חלום ומציאות. מה ההבדל?

סידרתי את כל הפרקים הקודמים, ככה שיהיה נוח לקרוא..
תהנו מהפרק החדש! חם לוהט מהתנור!
RoseBat

"זה פשוט לא ייאמן" אמר אלבוס בפעם השמינית בערך כשסיפרתי לו על האוצר הקטן של בינס ועל השרביט בחלון הראווה.

"ניסית עשרים שרביטים? וכולם עבדו?"

"עשרים ושניים" תיקנתי אותן.

"לא ייאמן" הוא מלמל.

החלטתי לא לספר לו על הסיבה שהצלחתי לעשות קסמים עם כל השרביטים. עדיף שבינתיים הוא לא יידע. אני מוזר מספיק גם בלי זה.

"אז איך אני הולך להתמיין?" שאלתי.

"אתה תחבוש את מצנפת המיון והיא תבחן את המוח שלך, ותחליט לבאיזה בית לשים אותך.
אז ישבצו אותך בחדר, אני מניח, ואתה תלמד עם תלמידי הבית שהם בני גילך. זו לא אמורה להיות בעיה כל עוד זה בקסמים, אבל שיקויים זה כבר עניין אחר לגמרי" הוא אמר ביידענות.

"למה? מה כבר עושים שם?"

"טוב, אתה צריך לקצוץ כל מיני דברים ולמדוד כמויות, ואז לשים אותם בסדר הנכון, ולבחוש אותם בסדר הנכון, ואולי אם אתה מעט יצירתי, אתה תצליח לייצר משהו טוב".

"ואם אני לא?"

"סביר להניח שתשרוף את הקדרה שלך. אבל היי! תהיה אופטימי, הא?"

"בטח".

אחרי שאכלתי כמעט את כל השולחן בארוחת הצהריים, אלבוס לקח אותי לסיור קצר בטירה, שכולל הדרכה על כל גרמי המדרגות, המעברים הסודיים, פיבס, הדלתות המוסוות, המדרגות הנעלמות והשוקעות, שוב פיבס, ולבסוף אלבוס הרצה לי גם על השרת, קוסם מוזר למראה, רזה ובעל עיני נץ ואף בולט, ששם המשפחה שלו הוא פינץ'-פילץ' (משהו על שני ההורים שלו).

"צריך להיזהר ממנו. יש לו חוש לאתר צרות ולכלוך. אבא שלי אמר לי שאבא שלו היה השרת הקודם, והוא עשה לו המון צרות".

"אני מבין" אמרתי כשעצרנו על גבעה המשקיפה אל היער.

"ומה זה?"

על גבול היער הייתה בקתה גדולה מעץ, ולידה גוש גדול לא ברור.

"זה האגריד" אמר לי אלבוס בחיוך, והחל ללכת לכיוונו.

להפתעתי, הגוש זז והתרומם לגובה של שלושה מטרים. הוא היה שעיר נורא וכפוף גב, פניו מזוקנות אך חביבות. 

"אלבוס! מה שלומך אתה? ומי זה?" הענק הזקן שאל.

"זה אורי" אמר אלבוס. "האגריד הוא שומר הקרקעות שלנו. הוא גם המורה לטיפול בחיות פלא" הוא הסביר.

"שאותן, כמו אבא שלך, לא טרחת לחקור" נזף בו האגריד.

"אמרתי לך, האגריד, כשפומטיקה תועיל לי הרבה יותר כשאגדל! ואני גם לא מסתדר עם חיות" הוא נשמע נבוך.

"אחח, אתה עוד תועיל לממשלה כשתגדל, אתה.. ואה- אורי, אתה מסתדר עם חיות?" שאל אותי האגריד בחיוך.
היה לו מבטא מוזר ולקויות דיבור, אבל הוא מצא חן בעיני מאוד.

"לא יודע. עד עכשיו ההתנסות היחידה שלי עם בעלי חיים הייתה עם אחותי הקטנה, רוני" אמרתי.

"טוב, אז כדאי לנסות" הוא אמר, ואז הוא שרק.

תשמעו, לבחור היו ריאות. השריקה הידהדה לאורך כל גבול היער.

בתגובה, כלב צייד ענקי זינק מבין קו העצים לעבר האגריד, שטפח על ראשו בחיבה.

"זהו זה פנג, הכלב שלי. אה, ונראה שהוא מחבב אותך!" שמח האגריד.

פנג החל לרחרח את החלק המוצנם שלי בהתלהבות.

"לא שם בבקשה", אמרתי לכלב בנימוס, אך נראה שזה לא משפיע עליו, והוא עבר לרחרח את אחורי. 

"אז מה התפקיד שלך?" שאלתי את האגריד.

"אולי עדיף שתיכנסו, ואני אסביר לך בפנים על כוס תה?"

"כוס תה זה רעיון מצוין" אמר אלבוס.

נו, הנה ההוכחה שהם בריטים.

בילינו בנעימים את שעות אחר הצהריים אצל האגריד, ואני נזהרתי שלא לאכול מהעוגיות (אלבוס הזהיר אותי לגביהן לפני שנכנסנו).

בלי ששמנו לב, הגיעה שעת ארוחת הערב.

"טוב, שעת המיון הגיעה" אמרתי לאלבוס.
נפרדנו מהאגריד וצעדנו לעבר הטירה.

 הוא אמר שהוא יבוא אחרינו, הוא רק צריך להאכיל כמה חיות משק. (אלבוס הזהיר אותי גם לא לשאול לגבי החיות של האגריד).

"מתרגש?" אלבוס שאל אותי.

"כן, ניראה לי".

ניסיתי לשמור על חזות גברית, אבל האמת שממש לא ידעתי איפה אני אקבור את עצמי אם אני לא אבחר לשום בית.

הגענו לטירה, ומקגונגל פגשה אותי בפתח.
"בוא, מר אנדרסון. פוטר, אתה תמשיך לאולם" היא ציוותה.

"אתה מוכן?" הוא שאל אותי בחשש.

"אני מוכן" אמרתי.

"אתה בטוח? לא תעלם לנו באמצע?" שאל אלבוס בגיחוך.
חייכתי אליו בקושי, מתאפק לבלוע את ההתרגשות שאחזה בי. סוף סוף אוכל להיות שייך לפה באמת.
מיון.
 

"ניפגש אחר כך" אמר לי אלבוס, "בהצלחה!"

הנהנתי והלכתי אחרי הפרופסור מקגונגל אל חדר צדדי שהוביל לאולם.

"אני מקווה מאוד שלא יהיו בעיות. זאת הפעם הראשונה שאנחנו מוציאים את המצנפת למיין מישהו באמצע השנה, ועוד מישהו בוגר".

"כן, זה לא ממש עוזר לביטחון העצמי שלי" אמרתי לה. היא משהו כמו חייכה.

"כשאני אקרא לך, תיכנס מכאן לאולם" היא אמרה.

ואז היא נכנסה לאולם הגדול, ואני נשארתי בתוך החדר הקטן.

איזה כיף.

שמעתי אותה במעומעם מסבירה לתלמידים מה קרה ומאיפה הגעתי. הופתעתי שבינס לא גילה לה כלום על היותי נגיד.

היא קראה בשמי, ואני נכנסתי לאולם. ניסיתי להתעלם ממאות העיניים שננעצו בי.

"אין שיר?" שמעתי את אחת התלמידות שואלת. כמה קולות צחקו בתגובה.

הפרופסור הושיבה אותי על שרפרף ונתנה בידי מצנפת מרופטת.

חבשתי אותה מול כל בית הספר והרגשתי מטומטם להפליא. וגם לא ממש אופנתי.

כן, אתה באמת לא כזו מציאה, לגלג באוזני קול שכאילו הגיע מהכובע עצמו.

אני באמת הכובע, הסביר הקול.

למה אני ממשיך להיות מופתע?

אז מה יש לנו כאן? היא שאלה.

שאפתנות, עוצמה, וסוד גדול מאוד.. ואתה רוצה להיות בגריפידור, מה? עם החברים החדשים שלך? סיפרו לך שסלית'רין הם הרעים?

פחות או יותר, חשבתי אליה. 

אבל יש בך גם טוב לב.. אני מתלבטת.. היא אמרה.

אני נראה לך כמו אחד שישב עם חבורה של היפים וישיר שירים סביב מדורה? כי הבנתי שזה מה מייצג את החבר'ה של הפאלפאף, אמרתי.

לא ממש, היא הודתה.

נו, בבקשה שימי אותי בגריפינדור. זה הסיכוי הטוב ביותר שלי להתקבל באמת למקום הזה, התחננתי.

טוב, אם כך אתה מבקש. אני אשבץ אותך ב-גריפינדור!
את המילה האחרונה היא צעקה אל האולם, ואני שמעתי קולות משמאלי מריעים.

הללויה. נבחרתי.

תלשתי את הכובע המגוחך מהראש, והלכתי בצעד גאה לשולחן שהריע לי. חייכתי אל אלבוס, ואז הבטתי אל שולחן המורים.
מול צלחת ריקה ריחף הפרופסור בינס, וקרץ לי.
הייתי מופתע כל כך שהוא מסוגל לעשות משהו כל כך עכשווי שפשוט בהיתי בו, ותוך שנייה הוא נעלם בקיר שמאחוריו, מצחקק. 

"אתה אחד מאיתנו עכשיו!" אמר אלבוס בשמחה וטפח לי על הגב.

"כן, לגמרי" אמרתי בחיוך, והערמתי על הצלחת שלי מלוא הכף עוף ותפוחי אדמה.

אין לו מושג כמה הוא טועה. 

....................................................................................................................................

יאללה תגובות! 3>

הפרק הקודם		הפרק הבא