נשיקה ראשונה

היי, אני חושבת שהיה בלבול קטן, הפאנפיק הזה לא עומד להינטש, רק הזכרתי את זה שהקוראים יורדים ואני שמחה שהוכחתם לי שזה אחרת!!

אני מלאת מצב רוח, אולי בגלל שביום שבת הייתי בהופעה של ליידי גאגא המדהימה!! 

תהנו מהפרק ואל תשכחו להגיב :)

פרק שמיני -

יופי הוא לא הכל בחיים

נקודת מבט הרמיוני:

לא יכולתי שלא להתעלם מכל ההתקהלות סביבי, מכל המלמולים והאצבעות המופנות אליי. זה לא דבר חדש בשבילי, לאור העובדה שאני חברתו הטובה של הארי פוטר, אבל בכל זאת זה הרגיש מוזר, כל פעם ששמעתי מישהו לוחש את שמי לחברו או כל פעם שראיתי אצבע מושטת לכיווני - עקצוץ המעצבן נכנס לבטני ולא עזב. דראקו לעומת זאת נראה רגוע, כאילו המקרה מובן מאליו. רתחתי מזעם בתוכי, אני שונאת אותו! כל כך שונאת אותו, זה שהוא חתיך - והוא חתיך, או זה שהוא מנשק מעולה - והוא מנשק מעולה, כל כך לא מזיז לי פתאום, זה סתם קראש קטן שיש בערך לכל הבנות עליו, אפשר לומר אותו דבר גם על הארי, אבל הארי.. הוא כמו אח בשבילי, המחשבה להידלקות עליו נשמעת לי מבחילה.

עברו כבר יומיים מאז ההצהרה של דראקו עלינו, וזה יותר נוראי שאני לא ידעתי שום דבר על ה - עלינו הזה, והוא עדיין לא נתן לי תשובות. בארוחות בוקר של אתמול והיום אני ניסיתי להתעלם מדראקו - דבר שהיה מעט קשה לאור העובדה שהוא בא לשולחן גריפינדור ונתן לי נשיקות חפוזות על לחיי. אבל מעבר לארוחות אני בקושי רואה אותו, אנחנו בבתים שונים, ואנחנו נפגשים רק במעט שיעורים כי רוב השיעורים שלנו עם רייבנקלו.

"הרמיוני!" שמעתי את קולה הרועם של ג´יני ממגורי הבנות. נשפתי בתסכול ועזבתי את חדר המועדון ואת שיעורי הבית שלי, עולה במדרגות בצעדים כבדים.

"תגידי לי מה זה אמור להיות!" אמרה, מצביע על חזייה בצבע בורדו.

"ג´ין, אני לא מבינה מה לא בסדר" אמרתי בעייפות, השעה אחת עשרה בלילה וישבתי עד עכשיו כדי להכין שיעורים.

"החזייה הזאת הייתה אצל רון במזוודה! איך לעזעזל זה הגיע לשם לדעתך? הו, אני חושבת שאת שמת אותה שם אתמול! למה? כי אתמול היה האחד באפריל, ואני יודעת שיש לך תראומה מהמתיחה שעשיתי לך בשנה שעברה ו -"

"ג´ין!" השתקתי אותה, מרלין כמה היא מדברת.

"אני לא יודעת מי שם את החזייה שלך במזוודה של רון אבל תאמרי תודה שזה לא היה אצל נוויל במזוודה או משהו כזה" מלמלתי.

"אהה.. אז יש לי חדשות טובות בשבילך, היא הייתה לפני זה במזוודה של נוויל שהעיף אותה בחשש למזוודה של רון!" צעקה ג´יני מרוב כעס, פניה הפכו אדומות.

"הו.." קטן היה הדבר היחיד שהצלחתי להוציא מפי, כשבפנים התגלגלתי מצחוק ופחדתי שהצחוק יפרוץ החוצה. עקפתי את ג´יני בצעדים מהירים ונכנסתי לחדרי המגורים שלי. הצחוק החזק שלי נשמע בחדר, מהדהד בין בקירות. 

"אני יכולה לשמוע אותך הרמיוני!" שמעתי את קולה הזועף של ג´יני מחוץ לחדרי, וצחוקי רק גדל עוד יותר. התמונה של נוויל מחטט במזוודתו ומוצא חזייה בצבע בורדו חרוטה במוחי.

נקודת מבט מאלפוי:

"תגיד לי, מאלפוי, איך זה לנשק בוצדמית? מרגישים את הדם המלוכלך?" שאל אותי בלגלוג אחד מהסלית'רינים ששהו בחדר המועדון, הוא היה בשנה רביעית ואם אני לא טועה קראו לו ג´וני מרדייק, מבט קר אחד שלי הצליח להשתיק אותו בלי בעיה.

התוכנית שלי בינתיים עובדת מעולה, גריינג´ר אולי קצת מלחיצה, אבל אני יכול להשתלט עליה, למרות שהיא לא תוותר בקלות ותרצה לדעת למה המצאתי את זה שאנחנו יוצאים.

אני כמובן לא יכול לומר לה שזה בשביל לגרום לג´יני לקנא, אז עליי להמציא משהו במהרה. אני יודע שהיא וג'יני החברות הכי טובות וגם ג'יני לא תוכל להאמין שאני מעדיף בת מוגלגים על פניה. גם פוטר יקנא מעט, הוא חבר טוב מאוד של גריינג´ר והוא גם ינסה לברר איך קרה שאנחנו יוצאים. ועם קצת דחיפות מפה ומשם, ג´יני בסוף תהיה שלי.

עליתי למגורים שלי, לא יכולתי לסבול יותר את ההעלבות שהיו לי כתוצאה מהשקר שאני וגריינג´ר יוצאים, אני כמובן לא מראה זאת, אבל בפנים זה מבייש ומביך.

"בלייז, אתה ער?" שאלתי בלחישה, לתשובה קיבלתי נהמה ממיטתו של בלייז, למראה הפלא לאחר הנהמה נשמעה גניחה עדינה - בקול נשי לגמרי.

"זאביני, מה לעזעזל?" שאלתי בגועל. כילות מיטתו נפתחו ומשם יצאה מיליסנט בלסטרוידבצעדים קלושים פרצופה אדום כמו עגבניה, שערה נפוח וחולצתה מכופתרת באופן שגוי, חזייתה השחורה נראתה בברור.

כשהיא יצאה מהחדר פרצתי בצחוק, איך אפשר היה שלא - כל מי שהיה רואה את הפרצוף המתוח והמבוייש של בלייז היה צוחק.

"מ-מה?" גמגם בלייז, וזרק עליי את אחת הכריות שלו.

"דביל" מלמלתי והחנקתי עוד צחקוק. טוב, מיליסנט בלסטרויד כבר לא בתולה..

פשטתי את החולצה והמכנסיים מגופי ונכנסתי למיטה. מצאתי את עצמי תוהה אם גריינג´ר בתולה או לא. היא בטח לא בתולה, היא תמימה מדי, למרות שלא אכפת לי לשנות את זה - איכס דראקו לא! ובעודי חושב על עוד כמה מחשבות די סוטות נרדמתי, חיוך דבילי מרוח על פניי.

הבוקר הגיע, התארגנתי במהירות וירדתי לאולם הגדול. מחכה לגריינג´ר. כשהיא סוף כל סוף נכנסה, נשימתה נעצרה - היה היום יום ראשון - כך שאיון לימודים ואפשר ללבוש מה שרוצים, בגלל זה התלבשתי היום בחולצת מעצבים, שאמא קנתה לי, במכנס עור צמוד ועם צעיף אפור שמדגיש את עיני. אבל זה לא היה חשוב באותו הרגע, הרמיוני נראתה יפה ומושכת יותר מתמיד, לבושה בשמלה שחורה בעלת כתפיות דקות עם פרחים ורודים מפוזרים עליה, צמודה עד לקו הפופיק ומשם משוחררת בקלילות, השמלה הבליטה את גופה בדיוק במקומות הנכונים ושערה היה חלק למרבה הפלא ונח על גבה בצורה מושלמת. פיות כל סובבי האולם פעורים לרווחה. צעדתי לעברה בקלילות, ידעתי שהיא התבוננה בי, איך אפשר היה שלא? אך נראה שלא הייתה מוטרדת ממבטיהם הרעבתניים של בחורי הוגוורטס, היא התרכזה רק בי. ברגע שהייתי מספיק קרוב היא קפצה עליי, ידיה נחות על לחיי, היא תפסה בראשי ומשכה אותו אל פניה, בעודה עומדת על קצות האצבעות. שפתיה נחו על שלי ברפרוף, היא ליקקה את שפתיי, אך לא נכנסה לפי כשפיסקתי מעט את שפתיי. רק כאשר ידיי החליקו אל מותניה ואחזו בה קרוב לגופי, היא נתנה לשפתינו להיפגש כמו שצריך. ידיה עלו לראשי, מבלגנות את שערי בצורה שהיא אוהבת, אך אני לא הרגשתי זאת הייתי מסור לנשיקה שהלכה והתחזקה. אני לא יודע מה הלך שם, הנשיקות בינינו לא היו בדרך כלל עם רגש, רק להצגה. אבל עכשיו לא הרגשתי את הקהל, הרגשתי רק תשוקה, ותשוקה לעבר הנערה שעמדה מולי, צמודה לגופי באופן מושלם, בהרגשה שהמקום הזה היה מיועד רק לה.

הרגשתי את שפתיה מתעקלות לחיוך כשידיי ריחפו על ישבנה, התפלאתי מזה שהיא לא נרתעה, בכל זאת אנחנו לא באמת יוצאים. שפתיה נפרדו משפתיי בחוסר רצון, זה היה ברור, אבל היא לא יכלה לנשום יותר. ללא היסוס פי עבר לצווארה בנשיקות קלות, זו הייתה מעין מסורת בינינו, כשניגמר האוויר אני מנשק את הצוואר שלה. והיא הייתה מגיבה לי באנחות חלושות, שמעולם לא השפיעו עליי בצורה כזו, פעם ראשונה בכל חיי הרגשתי שאני מתמוסס מאנחה של בחורה.

"אהמ, אתם יכולים להפסיק עם זה? זה די מבחיל, לכו תמצאו לשניכם כיתה או משהו" צעק הסמור כשניכנס לאולם הגדול ביחד עם פוטר ´הקדוש´ והוויזלית.

הרמיוני התנתקה ממני מיד וקפצה לאחור בבהלה, על פניה עולה גוון אדמדם של בושה. 

"מא-דראקו" היא התחילה לומר, מזל שהיא נזכרה שהיא צריכה לקרוא לי דראקו ולא מאלפוי אחרת היו יכולות להיות לנו מעט בעיות.

"כן, אהובה?" עניתי לה בחצי חיוך.

"תפגוש אותי בפרוזדור הכניסה, אני לא רוצה לפספס יציאה להוגסמיד איתך, עכשיו שכולם יודעים שאנחנו ביחד" היא אמרה והסמיקה. הנהנתי ופניתי לשולחן של סלית´רין.

נקודת מבט הרמיוני:

אני לא מאמינה שזה קרה, שוב. דראקו לבוש בבגדיו הטובים ביותר היה אסון בשבילי - פחות או יותר.

מספר שעות מוקדם יותר

"הרמיוני" זימרה ג´יני בעודה מעירה אותי בבוקר יום ראשון.

"ג´ין, תני לי לישון" מלמלתי והתהפכתי לצד השני של המיטה.

"הרמ´, את צריכה לקום עכשיו!" צעקה ג´יני בכל כוחה באוזני, רעדתי קלות אך חזרתי לשנתי.

"דראקו, מה לעזעזל אתה עושה במיטה של הרמיוני, ערום?" אמרה ג´יני בקול מוגזם ולא אמיתי, אך לי זה הספיק, קפצתי בבהלה ממיטתי והבטתי סביב. לא ראיתי אף דראקו בחדר.

"ג´יני, את תחטפי ממני!" אמרתי לה בפרצוף זועף ויצאתי מהמיטה. פתחתי את הווילון של החלון שליד מיטתי, ומולי נגלה חושך. חושך! ג´יני העירה אותי לפני הזריחה, היא עומדת לשלם על כך ביוקר.

"ג´יני, במקומך הייתי בורחת. עכשיו" אמרתי לה ברוגע, אך פרצופי הבעיר לה טוב מאוד עד כמה אני עצבנית  אך ג´יני לא נרתעה ממני. היא עמדה מולי בפנים נחושות.

"הרמיוני, יקירתי, מה את אומרת על לפתות את החבר שלך?" היא שאלה אותי בנימה ממזרית.

"הו, לא, לא, לא, את לא תעשי לי מייקאובר. את יודעת שאיפור ואני לא מסתדרים! ואני לא עומדת ללבוש את השמלות מיני שקנית לי ליום הולדת, בשום אופן!". אמרתי נרתעת לאחור, ג'יני יודעת שאסור לשלב אותי במה שנקרא 'להתגנדר'.

"הרמיוני, כידוע לך דראקו הוא אחד הבחורים הנחשקים ביותר בבית הספר, ואם את יוצאת איתו גם את צריכה להפוך לאחת כזו" אמרה לי ג'יני בגבות מורמות. הסתכלתי עליה בבוז אני? נחשקת? האהא. זה לעולם לא הולך לקרות גם אם ג'יני תעזור.

"ג'ין, מה אם אני אומרת לך שאי אפשר לעשות אותי 'נחשקת' או איך שלא תקראי לזה, אני אסון יופי מהלך, ואת יודעת את זה!" אמרתי לה בתסכול. אך לא נראה שזה הזיז לה.

"הו, 'מיוני, 'מיוני, את בהחלט לא מבינה דבר נכון? דבר ראשון, אני יכולה לעשות משהו עם השיער שלך - "

"בעיה ראשונה - צ'אק" מלמלתי לעצמי, מתפלאת מיכולתיה של ג'יני, והיא המשיכה כלא שומעת את דבריי.

"דבר שני, את רזה ובגובה ממוצע שזה טוב, אבל עם החזה צריך לעשות משהו, הוא קטן מדי" אמרה ג'יני כאילו לעצמה. פי נפער בתדהמה.

"את לא נוגעת לי שם! בכלל לא! שום לחש הגדלה או משהו בסגנון. את לא עושה את זה" אמרתי לה עדיין בהלם ששררתי בו.

"טוב, טוב, אז פשוט נצטרך משהו צמוד, כי בכל זאת יש לך שם משהו"

"ג'יני!" 

"צחקתי, צחקתי!" אמרה ומרימה את ידיה כאות לאשמה, חייכתי לעברה בסיפוק.

"טוב, השתכנעתי, מתי מתחילים?" שאלתי אותה והחיוך הגדול שהתפשט על פניה סימן לי שהיא מאוד מאוד מרוצה.

 השעתיים הבאות היו שעות של סבל, בכי, צעקות והתמרמרויות, בדים עפים באוויר ושערות מעטות נחו על רצפת החדר. לבסוף הסתכלתי במראה ולא האמינתי למה שראיתי- שערי היה חלק! ממש חלק, מקלות. (ג'יני, מסתבר, הלכה בחופש עם אביה לחנות מוגלגים וקנתה משם מחליק לשיער.) גופי היה הרבה יותר מובלט מבדך כלל, השמלה הצמודה לפלג גופה העליון החמיאה לי מאוד. וכמובן שהתנגדתי בכל תוקף לאיפור עמוס, כך שג'יני התפשרה על מסקרה ואודם בצבע אדום בוהק, שגם היו לי יפים מאוד. ובלי ששמתי לב השמש זרחה בינתיים ובנות החדר החלו להתעורר. חיכיתי בקוצר רוח שדראקו ייראה אותי כך, זו הייתה הפעם השנייה בחיי שהרגשתי יפה, אבל הפעם הארי ורון לא יהרסו את זה.

הפרק הקודם		הפרק הבא