עולמות משולבים

"אלים אדירים, אמא!" קרא אנבת' הנדהמת. "את אשכרה פגשת את ג'ון גריינג'ר במרפאת השיניים של האלים? מעולם לא סיפרת לי איך נפגשת עם אבא שלי..." היא אמרה בשקט. הרמיוני הסמיקה, נבוכה מהדרדרות המצב.

"אנבת'... אולי כדאי שנדבר על זה בפרטיות, בפעם אחרת. בינתיים, אני רוצה להסביר לכן בדחיפות משהו חשוב הרבה יותר... עניינים שלא אמורים לצאת מפיותיהם של האלים וסוכניהם..." אמרה אתנה. הרמיוני ואנבת' החליפו מבטים תמהים.

"סוכניהם...?" שאלה אנבת' וקימטה את מצחה. אתנה הנהנה. "הרשו לי להסביר, כי זמנינו קצר", היא ביקשה, ופתחה את פיה לדבר.

"אתם לא החצויים היחידים בהוגוורטס. למעשה, יש יותר נערים חצויים בהוגוורטס ממה שאתן חושבות. כמעט כל הנערים הם צאצאי אלים מהדורות שלפניהם. אמרו לי, בנות, האם יש נער שמתקשה בקסמים?" שאלה אתנה.

אנבת' והרמיוני הנהנו ואמרו כאיש אחד: "נוויל לונגבוטום". אתנה חייכה. "כן, נוויל הוא אחד מצאצאיו של אחד מהאלים הפחות נחשבים. אבל בכל זאת, טמון בו קסם. כל אחד מתלמידי הוגוורטס הוא צאצא של אחד מהאלים, כפי שאמרתי כבר", היא עצרה ונתנה להרמיוני ואנבת' קצת זמן לעכל את דבריה.

אתנה המשיכה: "החצויים שנמצאים כא, בכל מקרה, הם בערך עשרה אחוזים מתוך תלמידי הוגוורטס, אולי אפילו פחות. מתוכם, תשעה אחוזים הם סוכני האלים - בניהם. למשל... ליה דרייק, מהפלפאף, היא בתה של דמטר. בכל מקרה, האחוז היחיד שנותר הוא זעיר. התלמידים שמייצגים את אחוז החצויים התמימים הללו אינם יודעים בכלל שהם חצויים, ולרוב גדלו במשפחות מוגלגיות או משפחות מאמצות. עליכן להיזהר מאוד מתשעת האחוזים של החצויים הסוכנים. הם חשדניים, מומחים מאוד בכוחותיהם, מסתוריים ולא ידידותיים. האלים האחרים חושדים וחוששים, אך אינם אומרים זאת. אם תפרוץ מלחמה בין הקוסמים לבין החצויים, יקרה דבר גרוע יותר ממה שאתן חושבות. כל הקוסמים הם, בסופו של דבר, צאצאיהם של האלים. זה יכול לקרות, למשל, כמו ליאו - בן הפייסטוס, לבין רון וויזלי - שסבו, כפי שזיהה ליאו, הוא הפייסטוס. עליכם להיזהר מכל אחד. ומסרו דרישת שלום למינרווה בתי כשתראו אותה. אמרו לה שאני מתגעגעת", ובזאת סיימה אתנה את דבריה. 

אתנה רכנה אל בנותיה ונשקה להן, ולפתע נשמע רעם מרוחק. אתנה החווירה. "אוי לי, חוששתני שאני צריכה ללכת. להתראות, אנבת' והרמיוני!" היא קראה, והתפוגגה. הרמיוני נראתה המומה.

"אז ככה האלים עוברים ממקום למקום! הם מתעתקים!" קראה הרמיוני בהבנה. 

אנבת' הביטה בהרמיוני בתדהמה. "זה מה שמפתיע אותך, ולא שאחותך הגדולה היא המורה לשינוי צורה?! מה נסגר איתך, הרמיוני?!" היא קראה באי אמון. 

הרמיוני ואנבת' חזרו למגדל גריפינדור. הם התכנסו כולם:

הייזל, פרנק, פרסי, ליאו, ג'ייסון, פייפר, אנבת', תאליה, הארי, הרמיוני ורון.

אנבת' והרמיוני סיפרו במהירות ובתיאורים מפורטים את דבריה של אתנה. כולם הביטו בהרמיוני בחיוך. 

"זה היה כל כך ברור..." צחק פרסי כשעלה עם חבריו למגורי הבנים. 

הרמיוני שכבה במיטתה בעיניים פקוחות, וניסתה לשחזר את שיחתה עם אתנה. אנבת'... נראתה כל כך נינוחה בחברת אתנה, וברור לגמרי שהייתה רגילה לעובדה שאמה היא אלה. אבל הרמיוני לא יכלה שלא לקבל את זה קשה. אמא שלה? אתנה? משהו פה נראה להרמיוני ממש ממש מוזר, אבל היא ידעה שאלה עובדות פשוטות. הדבר היחיד שלא היה פשוט, זה לקבל את העובדות הללו. אין פלא שהפרופסור מקגונגל חשה שלא בנוח כשהכריזה לפני כל בית הספר שהשנה יצטרפו להוגוורטס חצויים, וביניהם חצויה בת אתנה.

רחש נשמע. "מה את חושבת, הרמי?" נשמע קולה העדין של אנבת', שסגרה את הדלת אחריה בשקט ולחשה "לומוס..." הרמיוני נאנחה. אנבת' חייכה ברוך. "הרמי, אני יודעת איך את מרגישה - תאמיני לי. הייתי בהלם כשגיליתי את האמת על אמא שלי. היא לא שלחה לי ינשופים קסומים עם מכתבים מסתוריים ולא באה לבקר כשגיליתי מי היא. ובכל זאת - התרגלתי אליה. שמעת את אמא: כל הקוסמים בעולם הם צאצאי אלים. תחשבי כמה אחים ואחיות יש לנו בוודאי! והפרופסור מקגונגל.... טוב, לפחות לא ניאלץ לחרוש על החומר לקראת הבחינות בשינוי צורה..." הרמיוני צחקה.

אנבת' חייכה. "לילה טוב, הרמי. אל תדאגי, את תתרגלי בסופו של דבר..." ובינה לבין עצמה הוסיפה בלחש: "כולם מתרגלים בסופו של דבר..." 

למחרת בבוקר קמו כולם, התלבשו, צחצחו שיניים, רחצו פנים, נעלו נעליים (במקרה של הבנות - הסתרקו), וירדו לאכול ארוחת בוקר.

באולם ציפתה להם הפתעה. הפתעה לא נעימה, לא נעימה בכלל.

מישהו, מישהו מוכר, עמד ליד השולחן של סלית'רין, בצל האפל. כל החצויים, מלבד הארי, רון והרמיוני, זיהו את צלליתו הרזה והחיוורת כמוות של הנער.

הנער צעד אל האור, ולרגע אחד יצר קשר עין. שיערו היה שחור כאפלה, עיניו קרות ורדופות, עור חיוור - כמעט לבן. הוא היה צנום ורזה, ולבש גלימות קוסמים שחורות כשיערותיו. שפתו רטטה בתדהמה כשהביט בשבעה ובתאליה. הוא קפא במקומו, המום.

הנער הותקף באימה מוחלטת כשפרסי צעד אליו בהלם ושאל בקול צרוד וחלול: "ניקו... די אנג'לו?"

הפרק הקודם		הפרק הבא