מכשפה מלכותית

עוד פרק להיום!~

תהנו מהקריאה:-) 

אדלן הייתה ערה כבר משלוש לפנות בוקר, וכשרוז נגשה למיטתה, היא ראתה את פניה המבוהלות של אדלן. במשך חצי שעה נסתה לגרום לה לספר מה מטריד אותה, אך ללא הצלחה. בחדר המועדון נטלתה מודעה חדשה:

לימודי תעופה לתלמידי השנה הראשונה

ביום ג' החמישה עשר לחודש יתקיים השיעור בתעופה לתלמידי השנה הראשונה בפיקוחה של קיילני לבולוגריץ'.

מטאטאי תעופה יחולקו לתלמידים עם תחילת השיעור. תלמידי גריפינדור ישתתפו בשיעורים עם תלמידי סלית'רין .

בברכה,

פרופסור מקגונגל,

מנהלת בית הספר הוגוורטס.

אחרי קריאת המודעה, מצב רוחה של אדלן השתפר כליל. היא רצתה מאוד ללמוד לטוס, וקיוותה שניחנה ביכולות לכך. ממה ששמעה, אימה של אדלן הייתה שחקנית קווידיץ' טובה מאוד בילדותה, ואדלן קיוותה שירשה את הכישורים לכך. 

אך המחשבות על חלומה המפחיד חזרו עד מהרה בשיעור תורת הצמחים, כשפרופסור לונגבוטום הסביר כיצד לנטרל את הצמח מלכודת השטן. אדלן לא יכלה להקשיב, וביקשה ללכת לאחות, המציאה איזה תירוץ שהיא לאמרגישה טוב. לפני צאתה מהחממה, לחשה אל רוז, "תוכלי לכתוב לי סיכום לשיעור?" רוז הינהנה לאישור, ואדלן יצאה בכובד ראש. 

במקום לפנות אל המרפאה, הלכה אדלן היישר אל חדר המועדון. ביום רגיל, הייתה אדלן הולכת לישון, בייחוד לאחר שהפסידה שעות שינה רבות בלילה הקודם. אך היא פחדה שהסיוט מהלילה יחזור שוב, וניסתה להישאר ערה, וללא הצלחה. אט אט היא שקעה בשינה.

אך היא לא ראתה את החלום מהלילה הקודם. בחלומה היה רק ערפל וקולות מעומעמים, כאילו החלום עוד לא החליט מה הוא רוצה להראות לה. אך רגע לפני שהתעוררה, ראתה אדלן את האור הירוק, כמו שיצא משרביטו של הפרופסור פלנצ'יס בחלומה הקודם.

היא דחקה את החלום מראשה, וכשהסתכלה בשעון ראתה שיש לה עוד זמן להגיע לשיעור לחשים. היא יצאה במהירות עם תיקה מחדר המועדון, ומהרה לכיתת הלחשים. היא התיישבה בשולחן לבד, בדיוק באותו הזמן שבו נכנס הפרופסור פליטיק אל הכיתה. הוא הציג את עצמו והסביר על הנושאים שילמדו בכיתה במהלך השנה.

הם התאמנו במהלך השיעור על הלחש וינגארדיאום לביוסה- לחש הגורם לעצמים לרחף באוויר, ואדלן הצליחה בנסיונה השני לגרום לנוצה לרחף. 

בשיעור תולדות הקסם, אדלן הרגישה שהיא שוב נרדמת, כשפרופסור בינס, שהיה בעצם רוח, הסביר על שביתת המפלצות בשנת- 1911, וטון דיבורו היה משעמם עד כדי מוות. בסוף השיעור, במקום סיכום היה על גליל הקלף של אדלן שתי מילים- אבדה קדברה. היא אפילו לא הבחינה שכתבה אותן, ופנתה ישירות אל רוז ובקשה להעתיק את הסיכום שהיא כתבה. 

לאחר יומיים הסיוטים של אדלן היו אך ורק ערפל וקולות מעומעמים, היא יכלה לישון כמו שצריך. כבר הגיע היום הרביעי ללימודים, ושיעורי בית רבים הוטלו על תלמידי השנה הראשונה. כשהשיעור האחרון, שהיה שינוי צורה, הסתיים, פנו כל התלמידים אל המדשאות כדי להכין את שיעורי הבית שניתנו להם בשמש החמימה. היה זה יום נהדר, ואדלן הרגישה ששום דבר לא יכול להשתבש. היא הספיקה לבלות גם עם אלבוס, והם טיילו לאורך האגם, משוחחים ורוטנים על שיעורי הבית הרבים שניתנו להם. כשהחל להחשיך, פנו חזרה אל הטירה, והלכו אל האולם הגדול אל ארוחת הערב. אדלן הייתה מורעבת והעמיסה על צלחתה כמות אדירה של אוכל. רוז הבחינה בשיפור במצב רוחה של חברתה, שעד לפני יומיים נראתה מדוכדכת מאוד ולא דיברה איתה כלל. כשגמרה לאכול, ראתה אדלן שהשעה כבר שמונה. היא לא הרגישה עייפה כלל, וגם לא התחשק לה לחזור לחדר המועדון הרועש, אז היא הסתובבה קצת ברחבי הטירה. כשהגיעה לקומה החמישית, השעה כבר הייתה תשע, ועייפות קלה אחזה בעיניה. היא התקדמה בצעדים שקטים, בלי  לדעת לאן מובילות אותה רגלייה, ואט אט נכנסה למסדרון אפל שנראה לה קצת מוכר. 

לפתע שמעה אדלן קולות, בוקעים מכמה מטרים ממנה. היא התקדמה לאט ובשקט, והיסתתרה מאחורי שריון מברזל. אבל הקולות נעלמו, ורק אור ירוק קלוש נראה ממאחורי השריון. פתאום תקפה את אדלן מציאות נוראית. לא... לא יכול להיות שזה קורה.. זה היה רק חלום... היא חיכתה כעשר דקות לפני שיצאה ממחבואה, ומראה נוראי נגלה לעיניה: ילד בלונדיני, אותו אחד שראתה בחלומה עם פרופסור פלנצ'יס, אותו אחד שהיה איתה בשיעור ההתגוננות מפני כוחות האופל. הוא היה שרוע על הריצפה, ללא רוח חיים. אדלן נסתה לבדוק אם יש לו דופק, אך לא הרגישה דבר. לפתע היא פלטה צרחה צורמנית, ובכתה בכל רם. היא שמעה קולות של תלמידים, שכנראה התעוררו מהצרחות שלה, ורצה להסתתר מאחורי השריון, עדיין בוכה. כשהמוני תלמידים הגיעו למקום בו שרועה הגופה של הילד הבלונדיני, נשמעו קולות בכי ובהלה, וכמה תלמידות שנה ראשונה צרחו. 

מורים החלו להגיע לאיזור, ועוד תלמידים באו מהמעונות שלהם. כשפרופסור לונגבוטום וסלגהורן הגיעו לאיזור, תחילה לא ראו את הגופה ורק אמרו, "כולם לחזור למיטות! על מה כל ההתקהלות כאן?" וגם פילץ' השרת, זקן כל כך עד שקולו היה חלוש, החל לומר, "תלמידים מחוץ למיטות! תלמידים מחוץ למיטות!" אך כשהוא ושני המורים התקרבו, הם הבחינו בגופה של הילד הבלונדיני, ושתקו בין רגע. "שמישהו יקרא למקגונגל, עכשיו." אמר פרופסור לונגבוטום. תלמיד שנה שביעית התנדב לקרוא למנהלת, ותוך שתי דקות התייצבו שניהם מול הילד המת. "אלוהים אדירים," פלטה פרופסור מקגונגל מפיה. "שכל המורים יגיעו לכאן! מדריכים, תלוו את התלמידים לאולם הגדול, שאף אחד לא יהיה במעונות."

זרם של תנועה החל, ורק אדלן ישבה לה, בוכה עדיין מאחורי השריון המתכתי. כשיצאה, נסתה להתגנב אל קבוצת התלמידים בלי שיבחינו שהייתה חסרה עד עכשיו, ואכן, אף אחד לא הבחין. אף אחד, חוץ מרוז. היא נגשה בצעדים מהירים היישר אל חברתה, ואמרה בקול נחוש, "את מספרת לי מה קרה, עכשיו." 

לאדלן לא היה כוח להתנגד לה, והיא סיפרה לה על השיחה ששמעה בסוף שיעור ההתגוננות, על החלום שחלמה, ועל מה שראתה לפני כמה דקות, הגופה של הילד הבלונדיני. כשגמרה את דבריה, רוז נראתה מבועתת, ורק החזיקה את ראשה, כאילו הוא עומד ליפול. "את.. את חייבת ללכת לספר על זה למקגונגל, " היא אמרה לבסוף, "עכשיו. אני אלווה אותך לשם, אם תירצי, אך זה חייב להעשות עכשיו ומייד."

אפילו שניסתה אדלן להתנגד, רוז לא וויתרה לה, ולאחר כמה דקות שתיהן צעדו אל המרפאה, כי רוז הייתה סבורה שלשם הלכו עם הגופה של הילד. ואכן, רוז צדקה. כשפתחו את דלת המרפאה, ראו אדלן ורוז עשרות אנשים מסתובבים ומדברים, וכולם נראו קודרים מאוד. מקגונגל בדיוק שוחחה עם הרמיוני גריינג'ר, שרת הקסמים, שכנראה באה בשניה ששמעה על המקרה. אדלן לא ידעה איך לגשת ולדבר עם מקגונגל, אך לבסוף רוז לפתה את ידה, ושתיהן הלכו לכיוון המנהלת ושרת הקסמים. חלק מהאנשים הבחינו בילדות ובהו בהן, תוהים מה הן עושות כאן במקום להיות באולם הגדול. 

"אמא, פרופסור מקגונגל, סליחה על ההפרעה." הייתה זו רוז שפנתה אל השתיים. מקגונגל נראתה מופתעת וכועסת מאוד למראה שתי הבנות שהופיעו מולה, במקום להיות בטוחות באולם הגדול. הרמיוני הייתהעוד יותר מופתעת, אך חיוך קלוש נראה על פניה למראה ביתה האהובה.

"מה למען השם אתן עושות כאן, בנות?" שאלה מקגונגל בפרצוף חמור סבר. 

"א.. אנחנו מצטערות, אבל אני חושבת שיש לאדלן משהו חשוב להגיד לך, זה קשור לתקיפה שהייתה לפני כחצי שעה." מקגונגל לא נראתה כמעוניינת להקשיב כרגע למה שיש לאדלן להגיד, ורק אמרה,

"אין לי זמן להקשיב עכשיו, זה ייוכל לחכות-"

"אבל פרופסור! היא יודעת מה קרה שם! ואמא, אני חושבת שכדאי גם לך להקשיב, כשרת הקסמים." רוז התפרצה לדבריה של מקגונגל, אך נראה שבזה הרגע זנחה את כל הנימוסים שהיו לה.

"אני חושבת שנקשיב למה שיש לאדלן להקשיב. ביתי לא הייתה מפרה הוראה מפורשת של מנהלת בית הספר אם לא הייתה סיבה מוצדקת לכך, אני בטוחה." אמרה הרמיוני גריינג'ר.

פרופסור מקגונגל הובילה את שלושת הבנות אל משרדה, ופרצופה של אדלן החוויר רק מהמחשבה על מה שתצטרך לספר למנהלת ולשרת הקסמים, אך לא הייתה לה ברירה.

"אתן יכולות לשבת סביב השולחן. התכבדו בעוגיות אם מתחשק לכן." אמרה מקגונגל. "אז, מה הדבר שאותו אדלן צריכה לספר לי?" 

כולן נראו קשובות, ואדלן לקחה נשימה ארוכה, והחלה לדבר. "הכל מתחיל בשיעור ההתגוננות מפני כוחות האופל הראשון שהיה לנו."

אדלן סיפרה תחילה על השיעור, ופירטה בפרטי פרטים על השיחה ששמעה בין פרופסור פלנצ'יס והילד הבלונדיני בסוף השיעור, וכולן נראו דרוכות וקשובות. היא המשיכה וסיפרה על החלום שהיה לה לאחר שחזרה מהמסיבה של סלגהורן, על הרגע בחלום בו פרופסור פלנצ'יס מטיל קללה על הילד. היא ספרה על החלומות המעורפלים שחלמה לאחר מכן, ואז הגיעה לחלק בו היא מסיירת בטירה.

"לא הרגשתי עייפה כלל, והסתובבתי בטירה, התרשמתי מיופיה. אך כשהגעתי לקומה החמישית, נכנסתי פתאום למסדרון אפל, לא הבחנתי לאן הרגליים שלי הובילו אותי. לפתע שמעתי קול עמוק, קול של גבר, ובגלל שהסתתרתי מאחורי השריון לא ראיתי מי היה האיש שדיבר, אך הבחנתי באור ירוק, אותו אור כמו שהיה בחלום שלי.

"הבנתי שמה שקורה עכשיו הוא בדיוק מה שהיה בחלום, אך סירבתי להאמין לכך עד שאני אראה הוכחות. חיכיתי כמה דקות, ואז יצאתי ממחבואי, וראיתי את הגופה של הילד." אדלן החלה לבכות באותו הרגע, והרמיוני גריינג'ר, שישבה לידה, ליטפה את גבה, מנסה להרגיעה. פרופסור מקגונגל נראתה כאילו הגיעה להחלטה ואמרה, "הועילו בטובכן להמתין כאן כמה דקות, בזמן שאדבר עם גברת גריינג'ר."

שתי הנשים התרחקו לפינה של החדר, ואדלן ורוז נשארו ישובות סביב השולחן, ודממה מתוחה השתררה בינהן. כשהשתיים האחרות חזרו, ארשת פניהן הייתה מודאגת, והן נראו כמחפשות מילים להסבר.

"אדלן..." אמרה לבסוף פרופסור מקגונגל, לאחר שמצאה את המילים הנכונות, "כרגע אין בידנו מספיק מידע כדי להגיד זאת בוודאות... אך אם תחלמי עוד חלום כזה תגשי מיד למשרדי לאחר שאת מתעוררת, גם אם זה באמצע הלילה, ותבואי בלווי של חברה, עדיף כמובן את רוז, היישר לכאן וספרי לי על החלום.. כי.. אנחנו סבורות ש.. אולי.. כנראה-"

"את חוזת עתידות, אדלן." השלימה הרמיוני את דבריה.

אדלן לא ידעה מה להגיב. היא? חוזת עתידות? לא יתכן...

היא רק פנתה אל היציאה ממשרדה של מקגונגל, מהנהנת בראשה לכיוון המנהלת ומאשרת את דבריה.

היא הייתה כל כך נסערת, שהמילים פשוט לא יצאו מפיה, והיא הרגישה אילמת לחלוטין.

ו.. זהו, זה הפרק האחרון להיום. יצא לי פרק די ארוך, ומקווה שנהנתם לקרוא אותו. 

תגיבו בבקשה אם אהבתם או לא. חשוב לי לדעת מה דעתכם על הפרק.

הפרק הקודם		הפרק הבא