אחותו של דאדלי

אז ככה.
הראשון שכותב תגובה הפרק יהיה מוקדש לו.
וגם, יש מצב שהפרטים בפאנפיק לא הכי מדויקים כי אין לי כרגע ספר זמין..
אז אל תטרחו לתקן אותי כי זה סתם יעצבן אותי.

קיצר תהנו 😊
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אני מפחדת. אין לי מושג מה עשיתי בלילה. אני יודעת שלא ישנתי, על אחד הקירות נגלתה כתובת בדם. היה כתוב שם-הישמרו אויבי היורש.

 אין לי מושג מה זה אומר, אבל לאט לאט אני מתחילה לשכוח. לשכוח מה עשיתי בימים האחרונים, למה אני לא בשיעורים, למה אני כל כך עייפה....

היומן מלחיץ אותי, אבל אני לא נותנת לעצמי לעזוב אותו, לא כרגע. אני מתעלמת מהארי ומרון, אפילו ג'יני כבר פחות פתוחה.

בבקרים, יש דם על המיטה שלי. וזה גורם לי לחשוד שאני כתבתי את המשפט על הקיר.
* * * *
עוד משהו מפחיד קרה בהוגוורטס, קולין קריווי, התאבן. אני רצינית, אומרים שהוא קר ונוקשה, אף אחד חוץ מחבריו הקרובים לא מורשה לראות אותו במרפאה. יש לי תחושה רעה שאני קשורה איכשהו לתקרית..

זרקתי את היומן, אבל הקולות ממשיכים לדבר בתוך ראשי. הקירות עדין מלחששים מידי פעם, כל הזמן מבקשים נקמה ומוות.
* * * *
באותו בוקר הארי פנה אלי. "היי." אמר והשפיל את מבטו. הרמטי גבה. "היי." "אז... ז'תומרת... אני מתכוון..." "נו מה?!" התרגזתי. הוא הרים אלי את עיניו. "מה קורה לך?" אומר האדם האחרון שחשבתי שישים לב.

"כלום." מיהרתי להגיד. עכשיו היה תורו להרים גבה. "כלום? את סתם ממש חיוורת? סתם יש לך סגול מתחת לעיניים? את גם לא אוכלת! שלא לדבר על מתקשרת! כבר חודשים שלא דיברת איתי."

ואו, ממש נתקעתי עכשיו. "אני... אה.. לא עייפה?" הצעתי. הוא לא קנה את זה. "את לא סומכת עלי?" שאל בכעס מסויים.

"תראה! דברים קורים אוקי? אני לא תמיד אשאר אותו הדבר!" הרמתי את הקול, מתעלמת מחבורה של נערים שבוהים בנו. "כן, אבל ככה?!" הוא דיבר מהר.

"כן!" הטחתי בו. נקמה.. מוות.. להרוג.. אני והארי התקרבנו לקיר באותה שנייה. "את שומעת את זה?" שאל בהפתעה. "מה ז'תומרת? גם אתה שומע את זה. למה שאני לא אשמע את זה?" "לא יודע." הוא משך בכתפיו. דם.. סבל.. "האחרים לא שומעים." אומר לי הרבה.

רציתי לשאול מי זה האחרים. אבל צרחה מקפיאה נשמע ממסדרון צמוד. כל מי שהלך במסדרון בו עמדנו. נעצר בפחד. אני והארי הבטנו אחד בשניה והנהנו. כאילו על פי תאום התחלנו לרוץ לכיוון ממנו נשמעה הצרחה.

כשהגענו חיכתה לנו הפתעה שהזכירה לי למה אני כל כך לחוצה. הוא מישהו שהתאבן.

הפרק הקודם		הפרק הבא