מתי שהוא רוצה, לפי רמות," אומר מיראנדום, "מישהו יכול להיות בכיתה העליונה בגיל ארבע עשרה ואילו אחר יכול להישאר בכיתת היסוד בגיל שלושים."
"באיזה רצה אתה?"
אני משתדל לא לחטט, אבל לא מתאפק.
"אני סיימתי את בית הלימוד," מחייך מיראנדום חיוך צחור שיניים.
שנינו פוערים את פינו בתדהמה.
"אתל מבינים, מאז יש לי סוג של אובססיה לבני אדם," הוא מספר, "אני צופה בהם כל הזמן... אני צופה בבית הספר שלכם, צופה בעולם שלכם... הכל נראה גדול כל כך, מסקרן כל כך... אבל לבן ים אסור לצאת מהעיר."
מיראנדום נושא את מבטו למעלה, אל המים הבהירים יותר שמסמלים את תחילתו של השחר.
"הלואי," הוא נאנח בערגה.
"מרלין," אומר פתאום אוריון, ואנחנו קולטים שכבר הגענו לפתח הארמון הירוק.
אוריון אומר בשקט משהו למיראנדום.
"אוריון יישאר כאן," מכריז מיראנדום, "אני יבוא איתכם."
אנחנו מביטים בבן הים החביב, שלמרות שפלשנו נתן לנו הזדמנות.
"סוו- רוס," אומר אוריון, "מי- נירווה."
אנחנט מחייכים אליו.
"אור- יון," אני אומר, "תודה."
בהתחלה הוא נראה מבולבל, אבל אחר כךק מסתמנת על פניו הבנה.
"תודה, סוו- רוס, מי- נירווה," הוא מחייך, והולך.
"אתה לא רוצה ללכת?"
אני שואל את מיראנדום בעדינות, למרות שאני מייחל שהוא יישאר.
"איך היא?"
שואלת מינירווה, קצת מפוחדת.
"היא יודעת את שפת בני האדם," מחייך מיראנדום.
"באמת?"
אני מתפלא.
"כן."
"אתה רוצה ללכת? אנחנו באמת נוכל להסתדר מכאן," אומרת מינירווה, כבר בטוחה יותר בעצמה.
"אני בכל מקרה אמור להיות כאן," מגחך מיראנדום, "ותאמינו לי, אם אתם רוצים להצליח, אני יכול לעזור לכם מאוד."
ועוד לפני שאנחנו מספיקים לעבד את דבריו, קול חזק נשמע.
שנינו משתאים, מביטים באישה קורנת יופי, שחורת שיער ועם עיניים כחולות כקרח, ועם זאת שבריריות, שמרחפת קלות במים לעברנו.
נזר בדולח מונח בעדינות על ראשה הבוהק.
"גבירת האגם," אני משתנק.

"היי, אמא," אומר מיראנדום.

הפרק הקודם		הפרק הבא