נורדי, יווניה ורומאית

 היי אנשים!

תודה שהמלצתם על הפאנפיק שלי שנמצא עכשיו בפאנפיקים המומלצים!

אני מתה על כולכם, אבל הפרק הזה מוקדש לחברתי ולפאנגירל מספר אחת שלי- רז.

תודה על הקריאה, והפרק הבא יעלה ביום שישי. תהנו!

פרק 10- רושם ראשוני שני

שכבנו על ערסלים בקוהורטה החמישית ושתינו משקאות קלים וקסומים מפחית. לכל המשקאות בפחיות היה אותו צבע, אבל לכול אחת היה טעם שונה ומוזר. הוא היה יכול להיות מגעיל עד בחילה, או טעם גן עדן.

לי יצא סודה ליים. היה לי מזל. הייזל קיבלה שמן דגים.

שמחתי שיש לי קצת זמן להירגע ולחשוב. המוח שלי היה מבולגן כמו… כמו… אה… משהו מאוד מבולגן. נגיד החדר של פרסי ג'קסון.

אז יש עולם יווני ועולם רומי. מחנה החצויים הוא המוקד של העולם היווני, מחנה יופיטר הוא המוקד של העולם הרומאי.  

אנבת' בת אתנה, פרסי בן פוסידון, ליאו בן הפייסטוס ופייפר בת אפרודיטה- הם היוונים.

הייזל בת פלוטו, פרנק בת מארס- הם הרומאים. ג'ייסון הוא דבר לא מוגדר ממש.

"מי ההורה האלוהי של ריינה?" שאלתי פתאום.

"בלונה. אלת המלחמה וההגנה על המולדת," ענתה הייזל ששיחקה שח-מט עם ג'ייסון.

ברור שהיא בת של אלת מלחמה.

"אתה יכול לזהות לפי הקעקועים שיש על הזרוע של אנשים," אמר פרסי והראה לי את הקעקוע שלו.

מתחת לסימן של קלשון, היה לו קו אחד. רק עכשיו שמתי לב למה שהקעקועים מסמלים.

גם להייזל וג'ייסון היו כאלו.

זה די זעזע אותי שלילדה בת 14 יש קעקוע, משום מה זה לא הפריע לאף אחד חוץ ממני.

כמו היוונים, הרומאים היו פסיכים.

נשמעה דפיקה על הדלת וכולנו הסתובבנו. נערה בגיל שלי בערך פתחה את החלון ויצאה החוצה.

היה לה את הצבע שיער הכי מגניב שראיתי בחיים שלי, בגוון סגול-יין עמוק, אסוף בזנב סוס. היא לבשה מדליות כמו של הייזל והחזיקה לוח כתיבה בידה.

"היי, אֵרו," חייכה הייזל.

"הי," היא חייכה בחזרה.

"קוראים לך אֵרו (חץ), כאילו, חץ וקשת?" שאלתי, מעט בחוסר טאקט.

ארו הסמיקה. "כן. ושמעתי את כבר את כל הבדיחות, אתה מוזמן לנסות להיות מקורי.'

" לא, זה דווקא מגניב. רציתי שיקראו לי אמ-16 כשהייתי קטן."

"אמ-16?" שאלה אנבת' בתמיהה.

ארו הביטה בחוסר נוחות על הלוח שלה וכחכה בגרונה כדי למשוך את תשומת ליבנו. "טוב… באתי לשפץ אותכם לקוהורטות שבהם תשחקו בערב. בחמישית ישחקו פרסי ג'קסון ופייפר מקליין."

פייפר הצמידו אגרופים כמו אח ואחות בדם. "צוות מנצח!" הכריז פרסי.

"ברביעית, ג'ייסון גרייס."

ג'ייסון נראה מהורהר. "הרביעית? זה יהיה מעניין."

"בשלישית, ליאו ואלדס. הפראיטורים אמרו ששם יש הכי פחות חומרים נפיצים. אז אתה שם."

ליאו חייך חיוך מרושע וצחק כמו נבל. "זה מה שהם חושבים. יש לי כבר תוכניות איך להביס את הקבוצה היריבה."

זה לא נשמע נחמד.

"בשנייה, אנבת' צ'ייס."

"אלים, לא." היא השיבה בזעזוע.

ארו הורידה את הלוח והביטה בי. "מגנוס צ'ייס, אתה בקוהורטה שלי, בראשונה. אתה הולך להיות בצוות תקיפה."

"תקיפה נשמע כמו משהו כואב," חשבתי בקול.

"או, זה הולך לכאוב. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהייתי בצוות תקיפה. נלחמתי נגד קבוצה של חצויים מהשלישית עד שנפרקה לי הכתף ואז אחת החצויות שברה לי את הצלעות. זה היה כואב כמו…" היא השתתקה למראה הבעתה שלי. "אמ, לא משנה. השאר, תשאלו את הקנטוריונים הזמניים שלכם באיזה צוות אתם נמצאים."

הייזל זרקה לה פחית משקה. "רוצה להישאר לשחק שח?"

ארו חייכה ופתחה את הפחית. "תודה, אבל אני צריכה לחזור לתכנן אסטרטגיה."

היא שתתה ועשתה פרצוף. "איכס. מי ברוקולי."

אחרי שזרקה לפח את המשקה, היא פתחה את החלון ונכנסה פנימה.

הייזל הזיזה כלי משחק וג'ייסון פלט זעקת ייאוש. "שח-מט."

"אני שמחה שמינו את ארו לקנטוריונית של הקוהורטה הראשונה. סוף סוף מישהי תרסן את החיילים שם."

"אם הם לא יאכלו אותה קודם," גיחך ליאו.

פייפר נשענה קדימה ונתנה לו סטירה על העורף. "סתום, אינסטלטור סוג ז'."

"מה? היא לא נראת כמו מישהי שבנויה לפקד על המטורפים מהראשונה. היא יותר מידי נחמדה."

המטורפים שהלכתי להיות בצוות שלהם.

אנבת' נשכבה על הגב והניחה את ראשה על החזה של פרסי. "הקוהורטה השנייה. יופי לי. כולם שם מסתכלים עליי שם כמו על מוטציה."

"מצטער, חכמולוגית. הייתי עצוב בשבילך, אבל אני אהיה עם האחים שלי מהחמישית! לא ראיתי את דקוטה שנים," אמר פרסי בשמחה. 

היא הכניסה לו אגרוף כדי להעביר לו מסר שהוא לא ממש עוזר לה.

חשבתי על מה שאמרו על הקוהורטה הראשונה. "אני אמור לפחד?" שאלתי אותם.

כולם ענו כהד אחד: "כן."

אוקיי… זה היה הזמן לפרוש. "אני הולך לנשום קצת אוויר צח."

הנחתי את פחית המשקה שלי בצד וקמתי מהפוף.

זה יותר מידי לקלוט ביומיים. לקח לי בערך חודש לעכל את הרעיון שיש לי חרב מדברת, עוד שבוע להבין שאבא שלי אל, ועדיין תהיתי אם אני סתם משוגע וכל מה שקרה היה רק בדמיון המעוות שלי.

זה היה הסבר ההגיוני היחידי. איבדתי את השפיות אחרי שאימא שלי נהרגה.

סגרתי ופתחתי את העיניים כמה פעמים והתאכזבתי ששום דבר לא השתנה.

"חתיכת #%$*&#$*&%#$&=%#*," התחלתי לקלל קללות ממש גסות. אימא שלי הייתה מקרקעת אותי עד האוניברסיטה ולוקחת לי את כל הספרים ומשחקי הוידיאו.

אם הייתי מפרט מה היו הקללות, הדירוג היה צריך להעלות ל-R גבוה.

כשסיימתי לקלל, נאנחתי בהשלמה שהעולם שאני חי בו הוא משוגע ודפוק. הייתי צריך להתמודד עם זה.

פניתי לחזור אל המסדרון של הקוהורטה החמישית.

"וואו," אמרה ריינה.

"היי… כמה זמן את עומדת שם?" העברתי את היד בשיער שלי במבוכה.

היה לה, ועדיין יש לה, כישרון לתפוס אותי ברגעים ממש מביכים. שזה רוב הזמן.

"אני משערת שהשאלה האמיתית שאתה רוצה לשאול היא 'האם שמעת את שטף הקללות הזה?' אז התשובה היא כן," היא ענתה.

"חתיכת רושם שני. דווקא חשבתי שהשני יכפר על הראשון."

"אל תדאג. הרושם השני שלך לא כזה שלילי. אוצר המילים שלי התרחב מאוד בזכותך."

זה הוציא ממני חיוך קטן, למרות שזה באמת היה מצחיק. לא הייתי בטוח אם היא צוחקת או שהיא רצינית. כי היא נראתה רצינית לגמרי.

משכתי בכתפיי. "הלא דבר."

ההתנהלות שלה הזכירה לי קצת את סאם. לוחמת רצחנית וחסרת אמפתיה, שלא ממש מאושרת מזה שהצילה לי את הצורה.

"אם להיות כנה," היא העירה אותי מהמחשבות. "אני צריכה להתנצל על הרושם שאני השארתי."

"ממממ?" לא הייתי בטוח ששמעתי אותה נכון.

"איך שדיברתי אלייך קודם לכן. זה לא היה במקום בכלל. אין לי זכות לשפוט אותך."

גירדתי את העורף והבטתי על העננים בשמיים. התנצלות.

תדעו לכם, התנצלות זה לא דבר נחמד לדעתי.

אני זוכר בנות שהיו מרכלות עליי מאחורי הגב, בנים שהיו נועלים אותי בתוך לוקר למשך יום שלם, תלמידים שדחפו אותי לרצפה כשהייתי יוצא מהכיתה. אחרי שאימא שלי מתה, כולם ביקשו ממני סליחה. התנצלו כל ההתנהגות שלהם.

זאת צביעות לדעתי.

"בסדר, זה לא סיפור."

"שקרן."

הבטתי בה בהפתעה, עכשיו היא חייכה.

"סליחה?"

"אם אתה לא סולח, אתה פשוט יכול לומר. אני מעריכה אמת לא משנה מה היא."

"טוב, אל תקחי את זה אישית, קשה לי לסלוח לאנשים. אני לא שומר טינה או נקמני, אבל עדיין קשה לי לקבל התנצלויות."

"אתה זוכר שהצלתי אותך אתמול, נכון?"

"אני גם כפוי טובה."

ריינה הסיטה קצוות שיער מאחורי האוזן בהיסח דעת. שמתי לב שכל פעם שהיא עושה את זה, העיניים שלה כאילו צופות למרחק.

לא שאני שם לב לדברים כאלו.

תשבו בשקט.

זה סתם היה רגע לא נעים וניסיתי לא לחשוב על זה.

"רוצה להתחיל מחדש?" שאלתי.

היא נראתה סקרנית. "מה זאת אומרת?"

"רושם ראשוני שני. לדוגמא: אני מגנוס, מבוסטון. גדלתי שם כל החיים שלי, אני אוהב לקרוא ובדרך כלל אני לא מתעלף כשאני רוכב על סוס מעופף, נעים להכיר אותך."

היא בטח שקלה אם אני מטורף.

"אני נשבע שאני לא נוהג להתעלף כשאני רוכב על סוס מעופף. עכשיו תורך."

"זה מטופש."

"מה אכפת לך? אף אחד לא כאן."

"אוקיי… זה נשמע כמו קבוצת מיקוד. אני ריינה מפורטו- ריקו. אני במחנה חמש שנים ואני אוהבת סוסים. נעים גם לי להכיר אותך."

זה היה פחות מידע ממה שאני סיפרתי לה. "זהו?"

"זה כול מה שאתה צריך לדעת עליי," היא אמרה מבלי למצמץ.

"לא אמרת משהו שאת לא נוהגת לעשות."

"אני לא נוהגת לשתף דברים על עצמי. בהצלחה היום במשחק מלחמה, צ'ייס."

היא חלפה על פניי וטפחה על כתפי בדרך. ראיתי שהיא מחייכת שוב ומנידה בראשה, כאילו הפיגור שלי משעשע אותה.

הגלימה האדומה שלה התבדרה ברוח ותפסה את צבעי השקיעה.

שיואו, אני גם רוצה גלימה. זה כזה קול.

הפרק הקודם		הפרק הבא