מבט חטוף

הארי התיישב בשולחן גריפינדור ועמד להתחיל את ארוחת הבוקר שלו, כששיימוס פיניגן התקרב אליו, ופרצוף כועס על פניו.

"בוגד!" הוא צעק והטיח בהארי נייר. כמה מבטים הופנו לעברם.

הארי הרים את הנייר שפיניגן זרק עליו, והחוויר למראה תוכנו.

הרמיוני לקחה את הנייר מידיו של הארי, והחלה להחליף צבעים מלבנה כסיד עד אדומה כעגבנייה.

"מה זה אמור להביע?!" היא צעקה עליו בכעס.

"מה יש, הרמיוני? למה את כל כך כועסת על הארי?" רון שאל.

הרמיוני סובבה את הנייר בכעס וחשפה את סיבת המהומה: תמונה של הארי ודראקו מתנשקים הייתה פרוסה על כל הדף.

רון חטף את התמונה מידי הרמיוני, לפני שעוד משיהו יספיק לראות אותה.

"בואו נלך למקום שקט יותר." הוא אמר והוביל את הארי והרמיוני הרקח מהאולם הגדול.

הם נכנסו לחדרם של הארי ורון במגדל גריפינדור, שהיה ריק, מהסיבה הפשוטה שכולם היו בארוחת הבוקר.

"אוקיי הארי, אנחנו במקום פרטי, עכשיו תסביר." רון אמר בסבלנות.

הארי נאנח. הוא ידע שמתישהו הוא יהיה חייב לספר לרון והרמיוני, אבל הוא לא חשב שככה הם יגלו על זה, הוא לא רצה שככה הם יגלו על זה.

הוא הביט בפניהם של חבריו. רון נראה רגוע ושקט, ממש לא כפי שהארי ציפה. הרמיוני, לעומתו, נראתה זועמת.

"טוב, אז..." הארי החל לספר להם את כל הסיפור, על החזקות הידיים, המבטים המוגנבים, הנשיקה...

ככל שהמשיך בסיפורו, הרמיוני נראתה יותר עצבנית. רון פשוט נראה המום מעט, אך שלט בעצמו.

"אני לא מאמינה..." הרמיוני לחשה בכעס כשהארי גמר לספר את סיפורו. "אתה... חתיכת בוגד שפל ומפגר!!!" היא צעקה בזעם.

"הרמיוני!" רון חיבק אותה. דמעות זלגו על פניה. 

"אני לא מאמינה שככה עשית לנו את זה!! הוא האויב שלנו, ואתה הולך ומתאהב בו! אני שונאת אותך!"

"תפסיקי!" הארי אמר בקול כאוב. "זה לא שהייתה לי שליטה על זה!! אני לא יכול לבחור את מי לאהוב!"

"כבר שכחת איך הוא קרא לנו?! כבר שכחת את כל ההערות המגעילות שלו כלפי המשפחה שלך ושל רון?! כבר שכחת שהוא קרא לי בוצדמית?!"

"הרמיוני! מספיק!" רון נזף בה. "אני יודע שזה קשה לך, גם לי, אבל את חייבת להתאפס על עצמך! אני מתערב איתך שהתמונות שהאלה מופצות כרגע בכל הוגוורטס-"

"יופי! שכולם ידעו כמה שהארי בוגדני!"

"את מפספסת את הנקודה! הארי בצרות כרגע, ואנחנו צריכים לעזור לו לצאת מזה! אני מבטיח לך, שברגע שנגבור על כל הסיפור הזה, נוכל להרוג את הארי, שנינו, אבל בנתיים את חייבת להירגע!"

"לא... אני פשוט לא מסוגלת." היא אמרה בקול חנוק מבכי ויצאה משם בסערה.

הארי התיישב על מיטתו וקבר את ראשו בידיו.

"אני לא מאמין שזה קורה לי..." הוא נאנח בייאוש.

רון התיישב לידו. "היי," הוא אמר ברול רך. "לא מעניין אותי מה הרמיוני חושבת, אני עדיין החבר הכי טוב שלך. אני מבין למה לא סיפרת לנו, זה בסדר."

"אתה לא... כועס עלי?" הארי הרים את ראשו בפליאה.

"אני לא יכול לומר לי שהעובדה שנישקת את מאלפוי לא מציקה לי, אבל כמו שאמרתי מקודם, כרגע אנחנו צריכים לעזור לך לעבור את גל השמועות הזה. איך בדיוק מישהו צילם אתכם?"

"אני לא יודע." הארי הביט ברון בפנים חיוורים מפחד. "זה מה שמפחיד אותי. איך מישהו הצליח להתגנב כל כך בשקט וכל כך קרוב מבלי שנבחין?"

"טוב, זה לא חשוב כרגע מי צילם אתכם ואיך, את זה נגלה אחר כך. מה שחשוב זה למצוא כל עותק של התמונה ולהשמיד אותו."

הארי חייך בעצב. הוא כל כך שמח שיש לו את רון. כאב לו על הרמיוני, אך הוא ידע שרון צודק- עכשיו הוא צריך להתמקד ולרכז את כל הכוחות שלו כדי לעבור את התקופה שתבוא, שלא תהיה קלה בכלל.

* * *

במשך היום הארי ספג עלבונות מכל התלמידים בהוגוורטס. החל מ'מטומטם' ועד ל'הומו מזדיין'. הוא הצליח לעבור את היום בלי להתנפל על אף אחד רק בעזרתו של רון, שלא הפסיק להרגיע אותו.

הם כמובן העלימו כל עותק של התמונה שמצאו, אך זה לא היה קל. היו אלפי עותקים בכל הוגוורטס, ורון והארי לא הצליחו להתמודד עם כולם.

בצאתו של הארי משיעור לחשים, הוא הרגיש מישהו תופס בידו.

"דראקו." הוא אמר במבוכה.

הנער הבלונדיני חייך בבישנות. הארי לא היה יכול שלא לחשוב כמה חמוד החיוך שלו.

לפתע הבעתו השתנתה. "מי פרסם את התמונות?" הוא שאל בבהלה.

"אני לא יודע." הארי אמר בפנים נפולות.

"איך הם הגיבו?" 

הארי לא היה צריך לשאול מי זה 'הם'.

"רון די בסדר, אבל הרמיוני ממש כועסת, אבל ממש." 

"ככה גם שאר הסלית'רינים. הם מסתכלים עלי במבטים נגעלים, כאילו נגעתי במשהו מזוהם."

"טוב, אני בכל זאת גריפינדורי."

"אל תגיד את זה!" דראקו חייך.

הארי הדביק נשיקה קלה על שפתו.

"אנחנו לא אמורים להיות ממש רחוקים אחד מהשני כרגע? אתה יודע, להכחיש?" אמר דראקו.

"מה יעזור להכחיש? כל הוגוורטס כבר יודע שהיינו יחד, אז אין טעם לנסות. הדבר היחידי שאפשר לעשות הוא לחיות עם זה, ואני אומר, שאם כבר חיים עם זה, בוא נחיה בכיף."

דראקו חייך, אך להארי הייתה הרגשה שהוא מסתיר משהו מפניו.

"התמונות לא היו הדבר היחידי שבגללו רצית לדבר איתי, נכון?" 

דראקו השפיל את מבטו.

"מה קורה דראקו? למה אתה שותק?"

"העניין הוא..." דראקו נאנח. "שאבא שלי קיבל את התמונות. הוא החליט שאנחנו עוזבים את אנגליה. לנצח."

אז, אממ, אמרתי לכם שאני אהרוס את זה. סוג של.

מועחעעחעחעחעחעחע.

שמעתי קראק, אני חושבת שזה היה הלב שלכם.

זה כואב לי יותר משזה כואב לכם.

אל תרצחו אותי.

פליז.

נ.ב

אני יודעת שהרמיוני האחת והיחידה רצתה שתהיה תגובה מוזרה של רון, אבל אז חשבתי 'הממ... כולם כותבים שרון מגיב מוזר, אבל מה יקרה אם הרמיוני תגיב מוזר? זה גאוני! זה מפוצץ מוחות!!'. באם וואט.

נ.ב 2

אני יודעת שזה נראה שהעניינים התקדמו יותר מדי מהר בין הארי לדראקו, אבל שמתי לב לזה רק באמצע הכתיבה, אז תתמודדו. 

הפרק הקודם		הפרק הבא