קללה אל העבר, סיפור אהבה אל העתיד.

היי,

הנה הפרק הנוסף.

התכוננו לצלילה אל העבר...

קריאה מהנה ושבוע טוב!

פרק 10: הבן של...

הארי הביט בדמות בגלימה השחורה, שעמדה באמצע המדרגות. פיו נפער. פנים חיוורות, עיניים כהות ושיער שחור וסמיך. הגבר הצעיר צחק. "לפי הבעת פניך, אני מניח שניחשת מי היה אבי." אמר הגבר. צחוקו היה אמיתי, עשיר. שונה לגמרי מצחוקו של...

"הארי?" שאל רמוס בדאגה. "הוא נראה בדיוק כמו-" הארי בלע את רוקו לרגע, "טום ואנדרולו רידל." השלים הארי לאחר רגע. "אתה צוחק!" קרא רון בחרדה. "מי זה רידל?" שאל דריוס בבלבול. "רידל היה וולדמורט דריוס, וולדמורט היה רידל. הוא שינה את שמו ברגע שגילה את מוצא אביו." הסביר הארי. עיניו של הזר נצצו בעניין.

"מה שמך?" שאל הארי. "סאלזר טום בלק. נולדתי בשנה בה נרצחו הוריך, אימי דאגה שאגדל בבית טהור דם, הרחק מכול המהומה. לכן גם לא נתנה לי את שם משפחתו של אבי, או של בעלה." השיב הזר. "מי הייתה אמך?" שאל רון. סאלזר הפנה את ראשו אל רון. "לא ניחשת?" הוא שאל. "בלטריקס לסטריינג'." השיב הארי. לא היה מישהו שיכול היה לנחש זאת פרט להארי ודמבלדור. רק הם הכירו את וולדמורט מספיק בשביל לדעת. ניצוץ נוסף חלף בעיניי הגבר הצעיר מהארי רק בשנה.

"נראה שאתה באמת האדם שחיפשתי," אמר סאלזר. "חיפשת אותי? למה?" שאל הארי. "אתה היחיד שמכיר את אבי באמת, היחיד שנמצא בין החיים בכול אופן." אמר סאלזר. "איך הצלחת להיכנס לפה? אתה לא טהור דם." העיר רון. "הוא היורש של בעלי הבית. הקללה לא חלה על בני הבית." השיב הארי. סאלזר חייך. "אולי נשב לדבר?" הוא הציע. הארי בחן את פניו לרגע. משהו בו עורר בו קרבה.

"בסדר, אבל לא עכשיו. אנחנו פה במסגרת העבודה. תפגוש אותי בערב במשרד הקסמים? בשעה... שבע?" הציע הארי. "בסדר," השיב סאלזר והלך משם.

"אתה סומך עליו?" שאל רון. "אני לא יודע, הוא מעורר בי סוג של... חמימות." אמר הארי. רמוס הישיר אליו מבט והנהן. "אני מסכים עם הארי... הוא כאילו ירש את הצד של משפחת בלק, אבל מהכיוון של סיריוס, במקום מהכיוון של אמא שלו." אמר רמוס. "כן! לא הצלחתי להגדיר את זה, אבל אתה עשית את זה בצורה מושלמת רמוס. יש בו משהו 'סיריוסי' לגמרי." אמר הארי. הם צחקו על הביטוי, 'סיריוסי'.

"טוב, בואו נסיים פה. נארוז את הספרים, ואת המסמכים מהארונות האלה ונשלח אותם למשרד, ייקח לנו שבועות עד שנעבור על הכול." אמר הארי. הם הנהנו וזימנו ארגזי קרטון בקסם. חלפו כשלוש שעות עד שארזו את הכול, ושלחו את החומר למחלקה שלהם. לבסוף עזבו ברצון רב את אחוזת לסטריינג' והתעתקו למשרד הקסמים.

הארי סגר עוד ספר והשליך אותו הצידה. גם שם לא מצא שום דבר מועיל.

"...מחפש את הארי פוטר," הארי בדיוק לקח ספר נוסף כששמע את שמו בקרבת מקום. מזכירת הקומה הגיעה אל תאו. "אדון פוטר, מישהו מחפש אותך, מה אמרת ששמך?" היא פנתה אל הגבר שלצידה. "זה בסדר, מיס וולדן, אנחנו נסתדר לבד." הוא אמר בחיוך. הנערה הנהנה ונמלטה משם במבוכה.

"אני מתנצל, שקעתי בעבודה. אחרת הייתי חוסך לך את ההתמצאות במקום ופוגש אותך למטה. נלך?" אמר הארי. "לאן?" שאל סאלזר בסקרנות. "אלי הביתה כמובן. אני רעב." אמר הארי בחיוך והוביל את סאלזר אל מחוץ לתאו.

כשיצאו ממשרד הקסמים, הניח הארי את ידו על כתפו של סאלזר והם התעתקו אל מחוץ לבית משפחת פוטר.

סאלזר הביט בגינה המטופחת שבמרכזה עמדה מזרקה הזהה לזו שבמשרד הקסמים הצרפתי. "אני מכיר את המזרקה הזו," העיר סאלזר. הארי צחק במבוכה. "אשתי הוקסמה ממנה בצרפת, אז דאגתי שיצרו בשבילה העתק," אמר הארי. "אשתך? למה אתה נשוי?" שאל סאלזר. "למה לא?" שאל הארי בעת שצעדו על השביל לכיוון דלת הכניסה. סאלזר משך בכתפיו. "אתה צעיר." הוא אמר בפשטות.

הבית לא היה אחוזה גדולה, אך גם לא בית קטן. היו בו שתי קומות מרווחות, גינה גדולה ומספיק חדרים לילדים שיהיו להם, וגם לאירוח. אחרי הכול, הכספת של הארי עדיין הייתה מלאה בזהב מירושת הוריו, וכעת גם נוספה לה משכורתו כהילאי בכול חודש.

הארי פתח את דלת הכניסה. "ג'יני, אני בבית." קרא הארי ופשט את זרועותיו בדיוק בזמן כדי לתפוס את ג'יני שזינקה עליו בחיבוק ונשיקה. הארי צחק. סאלזר נותר לעמוד ליד הדלת, נבוך במקצת. "יש לי אורח לארוחת הערב," אמר הארי. "הו, שלום." אמרה ג'יני וניגשה ללחוץ את ידו של סאלזר.

"ג'יני פוטר." היא הציגה את עצמה והושיטה את ידה. "סאלזר בלק." אמר סאלזר ולחץ את ידה. היא הביטה בהארי. "זה סיפור ארוך, שצריך להיאמר על בטן מלאה. אני רעב." אמר הארי. "אתה תמיד רעב." אמרה ג'יני בגלגול עיניים. סאלזר הביט סביב על תמונות משפחתיות ותמונות מתקופת בית הספר שקישטו את הקירות הבהירים, בכולן הדמויות נעות כמובן. מדרגות הובילו לקומה השנייה.

"אתה בא?" שאל הארי והחווה בידו על חדר האוכל. סאלזר הנהן. "תגיד, היא סיימה ללמוד? היא נראית קטנה." אמר סאלזר. הארי צחקק. "היא בגיל שלך." הוא השיב. "אה," פלט סאלזר. הארי טפח על כתפו והם נכנסו אל חדר האוכל.

שולחן רחב עמד במרכז החדר כשנברשת מעליו. מפה בצבעי אדום וזהב הייתה פרושה על השולחן, והשולחן נערך לשלושה. גם בחדר הזה היו תמונות, אך הפעם תמונות נוף. טירת הוגוורטס על רקע השקיעה, נוף כפרי שסאלזר זיהה כאזור מסוים בצרפת, אגם גדול בתמונה אחרת, וכפר שנראה מוגלגי באחת נוספת.

ארוחת הערב כללה, עוף צלוי, ירקות מאודים, פשטידת בשר ולחמניות תוצרת בית. הם שתו מיץ דלעת. "היא קשורה לג'ינג'י ההוא?" שאל סאלזר. "הג'ינג'י ההוא? הוא מדבר על רון?" שאלה ג'יני. הארי הנהן. "כן, הוא אחי השישי." אמרה ג'יני. סאלזר נחנק עם כוס השתייה שלו. הוא היה רגיל למשפחות קוסמים קטנות, שלושה ילדים מקסימום. "שישי?" מלמל סאלזר כשהצליח לנשום. היא צחקה. "כן, שישה בנים לבית וויזלי. אני השביעית, והבת היחידה." אמרה ג'יני. "מרשים." הוא אמר.

"עכשיו תורך," אמרה ג'יני בסקרנות. "תורי במה?" שאל סאלזר. "תורך לספר. איך זה שאתה שייך לבית בלק שנעלם מהעולם?" שאלה ג'יני. "הו, זה." הוא מלמל. "ג'יני, תני לו לאכול בשקט. נוכל לשוחח בטרקלין אחרי הארוחה." אמר הארי. ג'יני חייכה. "אני מתנצלת," היא אמרה. "זה בסדר," אמר סאלזר והם שבו לאכול, מדברים על קווידיץ' ועל נושאים כלליים.

לאחר הארוחה עברו לשבת בטרקלין. הארי הדליק את האש באח. ספרים רבים בנושאים שונים נחו על מדפים בכוננית ליד הקיר, כולל אלבום תמונות כרוך בעור אדום. סאלזר הבחין על הכריכה בזוג עם תינוק. הגבר הזכיר מאוד את הארי, הוא תהה אם זה אביו. כוננית נוספת הכילה כלי אוכל מהודרים, ומול האח עמדו ספות וכורסאות עשויות עור אדום. ליד אחד הקירות עמד אורלוגין, שהראה מקומות שונים, כמו בבית, בעבודה, במעבר, בחוץ, בבית הספר ובסכנת חיים. שני המחוגים שסימנו את הארי וג'יני, עמדו כעת על בבית. את רעיון האורלוגין לקח הארי מהאורלוגין הישן שבבית משפחת וויזלי. הוא תמיד הוקסם ממנו בביקוריו הרבים במחילה.

סאלזר התיישב על אחת הכורסאות, בעוד ג'יני מתכרבלת לצד הארי על הספה. ידו ליטפה את בטנה בתנועות מעגליות. "אממ טוב. אני מניח שכדאי שאני אתחיל מההתחלה לא?" שאל סאלזר. הארי הנהן. "או.קיי, קוראים לי סאלזר טום בלק. השם בלק הוא שם משפחתה של אימי מלפני הנישואים, בלטריקס בלק." הוא התחיל וג'יני כיווצה את מצחה בבלבול. "השם בלק נועד להסוות את זהותי מאבי הביולוגי וכן מבעלה של אימי. אני מניח שהיא סיפרה לו שאני בנו, ושלטובתי עדיף שאגדל עם שמה במקום אחר. היא שלחה אותי לצרפת, למשפחה טהורת דם, ידידי המשפחה או משהו כזה." הוא המשיך והביט בהם.

"מי היה אבא שלך?" שאלה ג'יני. "טום ואנדרולו רידל." השיב סאלזר והביט בצבע האוזל מפניה של ג'יני. "זה בסדר ג'יני, זה בסדר. יש סיבה למה הבאתי אותו בקלות לבית שלנו, למרות זהות אביו." אמר הארי וליטף את ראשה. היא הביטה בו. "הוא לא מזכיר לך מישהו? מישהו קרוב אלינו מאוד?" שאל הארי. ג'יני כיווצה את מצחה. "אני לא יודעת." היא אמרה לבסוף. "מה עם סיריוס?" שאל הארי. ג'יני הביטה בסאלזר שהסיט את מבטו ממנה.

"הוא לא נראה כמו סיריוס," היא קבעה לבסוף. "את צודקת. במראה הוא זהה לאביו." אמר הארי וסאלזר הביט בו. "אז למה אתה מתכוון?" שאלה ג'יני. "זה בדיוק העניין. הוא זהה לאביו במראה, אך פרט לכך כלום. הצחוק שלו עשיר ונחמד, החיוך שלו לגלגני, יש בו יהירות מוכרת. את מצליחה לראות על מה אני מדבר? רמוס הסכים איתי בזה." אמר הארי. "אני חושבת שכן." אמרה ג'יני.

"אני לא רואה על מה אתה מדבר. מי זה סיריוס הזה?" שאל סאלזר בקוצר רוח. "הוא היה הסנדק שלי, ובן דוד של אמך. הוא נושל ממשפחת בלק כי הוא לא דבק בעקרונות טוהר הדם שלהם, או בעקרונות המוסר שלהם, ואפילו לא בבית שאליו מוינו בני המשפחה בבית הספר." סיפר הארי. "הו. הוא היה... הולל? עושה צרות?" שאל סאלזר. "כן, זו הגדרה מצוינת בשביל סיריוס." הסכים הארי בחיוך. סאלזר חייך. "אז אני באמת דומה לו, אתה יכול לשאול את המורים בדורמשטרנג." אמר סאלזר. הארי הביט בג'יני בחצי חיוך.

"ממה שאני יודע על שמי, על הוגוורטס ועל משפחת בלק, אני מניח שהמשפחה מוינה במשך דורות לסלית'רין, וסיריוס שבר את המסורת, גריפינדור אולי?" הציע סאלזר. "בדיוק כך." אמר הארי. "אני מבין. מה עוד אתה יכול לספר לי על אבי?" שאל הארי. הארי נאנח. "אני יכול להראות לך בהגיגית את הזיכרונות שלי ממנו, ואת הזיכרונות של אחרים ממנו, שבהם צפיתי בשלב מסוים בחיי." אמר הארי. סאלזר הנהן. "זה לא יהיה מראה מלבב במיוחד." הזהיר הארי. "קראתי את ספרי ההיסטוריה, אדון פוטר, אני יודע מיהו וולדמורט." אמר סאלזר. "בסדר, והשם שלי זה הארי, לא אדון פוטר. רק במשרד קוראים לי אדון פוטר, וגם לא כולם." אמר הארי. "או.קיי." אמר סאלזר.

הארי ניגש להוציא את ההגיגית מהארון שבו נחו כלי האוכל המהודרים. לאחר חוויותיו במלחמה מול וולדמורט, הוא הגיע למסקנה שעליו לפעול כמו דמבלדור ולרוקן את ראשו מפעם לפעם. כשהגיע למסקנה הזו, הוא הלך וקנה הגיגית.

הארי הוסיף עוד מספר זיכרונות לתוך ההגיגית וערבל את החומר הכסוף, לא נוזל ולא גז, בשרביטו. "מצטרפת ג'ין?" שאל הארי. "אני אוותר." אמרה ג'יני. הארי נשק על מצחה והביט בסאלזר. "עשית את זה פעם?" שאל הארי. סאלזר הניד ראשו בשלילה. "זה לא כואב, פשוט תיגע בחומר." אמר הארי בעידוד והראה לו. ברגע בו נגע הארי בחומר, הוא נשאב פנימה. סאלזר החוויר והיסס. "זה בסדר," הבטיחה לו ג'יני. "הארי יחכה לך שם." סאלזר הנהן, נגע גם הוא בחומר הכסוף ונשאב פנימה בעקבות הארי.

הארי דאג שהזיכרונות יופיעו בסדר כרונולוגי. לכן, הם עמדו כעת על הדרך לבית גונט. "אל תחשוש, אף אחד לא יכול לראות או לשמוע אותך בתוך זיכרון," הסביר הארי. סאלזר הנהן.

"מי גר כאן?" שאל סאלזר. "ואנדרולו גונט, סבו של אביך, מרופי גונט סבתך ומורפין גונט, דודו של אביך. טהורי דם, צאצאיו של סאלזר סלית'רין. לא יציבים נפשית בגלל נישואים מרובים בתוך המשפחה שמטרתם הייתה לשמור על טוהר הדם של שושלתו של סלית'רין. הם הפסידו את הון המשפחה לפני ש-ואנדרולו נולד, לכן הוא ירש רק את הנכס הזה." הסביר הארי. סאלזר הנהן. "הם מדברים בלחשננית." העיר סאלזר. "אני מניח שאתה מבין אותם," אמר הארי. סאלזר הנהן שוב.

הארי נזכר בתקופה שגם הוא הבין את שפת הנחשים. אך כעת, לאחר ששביב הנשמה של וולדמורט הוסר מקרבו במהלך אותו עימות ביניהם לפני שנתיים, השפה נשמעה לו כמו סתם לחשושים ויריקות.

סאלזר התקרב כשהסוסים חלפו על פני הבית הרעוע. "הוא..." סאלזר לא הצליח להשלים את המשפט. "כן, זה טום רידל. המוגל בו התאהבה מרופי. אתה דומה לו מאוד, וכך גם נראה אביך בצעירותו, כמותו, כמותך." הסביר הארי. "יש לו חברה." אמר סאלזר.

"כן. מרופי הייתה מאוהבת בגבר שלא השיב לה אהבה, לכן לקחה את האהבה הזו בכוח בעזרת שיקוי או כישוף, לאחר שאחיה ואביה נאסרו באזקבן על התקיפה שראית קודם לכן. היא נישאה לטום, והרתה זמן מה לאחר מכן. היא החליטה להפסיק את הכישוף או השיקוי שנתנה לו, בתקווה שהתאהב בה במשך הזמן שחלף, או שלפחות יישאר איתה למען בנו. אך הוא נטש אותה," סיפר הארי. "אכזרי." העיר סאלזר. הארי הביט בו. סאלזר השיב לו מבט. "אני מתכוון לשניהם. היא לא הייתה צריכה להכריח אותו לאהוב אותה, אבל הוא לא היה צריך לנטוש אותה כשהיא בהיריון." הסביר סאלזר את דבריו.

"טוב. מרופי המשיכה הלאה. היא מכרה את התליון של סלית'רין שעבר בירושה במשפחתה בסכום קטן בהרבה משוויו על מנת לפרנס את עצמה, כדי לדאוג לילדה שטרם נולד. לבסוף ילדה אותו בבית יתומים מוגלגי, ומתה לאחר מכן. כול שהצליחה להעניק לבנה זה את שמו. טום על שם אביו, ואנדרולו על שם אביה, ורידל שהיה שם משפחתו של אביו. דבר נוסף שעשתה, זה להביע תקווה שבנה יהיה דומה לאביו. תקווה שהתגשמה, כי טום היה זהה לאביו כמעט לגמרי." המשיך הארי בסיפורו בעוד הסביבה משתנה והם נמצאים בבית יתומים, בחדרו של נער כבן אחת עשרה.

הם ראו את המפגש הראשוני בין דמבלדור לטום. "זה דמבלדור, הוא מופיע בקלפי הצפרדעים." העיר סאלזר, והארי צחק. הארי הסביר לו את הסיטואציה וסיפר את ששמע מדמבלדור על עברו של טום בבית היתומים. הוא המשיך דרך תיאור לימודיו בבית הספר, עד לשנה החמישית, השנה בה רצח טום את מירטל בעזרת הבסיליסק, והפיל את האשמה על האגריד, זיכרון שהארי ראה בשנתו השנייה דרך יומנו של רידל.

הם המשיכו לזיכרון של מפגש הסלאג-סלבס. "הוא נראה קר." אמר סאלזר כשצפה באביו צוחק בקרירות ביחד עם 'חבריו'. "הוא באמת היה כזה, במיוחד כשגילה שהוא יורשו של סלית'רין. זה הפך אותו לאף יותר קר ומתנשא משהיה לפני כן. הוא היה גאה במוצאו, לפחות מהצד הזה." אמר הארי. סאלזר צפה בשתיקה באביו הצעיר, שבגיל שש עשרה כבר היה רוצח, כאשר שאל על ההורוקרוקסים. הזיכרון נעלם והם שבו לבית גונט.

"הוא באמת יצר את ההורוקרוקסים?" שאל סאלזר. "כן, שבעה, ואני הייתי השמיני במרבית חיי. הוא יצר אותי בטעות כאשר רצח את הוריי וניסה להרוג אותי והקללה קמה על יוצרה. הוא איבד את גופו, ושביב מנשמתו נדבק בי." אמר הארי. "ואז מה קרה?" שאל סאלזר. "הייתי שותף למוחו של וולדמורט במרבית חיי, ולאחר אחד העימותים בינינו, כשלוש שנים לאחר ששב לגופו, הוא ניסה לרצוח אותי שוב, ובכך השמיד את שביב הנשמה שהיה בי, לא הייתי הורוקרוקס יותר. ומאחר שבאותה שנה, השמדנו, אני רון והרמיוני את שאר ההורוקרוקסים שלו, הוא היה בן תמותה, והרגתי אותו בעימות הסופי בינינו, בקרב שהיה בהוגוורטס." סיפר הארי. "קראתי על הקרב הזה," העיר סאלזר. הארי ראה את הכאב בעיניו.

"אולי כדאי שנחזור," הציע הארי. "לא, הנה הוא בא." אמר סאלזר והם הביטו בוולדמורט הנכנס לבית גונט, וחוקר את מורפין גונט שהשתחרר מהכלא. הם הביטו בו כשיצא מהבקתה. "לאן הוא הולך עכשיו?" שאל סאלזר. "לאחוזת רידל. לרצוח את האב המוגל שלא הכיר בו, ואת סבו וסבתו המוגלגים. הוא עשה זאת בשרביט של מורפין, ולאחר מכן שתל במוחו את זיכרון הרצח, הוא גם לקח הטבעת שעברה במשפחה בירושה. מורפין הודה, ונשלח לאזקבן למאסר עולם. הזיכרונות תאמו לרצח, השרביט תאם. אף אחד לא הטיל בכך ספק. דמבלדור גילה את שקרה באמת וניסה להביא לשחרורו של מורפין, אך עד שהחלו לבדוק את הנושא, מורפין מת באזקבן." סיפר הארי. סאלזר לא הגיב.

הזיכרון השתנה שוב. סאלזר הביט באביו מבקר בבית של זקנה כלשהי, מביט בספל זהוב ובתליון המוכר להם כבר. "היא מתה לאחר מכן. גמדונת הבית שלה הרעילה את השוקו שהביאה לה. ככול הנראה בטעות. שני פריטים נעלמו מהאוסף הפרטי שלה, הספל של הפלפאף, והקמע של סלית'רין. הגמדונת הורשעה." סיפר הארי. סאלזר מחה דמעה מפניו כשחשב שהארי לא מבחין בו.

"לאחר מכן, וולדמורט נעלם. ומופיע שוב במה שמוכר כמלחמה הראשונה." המשיך הארי.

הזיכרון התחלף. הכול נראה מבולבל ולא ברור. "למה זה נראה ככה? זה יותר גרוע מהזיכרונות שראינו ולא היו שלך." אמר סאלזר. "כי זו נקודת מבט של תינוק כבן שנה." אמר הארי בקול שקט. סאלזר פער את פיו. הוא תהה אם יראה את אביו בבהירות. הוא שמע צחוק קר, ובכי של אישה ושל תינוק. אור ירוק חזק סנוור את שניהם.

הזיכרונות הבאים היו במרחקי זמן גדולים יותר, מראים רק את המידע החשוב. "זו תקופת לימודיי. יש פה בעיקר את עימותיי עם אביך, ותחילתה של המלחמה השנייה." המשיך הארי. "זה סיריוס?" שאל סאלזר והביט בדמות שנראתה נאבקת באמו. "כן, הלחש של אמך פגע בו והוא נפל דרך פרגוד מוזר, שלא ניתן לחזור ממנו." השיב הארי.

הם ראו מעט מציד ההורוקרוקסים, ולפתע ראה סאלזר את אמו כשהיא אוחזת בשיער של נערה. "זו הרמיוני שהזכרת קודם?" הוא שאל חלושות. הארי הנהן.

הם עברו לקרב עצמו, לעימות ביער, ולאחר מכן הכול היה שחור והם שמעו רק קולות שיחה. "...שקט! ראו, גיבורכם מת בעת שנס על נפשו," הוא שמע קולות צחוק, וצליל צרחה חדה. "זו הייתה ג'יני." השיב הארי לשאלה שלא נשאלה.

הם המשיכו לתוך האולם הגדול, אנשים נופלים תחת הינף שרביט בלתי נראה. "למה הם נופלים?" שאל סאלזר בבלבול. הארי חייך. "כי אני מטיל עליהם קללות כשאני מכוסה בגלימת ההיעלמות שלי." אמר הארי. זה עורר בסאלזר פרץ של צחוק. הארי הקשיב לצליל החמים המבעבע, שונה כול כך מצחוקו הקר של אביו, דומה כול כך לצחוק של סיריוס.

הארי לא הספיק להזהיר את סאלזר לקראת הבאות. "לא!" הוא קרא ומיהר לפנים בניסיון למנוע את מותה של אמו. אך לשווא כמובן. זהו רק זיכרון, לא היה בכוחו לעשות דבר. הארי הניח יד על כתפו והם שבו לטרקלין בבית פוטר, לפני שיאלץ לחזות גם במותו של אביו.

סאלזר נפל על ברכיו, בוכה אל תוך כפות ידיו. הוריו היו מפלצות, והוא תוצר של בגידה, פרי של נאמנות חולנית.

ג'יני כרעה לצדו וכרכה זרוע מנחמת סביב כתפיו. סאלזר בכה אל תוך כתפה, וג'יני חיבקה אותו, מנסה להרגיעו. "ששש... זה בסדר," היא לחשה לו ברוך. "הם היו רוצחים, מפלצות. אני תוצר מעוות..." הוא המשיך למלמל, חלק מהדברים הפכו לא ברורים. היא מחתה את דמעותיו. והישירה מבט לעיניו הכהות.

"אני רוצה שתקשיב לי לרגע. כולם אמרו שהבעיה של וולדמורט היא שהוא לא יודע לאהוב, ולכן גם לא מבין את הכוח שבאהבה. אמא של הארי מתה למענו כי היא אהבה אותו, ולכן הקללה של וולדמורט פנתה נגדו, במקום להרוג את הארי. אבל אם הייתה מישהי שהוא העריך, או אהב בצורה כלשהי, זו אמך." היא לחשה לו וליטפה את ראשו. הוא הניד ראשו בשלילה כלא מאמין.

"היא צודקת. בשנה החמישית שלי, אחרי הקרב במחלקת המסתורין, הוא הופיע. כשברח משם לאחר שנאבק בדמבלדור, הוא לקח את בלטריקס והתעתק משם. לא טורח לחשוב על שאר אוכלי המוות שלו שנתפסו ונשלחו לאזקבן. בקרב האחרון, אחרי שאמא שלך מתה הוא צרח על אובדנה. אני חושב שאפילו הוא לא ידע כמה היא הייתה חשובה לו." סיפר לו הארי ברוך.

סאלזר נשם עמוקות, מנסה להירגע. "הם לא היו אנשים טובים, הם רצחו והתעללו באחרים, אבל אתה תוצר של רגש ולא של מחויבות חולנית כלשהי שאולי הייתה קיימת באמך. אם וולדמורט היה יודע על קיומך, אולי הוא היה פועל אחרת. הוא מעולם לא ידע שלשושלת של סלית'רין יש נצר כמוך. אתה לא בן של מוגל, כמו שהוא היה. אתה בן של טהורת דם וחצוי דם. כמעט נקי," אמר הארי בחצי חיוך. סאלזר צחק. הוא שמע את הלעג לקו המחשבה של טהורי הדם בקולו של הארי.

"אבל מה זה אומר עליי? ההורים שלי..." קולו גווע במעין ייאוש. "זה לא אומר עליך שום דבר. סיריוס היה בן להורים טהורי דם עם חשיבה מעוותת. החבר הכי טוב שלו היה טהור דם שהתחתן עם ילידת מוגלגים, חבר אחר שלו הוא אדם זאב חצוי דם. אחיו היה אוכל מוות שניסה לצאת מהארגון ונהרג על כך, אבל לא לפני שלקח חלק בהשמדת ההורוקרוקסים של וולדמורט. אתה רואה? הורים לא קובעים שום דבר." אמר הארי.

סאלזר נראה לא משוכנע כלל.

הארי חשב זמן מה והגיע להחלטה.

"בוא איתי." אמר הארי ומשך את סאלזר וג'יני לעמידה. "לאן?" שאל סאלזר והביט בהארי בעיניים אדומות ורטובות מבכי. "להוגוורטס, אני רוצה שתכיר מישהו." אמר הארי. ג'יני נשקה על שפתיו של הארי, וליטפה את ראשו של סאלזר בחיבה. "כשתחזור אני רוצה לשמוע למה היד שלך נראית ככה," היא נזפה. "הו, כן. נדבר אחרי זה." אמר הארי ומיהר לחמוק ממבטה הנוזף כשהוא מושך את סאלזר החוצה.

"הדלת באחוזה? חשבתי שיש איזו קללה עליה," אמר סאלזר בעת שיצאו מהבית. "כן, אני לא חשבתי. כשהיא תגלה שהלכתי לבד, היא תהרוג אותי." קבע הארי. סאלזר צחק. והארי חייך אליו.

הארי הניח יד על כתפו של סאלזר והתעתק. הם עמדו מול שערי הטירה. "וואו." אמר סאלזר בהתפעלות. הארי חייך. "כמה קומות יש פה?" שאל סאלזר. "שבע," אמר הארי. "מדהים." הוא מלמל והלך בעקבות הארי לתוך שטחי הטירה.

סאלזר הביט סביב בוחן הכול בעיניים נוצצות מהתפעלות. הארי חייך. הם הלכו בשלווה במסדרונות הטירה עד שנעצרו מול הפסל החוסם את משרד המנהל. הארי נאנח כשגילה שהוא לא יודע את הסיסמה. בעבר זה היה פשוט יותר, כול שהיה צריך לעשות זה לנחש ממתקים, הרבה יותר קשה לנחש מאורעות, שמות וכינויים מתקופת המלחמה.

"היי הארי." אמר נוויל כשהופיע בקצה המסדרון. "נוויל! הרבה זמן לא התראינו." אמר הארי וחיבק את ידידו הוותיק. "כן, נכון." הסכים נוויל. הוא בחן את סאלזר בסקרנות. "נוויל לונגבוטום." אמר נוויל והושיט את ידו לפנים. סאלזר לחץ אותה. "סאלזר." הוא אמר. נוויל כיווץ את מצחו בתהייה, אך לא אמר דבר.

"צריך עזרה?" שאל נוויל. "האמת שכן, מה הסיסמה כרגע?" שאל הארי. "הארי ג'יימס פוטר." אמר נוויל והפסל זז וחשף את המדרגות המוכרות. הארי הסמיק. "אממ, כן." הוא מלמל. נוויל צחקק. "לילה טוב לכם, היה נעים להכיר סאלזר." אמר נוויל בעודו מתרחק מהם. "גם לי," השיב סאלזר לפני שנוויל נעלם מעבר לפינה.

הארי וסאלזר עלו במדרגות אל המשרד. הארי דפק על הדלת. "יבוא." נשמע קול. הארי פתח את הדלת והשניים נכנסו פנימה.

"שלום הארי," אמרה מקגונגל ובחנה את הזר שלצדו. "ערב טוב, פרופסור." אמר הארי. "יש חדש בנוגע להרמיוני?" היא שאלה בדאגה כמעט ומתעלמת מנוכחותו של סאלזר. "לא ממש, אבל אספנו חומר חדש לחיפוש מידע, בתקווה שזה יועיל." אמר הארי. היא הנהנה. "וידידך הצעיר?" שאלה מקגונגל מביטה בסאלזר. "סאלזר. תכיר את פרופסור מינרווה מקגונגל. מלמדת שינויי צורה, ראש בית גריפינדור, ומנהלת בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות." הציג אותה הארי. "אה, היי. אני פשוט סאלזר." הוא אמר במבוכה והושיט לה את ידו ללחיצה. היא לחצה אותה בעדינות והרפתה ממנה במהירות.

"באתם לשוחח עם דמבלדור?" שאלה מקגונגל בידענות. הארי הנהן. "בסדר גמור. גם ככה התכוונתי ללכת לישון. בצאתכם סיגרו בבקשה את דלת המשרד." אמרה מקגונגל. "כמובן פרופסור." השיב הארי. היא נדה בראשה לכיוונו. "לילה טוב," היא אמרה. "לילה טוב." השיבו שניהם והיא פנתה לחדרי המגורים שלה.

הפעם דמבלדור היה ערני. הוא הביט בסאלזר בסקרנות קלה בלבד, מבטו ידעני כתמיד. "לא ידעתי שלטום נולד בן." אמר דמבלדור. "אלבוס דמבלדור, תכיר את סאלזר טום בלק." הארי עשה את ההיכרות. "מעניין. נראה היה שבלטריקס הכירה את האובססיה של אדונה לסאלזר סלית'רין, אם היא קראה לבנם על שמו." אמר דמבלדור. סאלזר נראה נפעם.

"איך אתה יודע את כול זה?" שאל סאלזר. "הכרתי את הוריך, ולא היה קשה מדי להתאים את שמך לשניהם." השיב דמבלדור. סאלזר הביט בהארי. "הוא תמיד יודע. לא פרופסור?" אמר הארי בחצי חיוך. "לא תמיד הארי, אבל... לרוב." אמר דמבלדור והארי חייך.

"הראיתי לסאלזר את כול זיכרונותיי מהוריו. הוא מתקשה... לעכל את העובדה שהוריו היו מי שהם היו וגם, קשה לו להימנע מלחשוב, מה זה אומר עליו." אמר הארי. סאלזר הסיט את מבטו מדמבלדור במבוכה וגילה שכול מנהלי העבר של הוגוורטס מביטים בו. הוא נסוג לאחור ומעד מעט כשנתקל בשולי השטיח.

"הירגע סאלזר, אף אחד לא בוחן אותך או חושד בך." אמר דמבלדור ברוך. סאלזר הנהן. "כפי שהארי בטח אמר לך, הוריו של אדם יכולים להניח את היסודות לחייו, אך אין זה אומר שיפעל על פי הם. במיוחד במקרה שלך, שהם לא גידלו אותך, ולא השרישו בך את דעותיהם. אתה מי שאתה, לפי מי שגדלת להיות. זה לא משנה מי היו הוריך וכיצד פעלו בחייהם, אלא מה תעשה אתה בחייך, ומה תיקח מהם." אמר דמבלדור ברוך.

"אין מה לקחת מאנשים כאלה." אמר סאלזר בהתרסה. "אתה טועה, גם מהם יש מה ללמוד. אמך ידעה מהי נאמנות, לא לבעלה אולי, אבל כן לאביך ולדעותיו. אביך, היה אדם מבריק, ומלא ידע ויכולת ללמוד, אך הוא ניצל יכולות אלה לרעה. אתה יכול לאמץ יכולות כאלה בדרך אחרת מהדרך שבה בחרו הוריך." הסביר דמבלדור. סאלזר הביט בו, סופג את דבריו ומהרהר בהם.

"חבל שלא למדתי בהוגוורטס." אמר סאלזר לבסוף, מביט בדמבלדור בהערצה והערכה. דמבלדור חייך אליו, "אם אביך היה מגדל אותך, לטוב או לרע, הוא לעולם לא היה מוותר על שליחתך להוגוורטס." אמר דמבלדור. "זה נכון, בזה תמיד היינו דומים. שנינו הערצנו את הוגוורטס, שנינו ראינו בטירה בית." הסכים הארי. דמבלדור חייך ועיניו התכולות נצצו.

"תודה פרופסור." אמר סאלזר. דמבלדור חייך ונד בראשו לאות כבוד. "לילה טוב," אמר הארי. "לילה טוב, הארי ג'יימס פוטר. לילה טוב, סאלזר טום בלק." השיב דמבלדור.

דמבלדור הביט בהם בעת שיצאו יחד מהמשרד.

הבן של ג'יימס פוטר עם הבן של טום רידל.

הפרק הקודם