העיניים הן ראי הנפש

Step by step, heart to heart

Left right left, we all fall down

Like toy soldiers

Bit by bit, torn apart

We never win, but the battle wages on

For toy soldiers

- Like Toy Soldiers, Eminem

פרק 9 - עיניים עייפות

"אני לא מבינה. אני לא מבינה," היא אמרה בתיסכול הולך ומתגבר.

"הכל בסדר," הארי אמר, מנסה להרגיע אותה. "תני לי לראות."

הוא רכן מעל הכתף של אנבת'.

לא, רגע, זה לא נכון.

פרסי רכן מעל הכתף של אנבת'. הארי רק צפה דרך העיניים של פרסי, עטוף במחשבותיו וכלוא בגופו, בקטע הזה שכבר התרחש בחייו של בנו של אל הים. 

זה רק חלום, רק זיכרון. וזיכרון חדש יותר מכל זיכרון אחר שהארי חווה בעבר; פרסי בן שמונה עשרה כאן. הארי היה בטוח בזה. זה זיכרון עדכני, מאוחר ביותר משנתיים מהזיכרון האחרון שהארי ראה.

הארי כבר חווה מספיק זכרונות כדי להצליח להפריד במחשבותיו בין המודעות שלו לזאת של פרסי. אז הוא הבין שכשהוא התכופף אל השולחן מעל אנבת', הביט במגילה הפרושה מולה וניסה בפעם המי-יודע-כמה להבין את משמעות הטקסט שנכתב בה ביוונית, זה כלל לא היה הוא.

פרסי הרגיש צורך עז להרגיע את אנבת', להרגיע גם את בטנו הגועשת. הארי לא הרגיש דבר. הוא היה אורח בסצנה הזאת.

"הזמן נועד להגדיר את החומר, בלה בלה בלה… הדת מעל הזמן, הקסם מעל הזמן… זה נראה כמו דברים שאנחנו כבר יודעים," פרסי אמר בטון קליל, מנסה להוריד מהמתח שקרן מחברתו בגלים. אך הוא לא יכל להסתיר מהארי את הלחץ שפעם בתוכו כמו לב נוסף.

"אבל זה לא מסתדר, פרסי. למה שהִבּסטונה תיתן לנו את המגילות האלה אם היא כבר סיפרה לנו על כל הדברים האלה? למה לטרוח? היא הרי לא מתכוונת לעזור לנו בכל מקרה. יש כאן משהו אחר, משהו שאנחנו לא יודעים, משהו שאני לא מצליחה לפצח."

הנשימות של פרסי התקצרו. זיעה נטפה במורד עורפו. הוא הרגיש מוזר - לא תקין, לא מתפקד כמו שצריך. הלב שלו פעם בקצב כפול כל היום, כאילו עדיין לא השתחרר מהבהלה שאחזה בפרסי כשהתעורר לפנות בוקר מסיוט.

"אנחנו צריכים לדבר עם רייצ'ל," אמר בצרידות, והארי הרגיש את המתח גואה בו. "זה קשור לנבואה איכשהו - זה מוכרח להיות."

"אתה כנראה צודק," אנבת' מילמלה. הכתפיים שלה נראו כאילו מוט בלתי נראה מנע מהן להירפות. היא בלעה רוק והביטה מעלה אל פרסי, והתסכול בעיניה הפך למשהו אחר, משהו כמו ציפייה אבל מהסוג הרע. משהו כמו פחד. 

היא הזיזה את שפתיה בניסיון כושל לחייך. "למה יש לי תחושה שהיום הזה עומד להסתיים בצורה גרועה אפילו יותר משהוא התחיל?" 

פרסי פלט צחוק לא יציב והושיט את ידו לאחוז בשלה. עורה היה לח מזיעה, כמו שלו, אבל אף אחד מהם לא עזב. הוא לחץ את ידה והיא החזירה לו לחיצה קטנה אך איתנה.

המחזה החל להתערפל מול עיניו של הארי. לקח לו רגע להבין שזה לא פרסי, שנותר בהכרה מלאה, אלא הארי עצמו שהחל לאבד חיבור לזיכרון שבו צפה.

אנבת' פתחה את פיה לומר משהו נוסף, חיוכה העדין הופך לקו קודר ורציני שוב, אבל מילותיה התערבבו אחת עם השנייה והארי לא הצליח להבין עוד. העולם התערבל, צבעים וצלילים נבלעים אחד על ידי השני.

כשראייתו התמקדה שוב, הארי עדיין לא הצליח להבין איפה הוא נמצא ומה קורה סביבו. הדבר הברור היחיד היה הכאב שחרך את עצם היותו.

"פרסי!"

הארי הבין במאמץ, מעבר ליגון המעוור, שהוא נופל. נופל ונופל ונופל.

מלבד זה, הוא לא ידע דבר.

"אלים - אני צריכה עזרה ראשונה!"

הגוף שלו בער. הוא לא הצליח לחשוב. הוא לא הצליח אפילו לצרוח.

"פרסי! תחזיק מעמד!"

העולם השחיר.

התמונה השתנתה.

~~~~~~~~~~~

הארי התעורר, כמו ברוב הלילות האחרונים, בקפיצה.

"וואו, היי," רון קרא בהפתעה, ידו תופסת בכתף של הארי כאילו על מנת לייצב אותו. "לאט יותר, חבר -"

"מה - מה קרה?" הארי התפרץ לדבריו, אבוד ומבולבל וממצמץ במהירות.

ג'יני נכנסה לשדה ראייתו. "הארי, הפחדת אותי כל כך!" עיניה היו פעורות בבהלה. "את כולנו, אפילו את המפקדת. פשוט נרדמת, באמצע היום, באמצע השיחה שלנו. הורדת את הראש לאחור ונרדמת על הכיסא, ולא הצלחתי להעיר אותך - זה היה כאילו איבדת הכרה, אבל שום דבר לא קרה!"

הארי הביט בה וחיכה שתווי פניה יפסיקו לשחות בשדה ראייתו. "אני לא - לא זוכר שנרדמתי אפילו," הודה בחולשה. 

"מה אתה כן זוכר?" קול צונן שאל מאחוריו. הארי כמעט נפל מהספסל עליו ישב כשניסה להסתובב בחוסר שיווי משקל.

הוא היה בכיפה, על אחד מהספסלים שהקיפו את הבמה והכניסה לצינוק במרכז המבנה. סביבו כרעו הרמיוני ושני הוויזלים האהובים עליו, שלושתם מביטים בו בשילוב של דאגה והקלה. מאחוריו הייתה מנסן, הולכת לכיוונו בצעדים מהירים, מלווה בוורן ומקגרגור משני צדדיה. בידיו של וורן היה פתוח ספר בעל כריכה בהירה, דפיו מלאים בדיו נוצץ שמנע מהם להיראות ישנים. 

"זה - זה הספר, לא? הספר שקראנו," הארי הצביע עליו. ג'יני הביטה בכיוונו של וורן והינהנה. 

"אין בו שום דבר שהיה יכול לגרום לפגיעה בהארי," ההילאי המבוגר אמר ברכות. "לא הוטל עליו אף לחש והדיו לא רעיל. בדקתי."

"מר פוטר. התרכז," מנסן הדגישה תוך כדי שנעמדה ליד הספסל עליו ישב. "מה אתה זוכר?"

"קראנו את הספר הזה, ואז… זהו," הארי סיפר, ידו עולה מבלי משים לשפשף את מצחו. הראש שלו כאב. "אני לא זוכר שנרדמתי, או מה קרה אחר כך. פתאום מצאתי את עצמי חולם."

"חולם?" מקגרגור שאל בדריכות.

הארי הינהן. הגרון שלו הרגיש יבש. "עוד זכרונות של פרסי. המשכתי לראות מה עבר עליו, המאבק הסופי בקרונוס… וההמשך. אבל…"

"אבל?" מנסן המשיכה לנעוץ בו עיני נץ. הארי התנועע באי נוחות.

"החלום התחיל אחרת." העיניים של כולם היו עליו, והארי גנח. "אני מתכוון… בדרך כלל החלומות שלי בנויים מסצנות, כמו פלאשבקים - אני רואה קטעים מהחיים של פרסי כמו שהוא זוכר אותם, ואני רואה אותם רק אם הוא זוכר אותם. ואני רואה אותם לפי הסדר - התחלתי הזכרונות המוקדמים ביותר של פרסי, ואני הולך ומתקדם אל ההווה.

אבל הפעם… קרה משהו שונה. כשהתחלתי לחלום, לפני שהמשכתי לראות את הזכרונות של פרסי מאיפה שהפסקתי בלילה האחרון - קודם ראיתי זיכרון אחר. משהו שקרה לאחרונה, ממש… לא מזמן."

"איך אתה יודע?" הרמיוני שאלה, רוכנת קדימה.

"אני פשוט יודע," השיב הארי, מושך בכתפיו בחוסר אונים. "אני חווה את הזכרונות כאילו אני פרסי, אני רואה ומרגיש את מה שהוא ראה והרגיש… ואני יודע שהקטע שראיתי בהתחלה היה שונה. הוא היה מאוחר. חוץ מזה, פרסי דיבר עם אנבת' על אותם דברים שכתובים בספר הזה, ממש לפני ש… נרדמתי."

דממה השתררה סביבו למשך כמה רגעים. המבטים של כולם היו חדים והארי הרגיש את המסקנות והחשדות נבנים סביבו.

"אולי מה שקראת בספר היווה מן… טריגר, לזיכרון הזה," וורן ניסח בזהירות את מה שכולם התחילו להבין.

"אולי," הארי חשב בקול. "המילים של הספר והמילים שפרסי הקריא מהמגילה היו דומות, לחלוטין מדובר על אותו נושא. אולי מה שקראתי התקשר לזיכרון שלו, עד כדי כך ש..."

"שמיד נשאבת לזיכרון הזה כל כך חזק שנרדמת ולא הצלחנו להעיר אותך," רון השלים את דבריו בגבה מורמת. הארי הינהן, שפתיו מתעקלות בחצי חיוך מובך. אף אחד לא דיבר.

קולו של מקגרגור שבר את השקט שנוצר סביבם שוב. "פרסי ואנבת' - על מה בדיוק הם דיברו?"

"על משהו שנכתב במגילה שהייתה להם, על הזמן ועל דת ועל קסם. בדיוק מה שקראנו עליו," הארי הינהן את ג'יני, שהנהנה בחזרה במתח. "אני חושב שהם… התעסקו במה שאנחנו מתעסקים עכשיו, חקרו את אותה תעלומה שאנחנו מנסים לפתור, אם זה הגיוני. והם הזכירו משהו לגבי נבואה, ואישה אחת - הבסטונה, או משהו כזה - שאמורה לעזור להם, ו - ו…"

הקול שלו מעד ונעצר. כולם המשיכו להביט בו כאילו כל התשובות אצלו, והראש שלו כאב. הוא רצה להמשיך לישון - הוא רצה לנוח. זאת לא הפעם הראשונה שהוא מתעורר עייף אחרי שינה רצופות זכרונות, אבל לא עייף עד כדי כך. משהו… לא בסדר. 

לקח להארי רגע נוסף של דממה להבין שהתחושה הזאת שעטפה את פרסי ואנבת' בזיכרון המאוחר, שמשהו עומד להשתבש ובגדול - היא נאחזה בו ועקבה אחריו בחזרה למציאות. 

הראש שלו פעם. הוא רצה לישון עד שהיא תחלוף.  

"ו…? מה עוד?" הרמיוני הזכירה לו להמשיך בקול רך, שהארי העריך, לאור המבט הקפוא שמנסן המשיך לנעוץ בו. הוא הרגיש כאילו הוא עומד למשפט.

הוא בלע רוק. "ולשניהם הייתה תחושה רעה לגבי מה שהולך לקרות. וזהו - זה היה די קצר. אבל אחרי הזיכרון הזה - בא זיכרון נוסף, גם הוא מתקופה מאוחרת. אני חושב ששני הזיכרונות האלה היו במרחק קצר אחד מהשני, אולי רק כמה ימים. פרסי היה שם. הוא נפל, ו - וכל הגוף שלו כאב."

"נפל מאיפה?" מנסן ירתה. 

"אני לא יודע - זה היה כל כך מהיר, ופרסי… כאב לו כל כך שהוא לא הצליח להבין איפה הוא ומה קורה. הוא רק ידע שהוא נופל. זה הכל."

הארי הביט סביבו וניסה לא לשדר את חוסר האונים שהרגיש. לא היה לו הרבה להציע. הזיכרונות של פרסי בילבלו אותו בדיוק כמו שהם בילבלו את שאר הצוות, ולכל הרוחות, הראש שלו כאב כמעט כמו בפעם ההיא שהסניץ' עשה סיבוב חד בזמן משחק קווידיץ' ופגע בו הישר במצח.

"אני חושב שזה מספיק להיום," וורן אמר, כאילו קורא את מחשבותיו. היה ברור שהוא מדבר אל מנסן, על אף שהביט בהארי. הארי חייך אליו בהכרת תודה.

"עדיין לא," אמרה מנסן בפנים נוקשות. "מר פוטר. היום עוד לא הסתיים. נסה לנצל את מה שנשאר ממנו ותרד לדבר עם האסיר, בהתאם לחוקי העסקה שלנו."

הארי מצא את הכוח להזדקף ולהנהן. העסקה, נכון. הוא צריך לדבר עם פרסי ולנסות להוציא ממנו מידע. נראה שפרסי סומך עליו בצורה מעוותת כלשהי, כמו שרון קרא לזה, ולכן זה התפקיד שלו. 

מנסן הינהנה בחדות בחזרה. היה בלתי אפשרי לקרוא אותה, הבעת פניה אטומה לגמרי. להארי לא היה מושג אם היא כועסת, או מודאגת, או מרוצה? עדיף שלא ינסה לנחש.

"דווחו לי בסוף היום," אמרה בקצרה, ובמילות פרידה אלה היא הסתובבה והלכה, וורן ומקגרגור אחריה.

"על מה חלמת?" הרמיוני מיהרה לשאול ברגע שההילאים התרחקו.

הארי נאנח. "כבר אמרתי לכם את כל מה שאני יודע. זה היה יותר מידי מעורפל, אני לא -"

"לא," היא קטעה אותו. "אני מתכוונת לזכרונות הרגילים. אלה שהיית אמור לראות. בפעם האחרונה שדיברנו אמרת שפרסי שמע את הנבואה הגדולה, שהוא מתקרב ליום הולדתו השישה עשר. מה קרה אז?"

"אוח, כל כך הרבה. עברו משהו כמו שנתיים בזכרונות של פרסי בזמן שישנתי… כמה זמן ישנתי?"

"בערך חמש שעות. אמרת הרגע שנתיים או שדימיינתי את זה?"

"לא דימיינת, אבל - חמש שעות?!"

רון ניענע בראשו. "לא הצלחנו להעיר אותך. ניערנו אותך וצעקנו… אבל פשוט המשכת לישון. מנסן אמרה שנניח לך בינתיים, כל עוד אתה נראה רגוע. הפחדת אותנו כהוגן."

הרמיוני נופפה בידה ביניהם, כאילו מנסה להשיג את תשומת ליבם. "רגע אחד - מה זאת אומרת שנתיים? עברו בחלומות שלך שנתיים שלמות?"

"אולי יותר… אני לא בטוח. פרסי איבד את הזיכרון באיזשהו שלב, וזה בילבל אותו וגם אותי."

"אבל שנתיים? אתה עובר בקושי שנה בלילה רגיל, וישנת עכשיו פחות מלילה רגיל…"

"כן, אבל פרסי היה בתרדמת בחלק נכבד מהזמן הזה. אני חושב שכמעט שנה שלמה."

"וואו," נשפה ג'יני.

הארי עיקם את אפו בחוסר התלהבות. "כן. הרה דאגה לזה. האלה הזאת מצליחה לעלות על העצבים של כולם."

חבריו המשיכו לשאול שאלות, והארי התעלם מכאב הראש שלו וסיפר להם על המאורעות שקרו בחלומות שלו. הקרב הסופי על האולימפוס, מותו של לוק. השלווה הקצרה שפרסי ושאר החצויים נהנו ממנה אחר כך, וסיומה הלא צפוי - התרדמת. ואז מחנה יופיטר. מסע החיפושים עם הייזל ופרנק בו פרסי השיג את זיכרונותיו בחזרה לאט לאט. הקרב עם הענק פוליבוטס במחנה יופיטר. ולבסוף, הנחיתה של ארגו 2 במחנה הרומי, האיחוד של שבעת החצויים (מהלך הג'ודו של אנבת') - וההימלטות המהירה משם אחרי שליאו הפציץ את המחנה בהתקף חסר שליטה וחסר הסבר.

"אז אתה אומר שפרסי בן שמונה עשרה בזיכרון האחרון שראית," אמרה הרמיוני לבסוף, לועסת את שפתה התחתונה.

הארי הינהן. "אני מתקרב להווה. אני מרגיש את זה."

ארבעתם החליפו מבטים. הזכרונות המאוחרים יותר יתנו להארי ולכל הצוות מושג מה קרה לפרסי, שהיה גיבור. מה הפך אותו ואת שאר החצויים לחיוורים, מבוהלים, ועם יכולת דיבור פגועה. מה גרם לו ולחבריו לתקוף את החומות המגנות על הכיפה. מה לכל הרוחות קורה כאן, בכלליות.

העפעפיים של הארי הרגישו כבדים. הוא רצה לגמור עם זה.

"בואו," הוא אמר, גורר את עצמו לעמידה באנחה. "נלך לראות מה יש לפרסי להגיד על כל זה."

~~~~~~~~~~~

לא נראה שלפרסי היה הרבה מה להגיד על זה.

למעשה, הוא לא נראה נלהב לדבר על אף נושא. הוא ישב רחוק יותר בתוך תאו מבדרך כלל, נועץ בארבעת הקוסמים מבטים זוהרים וחשדניים, שקט לגמרי. הייזל ישבה גם היא במעמקי תאה, עם הגב אליהם, עיניה ככל הנראה עצומות כי לא היה שביב של אור זהוב סביבה. אולי ישנה. ליאו עדיין שכב במרכז תאו, פיו פתוח ועיניו עצומות, חסר תזוזה עד כדי כך שהוא נראה כמו גופה. מנסן פגעה בו בחוזקה עם הלחש שלה.

"פרסי," הארי אמר, משיג אליו את תשומת ליבו של החצוי, שהמשיך להפנות את עיניו המוצרות אל ג'יני (שבחנה אותו ואת הצלקת הבולטת שלו במבט זהה). הארי המשיך ברגע שנוצר בינו לבין האסיר קשר עין. "זוכר את העסקה שעשיתי עם מנסן?" מבטו של פרסי הפך עויין עוד יותר, והארי הרים גבה. "כן. אז אני חושב שכדאי שתתחיל לתקשר."

שפתו העליונה של פרסי התעקלה לאחור, חושפת שיניים. הוא לא נהם - או פלט קול כלשהו בכלל - אבל הארי הצליח לשמוע את האיבה קורנת ממנו בכל זאת. הוא נראה סומר, כמו חתול שהתהפך עליו דלי מלא מים קפואים. לא בנוח. מאוים.

הארי חשד שהוא יודע מה העניין.

"מה מפריע לך? כמות האנשים?" הוא ירה אל פרסי, מרשה לעצמו להראות את העצבנות שהוא חש. הראש שלו המשיך לכאוב, לעזאזל, והוא רצה לישון יותר משהוא רצה כל דבר אחר כרגע.

פרסי קימט את מצחו ובהה בו, מבטו חולף על פני ג'יני, רון והרמיוני שעמדו משני צדדיו של הארי. אחרי רגע של דממה החצוי הינהן בחדות פעם אחת. הארי ידע שבטח לא היה לו קל להודות ב"חולשה", אבל למען האמת, לא הייתה לו סבלנות לזה היום.

"למה? מה אכפת לך?" הוא המשיך לתקוף בשאלות.

הקמטים במצחו של פרסי העמיקו, אך הוא שמר על שתיקה. הארי גילגל את עיניו. 

"למה? אתה הרי מכיר את האנשים האלה, פרסי! החיבור שיצרת בינינו נותן לשנינו גישה לזכרונות אחד של השני, זוכר?" הארי טפח על מפרק כף ידו, איפה שצלקת עדינה בצורת קלשון עיטרה את עורו. פרסי הביט בה ושוב בפניו, ומיצמץ.

"נו?" הארי רטן. חבריו עמדו לסביבו בדממה, יותר מקשיבים מאשר לוקחים חלק בפגישה הקטנה. לפרסי לא הייתה סיבה להגיב ככה, לא סיבה הגיונית, במיוחד משום שהוא אמור להכיר אותם. כמו שהארי הכיר את החצויים, הכיר את הטבע שלהם, בלי שיפגוש אותם מעולם.

פרסי נעץ בו עיניים מהוססות למשך רגע ארוך, ולבסוף פצה את פיו.

"אתה… בסדר?"

לא. יכול. להיות. 

"אתה עובד עלי, נכון?" הארי כמעט נבח. עיניו של פרסי התרחבו.

"הארי," מישהו מחבריו אמר, אבל הארי בקושי שמע - הוא היה עסוק בהלטת פניו בידיו בניסיון שווא להשקיט את הפעימות ברקות שלו.

"אי אפשר לקבל תשובה ישירה אחת ממך, הא? זאת בקשה גדולה מידי," אמר לכפות ידיו. קולו הידהד ברחבי הצינוק, עוקצני וכעוס ורם.

יד נגעה בכתפו. הארי הרים את מבטו, מוכן להודיע לחבריו שאין לו מצב רוח לכל זה, אבל ברגע שפגש בעיניה הרציניות של ג'יני המילים גוועו על שפתיו.

"אתה צריך להירגע," היא אמרה, בשקט וברצינות, והארי הבין פתאום שהעיניים של כולם היו עליו.

יותר מזה - העיניים של החצויים היו עליו. ליאו המשיך לישון בשלווה, אבל הייזל התעוררה - או שלא ישנה כלל - וסובבה את ראשה אליו, מביטה בו בדריכות מפוחדת. פרסי לא זז, שריריו מתוחים כאילו קפא במקומו, ונעץ בהארי מבט חסר הבעה מוקפד. 

למשך כמה שניות, הנשימות של שלושת החצויים בתאים וארבעת הקוסמים מחוצה להם היו הרעשים היחידים בצינוק.

הארי פלט גניחה. זה לא הוגן. 

הוא פנה אל חבריו. "תראו, אולי עדיף שלא - אולי פשוט נלך עכשיו. אתם יכולים להמשיך במקומי, לא נראה לי שיש למנסן דרך לדעת - אבל אני חושב שאני -"

ג'יני החליקה את ידה אל ידו. "ממש לא, הארי," אמרה בנחישות. הרמיוני הינהנה בעידוד מאחוריה. 

"אני בספק אם הוא ידבר עם מישהו מאיתנו בלעדיך בכל מקרה," רון העיר מצידו השני, מביט בפרסי. 

"חבר'ה, אני באמת לא חושב שזה רעיון טוב," הארי ניסה שוב, נאבק לא לשפשף את מצחו בתסכול. "אני לא מרגיש טוב, ואני רק - מבהיל אותם."

"מה… ק-קרה?" פרסי פצה את פיו לפתע. הוא ביטא את המילים באיטיות, אבל בהחלטיות, ומבטו המשיך לרפרף בין הקוסמים אך נראה שהוא נחוש להתרכז בהארי.

"אמ," הארי גימגם בהפתעה, מעיף מבט חטוף בחבריו. "חלמתי - חלמתי עליך ועל אנבת'. בלי קשר לשאר הזכרונות שאני רואה. זה היה זיכרון מאוחר יותר. והתעוררתי… עם כאב ראש." ועם תחושה מבשרת רעות שהכבידה על בטנו כמו משקולת.

משהו חלף בפניו של פרסי - משהו מהיר ומטושטש מכדי שיהיה ניתן לזהותו. עיניו ננעלו על אלה של הארי.

"זיכר-רון," אמר לאט, והמילה רעדה בפיו כאילו המשמעות שלה מפחידה אותו.

"כן," הארי אישר, לא בטוח כיצד להמשיך. ידה של ג'יני לחצה את שלו. הוא קימט את מצחו, התעלם מהפעימות ברקותיו כמיטב יכולתו, ודחף את המילים הבאות החוצה במהירות. "ניסיתם לקרוא איזו מגילה. היא דיברה על הזמן, על המשמעות שלו, ועל האלים ועל קסם, ואנבת' אמרה שקיבלתם אותה ממישהי - הבסטונה, ושהיא לא מתכוונת לעזור לכם, ו -"

"תפסיק," פרסי סינן בדחיפות. העיניים שלו, שהלכו ונפערו לאורך דבריו של הארי, נעצמו בחוזקה. הוא נראה לחוץ, כתפיו עולות מעלה במצוקה. הארי נתן לשקט לשרור סביבם, לא בטוח מה פשר ההתנהגות הזאת.

ואז הבעת פניו של פרסי התרככה, קמטי הדאגה במצחו נעלמים אחד אחרי השני. 

"זה היה היו - היום האחרון," מילמל, עיניו עדיין עצומות.

"היום האחרון?" הארי חזר בזהירות, חושק את שיניו כדי למנוע מעצמו להתפרץ. כל כך נמאס לו מחידות.

"במחנה החצויים, אתה מתכוון?" הרמיוני שאלה בטון חד.

כשלא קיבלה אף תגובה מכיוונו של פרסי, הארי חש בכעס ניצת בו מחדש. "פרסי," הצליף.

החצוי בתא עיווה את פניו, נראה נסער, אבל הגיב לשאלה. "כן. לפני - לפני שהכל הת… התחרפן," נשף.

"מה התחרפן?" הארי שאל, מצר את עיניו באזהרה דוממת. האיום לא עזר. פרסי פלט נשיפה רועדת והפנה את ראשו, מסרב לענות עוד.

הארי לחץ את ידה של ג'יני ונשם עמוק. כל נים ונים בגופו צעק עליו שהשיחה חסרת התוכלת הזאת לא תוביל אותו לשום מקום ופרסי ימשיך לענות על כל שאלה בתשובה שרק מעלה שאלות נוספות. מיותר.

אבל הוא כבר ידע שהרצון לצעוק על בנו של אל הים - לנער אותו עד שיפלוט את כל סודותיו - חסר תועלת. פרסי רק הידק את שפתיו כשהוצב בפני כוח.

ועדיין היה קשה להשקיט את החלק הזה בו שרצה להפחיד את פרסי עד שיכנע. היה לו יום מחורבן. הוא היה עייף וכאוב, והעתיד מעולם לא נראה חסר תקווה יותר.

רעש הדלת של הצינוק נפתחת קטע את מחשבותיו המדוכאות של הארי. הוא הרים את מבטו, יחד עם שאר הנוכחים בחדר, וגילה גמדון קטן בעל עור מקומט, מדדה את דרכו במורד המדרגות לכיוונם. בידו היה מגש ועליו שלוש קערות מים, שלושה תפוחים שראו ימים טובים יותר, ושלוש פרוסות לחם שלא נראו מגרות יותר מהתפוחים המרקיבים.

"שלום לך," אמר הרמיוני מיד, עיניה ננעצות ביצור הזקן. הגמדון רק רטן בתגובה, מאלץ את רון המרוגז לזוז כדי שלא יתנגשו.

הגמדון נעמד מול תאו של פרסי, מייצב את המגש המתנדנד ביד אחת ובידו השנייה דוחף ברווח שבין דלת הסורגים לקרקע את התפוח, פרוסת הלחם וקערת המים הנוטפת, פריט אחד אחרי השני.

פרסי לא הגיב למאורע. הוא המשיך לשבת, שעון על קיר התא המשותף עם תאה של הייזל, ראשו שמוט על חזהו ושיערו המלוכלך מסתיר את עיניו. הוא לא אמר לגמדון דבר ואפילו לא יצר איתו קשר עין. הוא לא התייחס אליו כלל, והארי תהה אם זה כי הוא וחבריו נוכחים בצינוק, או שכך טקס הבאת האוכל נראה תמיד.

הגמדון משך אליו את שתי הקערות הריקות שכבר היו בתא, ככל הנראה מאז הארוחה הקודמת, והניח אותן על מגשו הקטן. 

"אתה צריך עזרה?" שאלה הרמיוני. 

הגמדון לא טרח לענות. הוא הזדקף ברגע שגמר להחליף את הכלים של ארוחתו הקודמת של פרסי בארוחה החדשה, ומיד המשיך אל תאה של הייזל על רגליים מדדות, חוזר על התהליך.

"אתה תמיד מביא את הארוחות?" הרמיוני ניסתה שוב, לשווא.

הארי הביט אל תוך התא. "פרסי?"

האסיר הינהן קלות בראשו. "תמיד. נחמד. ל-לא מדבר," מילמל לרצפה, שפתיו קבועות בקו ישר וחסר הומור אבל בקולו שביב של ציניות.

"אני חושב שהוא הולך ליפול," רון הודיע כשהגמדון התרומם עם המגש בידו והתנודד בחוסר שיווי משקל.

"אתה בטוח שאתה לא צריך עזרה?" הרמיוני שאלה בדאגה, עושה צעד אחד לכיוונו - ובום. 

המגש התהפך, קערות מתפזרות על הרצפה בצלילי קרקוש רמים. הגמדון ישב על הקרקע, במרכז הבלגן, ממצמץ סביבו בהפתעה מתונה בלבד. פניו המקומטים התקמטו עוד יותר כשבחן את סביבתו בחוסר הבנה.

"נו, באמת!" הרמיוני קראה, קולה מתגבר בכעס בעודה מתכופפת להרים קערה תועה. הייזל התכווצה לכדור בתא שלה. "איך הם מצפים מגמדון בית אחד להתמודד עם ארוחות לשלושה אנשים, בפעם אחת? ברור שהוא ימעד. כזה חוסר אחריות, חוסר אכפתיות - !"

"אוקיי," רון קטע אותה, מתכופף גם הוא להרים קערה. "אני חושב שכדאי שאני והרמיוני נלך לעזור לגמדון עכשיו. אתם תסתדרו כאן לבד, נכון?"

"ברור," ג'יני מיהרה לענות, עיניה על גופה הקטן של הייזל. פרסי מתוך תאו הביט בג'יני והארי בעיניים מאירות ונוקבות, ככל הנראה מחפש אחר רמזים לשלומה של חברתו הצעירה.

"היא בסדר," הארי מילמל אליו, תוהה בינו לבין עצמו למה הוא טורח. פרסי לא הגיב, כמובן.

הרמיוני פלטה אנחת תסכול. "בסדר. אתה צודק, רון. עדיף שנלך לעזור לגמדון - אולי נוכל למצוא את מקגרגור ולדבר איתו על זה. אני בטוחה שהוא יסכים שהתנאים האלה לא הגיוניים - בטח אפשר ל…"

קולה התעמעם ונעלם כשרון משך אותה אחריו אל מחוץ לצינוק, קערות בידיהם וגמדון אדיש בעקבותיהם. הארי נשף אוויר ורעש הנשיפה מילא את החלל, שהרגיש ריק לפתע, ונכנע לעייפות שאחזה בו, מתיישב. ג'יני התיישבה על ידו, עדיין אוחזת בידו. מזווית עינו הארי ראה את גופה המכווץ של הייזל נרפה.

גם פרסי הגיב להתרוקנות של הצינוק מרעש, מזדקף כאילו משהו בו התעורר לחיים לפתע. הארי הביט בו מנער את ראשו כמו כלב רטוב בזעף הולך וגובר.

"הם עשו לך משהו?" התקיף. פרסי נרתע והרים אליו עיניים רחבות.

"ל-לא," גימגם, ממצמץ.

הראש של הארי כאב והוא חשק את שיניו. "אז אתה מפחד מהם?"

פרסי ניענע בראשו, בוהה בהארי מבעד לסורגים. 

הארי הרגיש את ידיו מתקמצות לאגרופים. "אז מה הבעיה?"

הפעם לא הייתה תשובה. פרסי המשיך להביט בו במבט התמים הזה, כאילו אין לו מושג על מה הארי מדבר, והארי הרגיש את דמו רותח בעורקיו.

"אתה אמור להכיר אותם, פרסי! אתה בטח מכיר אותם טוב כמו שאני מכיר אותם! מה הסיפור שלך?" 

"זה ל-לא זה," פרסי מילמל, אבל לא סיפק הסבר נוסף, והארי לא השתכנע במילימטר.

"די עם המשחקים, ג'קסון," הצליף. "תענה לי. מה הבעיה? מה כבר ראית? מה גרם לך להגיב ככה, כאילו שהם - !"

"לא ח-חלמתי עליהם," פרסי קטע אותו.

"מה?" ג'יני שאלה. "למה לא?"

פרסי הסתכל עליהם. הם הסתכלו בחזרה. אחרי רגע הארי איבד את סבלנותו ופלט נהמה קטנה, ופרסי נאנח בעייפות.

"לא חלמתי עליך," הודיע בקול עמום. "אף פעם. אין - אין חלומות יותר."

"מה זאת אומרת? הקשר שיצרת בינינו הדדי. זאת עובדה," הארי אמר בחדות.

פרסי ניענע שוב בראשו בתנועה זעירה. "לא… לא הפעם." 

הארי הביט בו. עיניו של פרסי החזירו לו מבט מובס, זוהרות כמו פנסים קטנים. העיגולים מתחת לעיניו היו ברורים מעבר לכל ספק. הוא נראה מותש… מותש כמו שהארי הרגיש.

והוא המשיך לדבר בחידות. 

הארי הידק את לסתו. "למה?"

דממה.

"תענה על השאלה," אמר הארי בעצבים.

פרסי השפיל את מבטו, וכשהרים אותו שוב לענות, משהו אומלל הזדחל למבטו. "אמרתי לכם. אני ש-שונה. אין - אין חלומות."

"אז זה בגלל… המצב שלך," אמר הארי בסלידה. נמאס לו לשמוע על זה.

פרסי הינהן. "בגלל המצב," חזר, עייף גם הוא.

"איזה מצב?" ג'יני שאלה.

הארי הביט בה. "פרסי אומר שהוא שונה משאר החצויים, גם מאלה שכאן. שיש לו איזה מצב מיוחד. הייתי שמח להסביר לך למה הוא מתכוון, אבל הוא לא טרח לשתף אותי."

פרסי השעין את ראשו על הקיר, לא אומר מילה. הארי הביט בו והתאפק לא להיאנח שוב. הראש שלו התחנן בפניו שיעצום את עיניו ויתן לעצמו לנוח.

"אז למה לא רצית את הרמיוני ורון כאן, אם זה לא קשור לחלומות?" ג'יני הפרה את השקט. פרסי נראה מהוסס.

"לא… לא אישי," מילמל. "יותר מידי אנשים. יותר מידי רעש. קשה לחשוב." הוא החווה בידו כלפי קיר התא עליו נשען. "מלחיץ את הייזל."

"בת פלוטו," הארי מילמל, בלי לשים לב בכלל. זוג עיניים ירוקות-זוהרות ננעצו בו.

מבטה של ג'יני התמקד בצווארו המצולק של פרסי, פיה מתכווץ בסימפתיה. "זה כואב לך?" 

החצוי הביט מטה על חזהו, כאילו מחפש את המשך הצלקת מתחת לחולצתו. "עוד לא," אמר בשקט.

הארי עיווה את פניו. הוא החווה בסנטרו לעבר התפוח ופרוסת הלחם שנחו ליד קערת המים בקצה תאו של פרסי. "אתה לא רעב?" שאל, עושה מאמץ לשנות את טון הדיבור שלו לקליל יותר.

פרסי העיף מבט באוכל. פיו התעקל בחוסר תיאבון והוא ניענע בראשו.

"אני לא חושב שאתה יכול להרשות לעצמך להיות בררן פה," הארי התבדח בניסיון כושל להקל על האווירה. העייפות הכריעה את הכעס שבו, ופתאום הוא לא ראה את הפואנטה בלצעוק יותר. הוא היה עייף מכדי להרגיש שום דבר בחוזקה.

פרסי כנראה זיהה את השינוי במצב רוחו של הארי, כי הוא חייך אליו חלושות במחווה ידידותית לא צפויה. הארי שיפשף את עורפו במבוכה.

"טוב, אמרה ג'יני, מסיטה את תשומת ליבו של הארי אליה. "אני חושבת שזה מספיק להיום, לא?" היא חייכה אליו. "נוכל להגיד למפקדת שגילינו שפרסי לא חולם עליך בכלל. אני חושבת שזה גילוי מספק."

היא נעמדה, מושכת את הארי מלא ההקלה אחריה. "להתראות, פרסי," אמרה הג'ינג'ית בנימוס, עיניה נוקבות כשהביטה באסיר. הוא החזיר לה מבט תוהה, מצחו מתקמט.

"להתראות," מילמל. הארי ידע שהוא היה אמור להרגיש הלם מוחלט עכשיו - פרסי תיקשר! עם מישהו שהוא לא הארי! - אבל נדמה שהיכולת שלו להרגיש הפכה כהה מעייפות. הוא הינהן בפרידה אל החצוי המסתורי בהיסח הדעת ומעד אחרי ג'יני אל מחוץ לצינוק.

"טוב, אני חייבת לחזור להוגוורטס אם אני רוצה שמקגונגל לא תתעצבן," אמרה ג'יני ברגע שהבמה נסגרה מאחוריהם, חוסמת את המעבר אל גרם המדרגות המוביל אל החצויים. "רוצה שאלווה אותך הביתה? אבל אני לא יכולה להישאר להרבה. אה, רגע - אנחנו צריכים למצוא את הרמיוני ורון, אולי נלך כולנו."

"רגע, ג'יני," הארי קטע אותה. היא הביטה אליו בעיניה החומות, צבען החם נוסך בו רוגע מיידי, כמו תמיד. עפעפיו איימו להיעצם ממש שם, בעמידה.

"מממ?" ג'יני הימהמה.

"את חושבת - את באמת חושבת שכדאי שנדווח על זה למנסן? שהוא לא חולם?" ג'יני הטתה את ראשה. הארי מיצמץ אליה. "את לא חושבת שאולי הוא משקר?"

היא חייכה. "אני חושבת… שזה יהיה הגיוני מצידו לשקר. אבל לא נראה שהוא יעשה את זה."

"למה שהוא ירצה להגיד לנו את האמת?" הארי שאל בבילבול.

"למה לא?" ג'יני נענעה בראשה. "עד עכשיו כל מה שהוא אמר היה נכון, לא?"

"כן, אבל…"

"אני יודעת. יש לנו סיבות טובות לא לסמוך עליו, ואני לא אומרת שאנחנו צריכים - אני רק חושבת שאי אפשר לדחות מיד משהו שהוא אומר. כל דבר." קולה של ג'יני התרכך, והיא הביטה בכיוון הבמה, בכיוון הצינוק. "נראה לי שאנחנו מתעסקים עם משהו גדול, אתה יודע? משהו מעבר לגבולות ההיגיון. אי אפשר… אי אפשר לדעת מה נכון ומה לא. אי אפשר להחליט. עדיין לא, לפחות."

הארי הינהן בהסכמה - או לפחות חשב שהוא מהנהן, נדמה שהעצבים בגופו החלו לאבד תחושה. "את צודקת, זה באמת…"

"הארי? אתה שוב נרדם לי?" פניה של ג'יני צצו מולו, רוכנות מעליו בדאגה. מתי הוא הספיק להתיישב?

"הארי, תישאר ער. אני הולכת לקרוא ל - היי! אל תירדם!"

"זה בסדר, ג'יני," הארי מילמל בעייפות, אוסף את כפות ידיה באלו שלו. "זה… זה לא כמו פעם שעברה. אני מבטיח. אני פשוט עייף, זה הכל."

"זה מה שאמרת מוקדם יותר היום!"

"לא, לא," אמר, המילים נמרחות בפיו. "מבטיח, ג'יני. אני סתם… עייף. זה הכל. אלה לא התעלפויות, לא חלומות. החלום ההוא… עייף אותי, איכשהו. נגמרה לי האנרגיה."

ידיה של ג'יני לחצו את שלו. הארי הכריח את עצמו לפקוח את עיניו, שמתישהו הוא הספיק לעצום. "רואה?" הוא מיצמץ אליה בעייפות, מחייך חיוך קטן. "אני יכול להישאר ער, אם אני רוצה. אני פשוט לא רוצה במיוחד. עייף מידי…"

הוא החליק לשכיבה, ממש שם על הרצפה. ג'יני המשיכה לאחוז בידיו על אף שהוא הרפה את אלו שלו.

"אני מזהירה אותך, הארי פוטר," אמרה בחומרה. "אם אתה מדבר שטויות כי אתה רוצה לישון -"

"לא, ג'יני," הוא חייך אליה, רגל אחת כבר בתוך ממלכת השינה. "מבטיח. אני אוהב אותך."

אנחה. "גם אני אוהבת אותך, טיפשון."

הארי הימהם, מרוצה. "לילה טוב, ג'יני."

"אני לא עומדת לסחוב אותך הביתה."

הוא הינהן, לא בטוח מה היא אמרה, אבל רגוע כפי שלא היה כבר שעה ארוכה.

ג'יני רטנה משהו נוסף, אבל הוא כבר לא שמע.

הפרק הקודם		הפרק הבא