יער הקריסטלים

תודה לronironironi המהממת על הפרק הזה

לונה מיצמצה בעיניה ופיהקה בקול רם. לקח לעיניים שלה כמה רגעים עד שכתמי הצבע המטושטשים שראתה הפכו לצורות הגיוניות. הכל היה לבן סביב, כמו כששלג מכסה בשכבה דקה. הפריט היחיד שלא היה לבן היה ספסל עשוי עץ דהוי.
לונה שיפשפה את מאחורי ראשה בכאב. היא לא בדיוק זכרה מה קרה לה בכמה חודשים האחרונים, אבל הזכרונות חזרו בהדרגה. היא זכרה את שקיבלה מכה חזקה כשכישוף פגע בה מאחור, אבל היא לא שמה לב מי פגע בה. הזכרון הזה היה די מעורפל, תלוש.
איפה אני?
היא קמה באיטיות לעמידה ובחנה את המקום. מסילות רכבת צבע לבן היו מונחות במקביל אחת לשנייה על הרצפה.
תחנת קינג קרוס.
"אפשר-" היא שמעה קול מדבר מאחוריה, וקפצה בבהלה. בתנועה מיומנת הסתובבה ושלפה את שביטה, רוצה לאיים על האיש שמאחוריה.
"- להציע לך קרמבו?"
הפה של לונה נפתח, והיא שכחה לסגור אותו. הקול שלה כאילו נאבד.
"מה- דמבלדור?" היא שאלה בהיסוס, כשהיא לא מאמינה שזה אכן הוא עומד לפניה.
כן, זה היה הוא. בגלימה ארוכה וירוקה. הוא עמד וחייך.
"קרמבו. ממתק של מוגלוגים שאני מאד אוהב," אמר דמבלדור והציע לה אחד מהשניים שהיו בידו.
"אממ, תודה," אמרה לונה בהסתייגות. "אני- איפה אני? אני... מתה? כמוך?"
דמבלדור חייך חיוך קטן. "לא, לא בדיוק. כלומר, אני לא מזלזל בכאב שעברת, כמובן, אבל את לא מתה."
"אז מה אני?"
דמבלדור לא השיב, אלא הביט בתקרה. אחרי שתיקה ארוכה אמר, "את זה את יכולה לבחור."
"מה? ומה אני עושה בקינג קרוס?"
דמבלדור ציחקק לעצמו. "קינג קרוס? כך המקום הזה נראה בעיניך?"
הפעם היה תורה של לונה לשתוק.
"אני כאן כדי לספר לך על אסון," פתח דמבלדור. "וולדרמוט..."
"מה איתו?" שאלה לונה בלהיטות.
אלבוס פתח את פיו לענות. "הוא- הוא..." 

הפרק הקודם		הפרק הבא