בת זאוס אחת ושני בני פוסידון-ננטש

מסתבר שהייתה לי טעות כתיב אז מעכשיו זה קאי ולא קיי.
סבבה?

אה, וגם מעכשיו אני עומדת להקדיש את הפרקים לראשון שמגיב כל פעם.
---------------------------------------------------------------------------------------------------
קאי

רציתי לשחות אחריה, אבל כמה מטרים מתחת למים היה מין מחסום בלתי נראה שרק היא יכלה לעבור.  נצמדתי למחסום ודפקתי בו את אגרופי. צרחתי על פוסידון שיחזיר לי אותה.

"למה אתה עושה את זה?!" 'תשכח ממנה.' אמר הקול בראשי. 'אתה לא צריך בת זאוס איתך.' אני כן! אני חייב את דיימון! צפיתי בה מתרחקת ושוקעת לאט לאט למטה. עד שנעלמה לגמרי.

אם אני לא תועה נצמדתי למחסום הזה איזה שלוש שעות. עד ששמעתי קול קורא בשמי. התעלמתי. "מקפליי! איפה אתה לעזאזל?! אני מפספס את ארוחת הערב!"

למרות שהוא ניסה להסוות את זה בקולו של פרסי עדין נשמעה מעט דאגה. לא התחשק לי במיוחד לענות לו. "מקפליי זה רציני! אני יודע שאתם כאן איפשהו!" לא, אתה לא יודע.

אנחנו לא פה. רק אני. אני חושב שהייתי רוצה לטבוע איתה, להיות יכול לטבוע. "אוקי אוקי! אני מודה! אני קצת דואג לך אוקי? בוא כבר!" פרסי נשמע ממש לחוץ.

אני מתאמץ ולוחש. "אני כאן. תבוא מהר, בבקשה!" נראה שבמים הקול עובר ממש טוב כי פרסי היה לידי תוך דקה. "מה עובר עליך גבר?!" לא עניתי. רק המשכתי להביט למקום בו נעלמה דיימון לפני כמה שעות.

"רגע." פרסי עשה סיבוב במקום. רגלו נתקע במחסום. "מה זה? ואיפה דיימון?" זאת בדיוק הבעיה. "אחי איפה החברה ש'ך?" אולי הוא לא כזה חרה אחרי הכל. "בנאדם!" הסתכלתי עליו בפעם הראשונה. חולצתו הייתה קרועה בכמה מקומות.

"אחי איפה היא??" הנדתי בראשי.

דיימון

התעוררתי באולם שיש שחור. מסביבי היו על מדפים כל מיני צדפות וציורי ים מפורטים. פסל ענק ניצב באמצע החדר. פסל שזיהיתי כפוסידון. הקלשון המוזהב היה מוחזק היטב בידו.

"פוסידון!" צרחתי. לא הייתה תשובה. כמובן. רק קולי מהדהד בין הקירות. התרוממתי מהרצפה ובחרתי באחד משלוש מסדרונות. התחלתי ללכת, בהתחלה לאט אבל אחרי כמה זמן קלטתי שאני כמעט רצה.

אחרי הליכה שנמשכה  נ צ ח  הגעתי למחסום של מים עומדים. בצד השני ראיתי דגים וצמחי ים רבים.

עברתי את המחסום ומיד הרגשתי שוב חנק, חזרתי חזרה, כולי רטובה. "לעזאזל." מלמלתי.

"פוסידון, אני הולכת להרוג אותך."

הפרק הקודם		הפרק הבא