את מ-כ-ש-פ-ה!

היי חברים!!

אז בקשה, הנה הפרק!!!

אחרי השקעה של שעתיים, ואז הפרק נמחק:,( ואחרי עוד השקעה של שעתיים, הנה התוצאה!!!! 

והפרק מוקדש (כמובן...) ל: The Wolf Mask, Candy.c, אלכסנדרה, rose weasley gringer ו-חתולת בר שהגיבו בפרק הקודם! חיימשלי3>

אז בלי חפירות נוספות (למרבה הפלא...), תתחילו לקרוא! :)

 על המיטה ישב לא אחר מאשר סוורוס סנייפ.

כשנכנסתי הוא קם מייד מהמיטה.

"היי ליל, מה קורה?" הוא פתח בחשש.

"אממ... בסדר. נראה לי. מה אתה עושה בחדר שלי?! עוד לא עברת דירה? ולמה לעזאזל יש לך ציפור על הכתף?!" לא התאפקתי ושאלתי אותו מייד. לאט לאט ראיתי איך הוא הופך לעגבנייה מול הפרצוף שלי (זה אומר שהוא מסמיק לגמרי).

"אה! זה... כן, טוב... אממ... תראי, זה לא... לא מה שאת חו-חושבת..." הוא התחיל לגמגם. פשוט ריחמתי עליו.

"טוב, יודע מה סוורוס? אתה לא חייב לי הסברים. רק תגיד לי מה עושה לך ציפור על הכתף, ואני יעזוב אותך" אמרתי בניסיון נואש שהוא לא יהפוך לשפן ויברח.

סוורוס נאנח בהקלה, ולאט לאט התחיל לחזור לצבעו המקורי.

"לילי" הוא פתח "זוכרת שאני עובר דירה?"

"כן" רטנתי בשקט "קצת קשה לשכוח, אתה יודע"

"כן... מצטער על זה. בכל אופן, הבאתי לך מתנת פרידה!" סוורוס קרא בחדוות ניצחון, חיוך מרוח לו על הפנים.

"מתנה!" אמרתי בהתלהבות, וקיפצצתי מסביבו כמו ילדה קטנה.

"כן, זאת בהחלט מתנה!" הוא אישר בגיחוך את מה שאמרתי.

ואז עשיתי את הדבר הכי מביך שיכלתי לעשות. טוב, כמעט הכי מביך שיכלתי לעשות. אבל זה עדיין היה גרוע.

חיבקתי אותו.

הוא חיבק אותי בחזרה.

כשקלטתי מה אני עושה, מיהרתי להתנתק ממנו והסמקתי עד לשורשי השיער הג'ינג'י שלי. איזה פאדיחות.

"וואו ליל! איזה התרגשות!" הוא אמר, כשחיוך מרוח לו עכשיו על הפרצוף.

"כן..." אמרתי, מקווה שהאדמה תבלע אותי. היא לא עשתה עשתה את זה, כמובן.

סוורוס התחיל לצחוק בטירוף.

"דיי סוורוס!" אמרתי זועמת "אז מה המתנה? ולמה בכלל הבאת לי מתנה?! אני אמורה לתת לך מתנה, אתה זה שעוזב ויש לו יומולדת! למקרה ששכחת" אמרתי, משנה נושא בזריזות לפני שיהיו לי עוד פאדיחות.

"טוב,אוקיי... אז תסתכלי על זה כעל מתנת יומולדת מוקדמת. או הכתובת שלי" הוא אמר בסבלנות.

"הכתובת שלך?" שאלתי בתמיהה.

"כן, יא חרשת" הוא אמר בעצבנות.

תקעתי בו מבט של זעם. "ממתי בדיוק ציפור זה כתובת?!" שאלתי בתוכחה.

"אה, זו לא סתם ציפור! זאת קלאודיה!" הוא אמר בניצחון.

"קלאודיה? ומאיפה לי בדיוק לדעת מה זה?!" שאלתי בניסיון לשמר את כבודי האבוד.

"לפעמים אני שוכח כמה שמוגלגים תמימים..." סוורוס אמר בעליונות, וניענע את ראשו, מרוצה שהוא יודע משהו שאני לא.

יריתי בו מבט של זעם. "אתה מתכוון לספר לי מה זה קלאודיה או לא?" שאלתי בכעס ושילבתי את ידיי.

"בסדר בסדר" סוורוס הזדרז להרגיע אותי "קלאודיה זאת ציפור קסומה, אחת התכונות הבולטות שלה היא נאמנות. היא תמלא כל משימה שבעליה הטיל עליה, ותמיד-תמיד תחזור אליו.

"את יכולה להשיג אותה בחנות, אבל היא מאוד, אבל מאוד, אבל מאאאוד יקרה. היא עולה בסביבות... אמממ... כל הבית שלך." הוא אמר את זה ברוגע, כאילו זה ממש בסדר.

תבינו, זה לא בסדר.

יש לי בית גדול, לא סתם כמה חדרים, מטבח וסלון.

הבית שלי בעל שתי קומות, עליית גג, חמישה חדרים (החדר שלי, החדר של פטוניה, החדר של ההורים שלי, חדר אורחים וחדר משחקים-מנוחה), סלון מרווח, מטבח רחב-ידיים ומחסן. בית גדול.

והוא אמר לי הרגע בשיא השנטי שלו, שהיצור הקטן הזה שעל הכתף שלו, שווה לכל הבית שלי.

לא נורמאלי.

"או..." סוורוס המשיך "שאת תופסת אחד כזה, שזה כמעט בלתי אפשרי בגלל שהדבר החמוד הזה כאן הוא היצור ה-כ-י מהיר בכל התבל"

"וואו" נפלטה הקריאה מפי.

"כע..." סוורוס הסכים. "או שאת מקבלת אחד כזה במתנה" הוא אמר, מזדקף בגאווה.

"מגניב!" אמרתי "היא יודעת לעשות עוד דברים חוץ מלרושש את מי שקנה אותה?" שאלתי בציניות.

"כן. לכל קלאודיה יש תכונה או יכולת מיוחדת משלה, אין שתי קלאודיות ששתיהן בחיים ויש להן את אותה יכולת." סוורוס אמר, שמח להפגין מהידע שלו.

"אדיר!" אמרתי "תן דוגמאות..." ביקשתי בסקרנות.

"טוב... אבל יש הרבה מאוד, ואנחנו לא יודעים את כולם. יש קוראי מחשבות, מהפנטים, נושמים מתחת למים, חוזים את העתיד, מרפאים, חסינים לאש, מטיילים בזמן, חסינים לקללות, בעלי שתי נשמות- הם יכולים למות פעם אחת ולחזור לחיים, מתעתקים- שזה אומר שהם יכולים להשתגר ממקום למקום, ראיית רנטגן, מדברים, משנים צורה, מזמנים דברים, כאלה שיכולים לדעת ה-כ-ל על הבנאדם שהם רוצים, ועוד ה-מ-ו-ן..." סוורוס סיים סוף סוף.

"מדהים! ומה היכולת של הקלואדיה הזאת?" שאלתי בהתלהבות, מסוקרנת.

"לא יודע. הכי כיף זה לגלות." סוורוס ענה בפשטות. "אז רוצה אותה?" הוא שאל.

הסתכלתי עליו בעיניים פעורות לרווחה, לא מאמינה.

"אתה באמת נותן לי אותה?" שאלתי בהפתעה.

"כן, באמת, אז רוצה? אני צריך להכריז רשמית שאני נותן לך אותה." הוא אמר.

"וואו סוורוס! ברור שאני רוצה!" עכשיו ממש התחלתי לרקוד, מסוחררת מאושר והתלהבות.

ואז באמת עשיתי את הדבר הכי מביך בעולם שיכול להיות.

נישקתי את סוורוס על הלחי.

פאדיחות.

סוורוס הסתכל עליי בסיפוק והפתעה, כאילו שקיבל עכשיו מיליון דולר.

"את יודעת לילי" הא פתח "היה שווה את כל השיחה הזאת ולתת לך את הקלואדיה, רק בשביל לקבל נשיקה." הוא אמר בממזריות.

"אה... אוקיי..." אמרתי במבוכה "אז מה בקשר ל'הכרזה הרשמית'?" שאלתי במהירות, בתקווה לשנות נושא.

"כן, ברור. מוכנה?"

"תמיד" עניתי מייד.

אוקיי, אז ככה, אהממ אהממ" הוא כחכח בגרונו בשביל הרשמיות. גילגלתי עיניים.

"אני, סוורוס סנייפ, נותן רשמית את הקלאודיה הזאת ואת הסמכות עליה לליליאן אוואנס."

הוא סיים, והקלאודיה התעופפה מכתפו לכתפי.

היא שלי רשמית.

אהבתם? מקווה שכן...

אז... תגובות? :)

הפרק הקודם		הפרק הבא