אליזבת ריין לירווי

חברים, קחו נשימה. אליזבת הגיעה לשנתה השביעית... כמו שגילתה, וולדמורט לא היה האויב שלה. התגלה אויבו החדש. שמו הארי פוטר. כרגע, וולדמורט בתור צל. והוא לא מטריד כלל את אליזבת... אבל דברים אחרים כן. בכל פעם שהיא יוצאת מהוגוורטס, מתגלים אויביה החדשים. פיטר ואליזבת נלחמים בהם. פיטר, הגשים את הבטחתו. הוא שומר על ליז. והוא אפילו מרשה לעצמו לנשק אותה. הם חברים.
אז, קחו נשימה. חברים, אליזבת לירווי בת שבעה עשרה שנים עכשיו.

"פיטר, דמבלדור עסוק עכשיו. אני כבר לא מעניינת אותו." מלמלה ליז.
"את לא יכולה ללכת לשם. גם אם היה שם מישהו, אני בטוח שזה איזה מישהו שרוצה להרוג אותך-"
"פיטר, אנחנו מדריכים בביצ הספר הזה. אנחנו צריכים לשמור על הילדים-"
"זה בדיוק מה שאת אומרת שנייה לםני שמישהו מנסה להרוג אותך!"
"פיטר! לא אכפת לי שיהרגו אותי! ממילא אתה היחיד שיזכר אותי!"
"לא נכון. גם דמבלדור-"
"לא אכפת לי מדמבלדור! הוא היה אמור להגן עלי. כמו שאתה עשית. עכשיו הוא רק מתעשק בלהציל איזה ילד שההורים שלו נרצחו, כי וולדמורט ניסה להרוג אותו. בדיוק כמו שהיה איתי.... בדיוק כמו שהיה פעם. עוד מעט הוא ינטוש את הילד הזה, ויעבור לילד מסכן אחר-"
"ליז! את מדברת שטויות! פרופסור דמבלדור אהב אותך! הוא עדיין אוהב אותך. אבל הוא חושב שאת כבר לא צריכה את עזרתו."
"הוא צודק. ולכן אני יוכולה ללכת ליער לבד. כי דמבלדור חושב שאני מספיק חזקה בשביל לשמור על עצמי-"
"את יודעת שזה לא מש שהתכוונתי!"
"אז פשוט אל תבוא איתי. אני באמת מספיק חזקה כדי לשמור על עצמי. אם תראה שאני לא חוזרת אחרי עשר דקות... תבין שזה מישהו שרצה להרוג אותי. אבל אם אחזור, תבין שסתם דאגת." אמרה. היא קמה מהדשא, והלכה לכיוון היער. הנצנוץ שראתה... זה היה משהו. היא החזיקה חזק את שרביטה. ונכנסה ליער האסור. היא צעדה בשקט לכיוון הנצנוץ הקטן. ואז ראתה אותו בבירור. שני אנשים, אחד מהם היה צעיר יותר מהשני. למבוגר יותר, היה יהלום ביד. ליז הסתתרה מאחורי עץ קרוב. והקשיבה. "תביא לי את הנערה. ותקבל עשרים כאלה." הוא הושיט לו את היהלום. הצעיר הנהן. "אתה נודר?" שאל הצעיר. "כן. תעשה את הקסם אם אתה רוצה." צחק. "לא. אני מאמין לך. אבל, אם לא תקיים את ההבטחה, אני לא אפחד להשתמש בקללה."
"בסדר." אמר המבוגר. הצעיר הנהן, והלך לכיוון ליז. ליז נשמה נשימה עמוקה, וכיוותה שלא יראה אותה. אבל כמובן שהוא ראה. כרגע, שרביטו היה מונח מתחת לסנטרה. ליז דחפה את הבחור, והחלה לרוץ לתוך היער. שני הבחורים רדפו אחריה. הם הטילו לכיוונה קללות, והיא ברחה. "זאת היא! תפוס אותה! שמעה את המבוגר צועק. נו פיטר... עברו עשר דקות קדימה. בוא... חשבה לעצמה. "קרושיו!" צעק הצעיר. וליז התקפלה מכאבים על האדמה הרכה. היא צרחה, וכיוותה שפיטר שמע. "קרושיו!" צעק שוב הצעיר. ושוב ליז התקפלה מכאבים. הבחור הבוגר שלף מכיסו סכין חדה. הצעיר החזיר את ידיה. "פיטר.." מלמלה. שני הבחורים צחקו. הבחור הבוגר הניף את הסכין, ותקע אותו ליד ליבה של ליז. בדיוק אז הגיע פיטר. "ליז!" צעק. "ליז." שני האנשים ראו אותו. הוא הטיל לכיוונם קללת אבדה קדברה. שני האנשים הונחו מתפ על האדמה לצד ליז. פיטר רץ לכיוונה, והתיישב ליד גופה. הוא הוציא את הסכין... ודם ניתז על גופה של ליז. "לא לא לא..." מלמל. הוא הרים את ליז בידיו. היא עוד נשמה. "ליז..." מלמל. הוא התחיל לרוץ.הם יצאו מהיער. פיטר התנשף. "האגריד!" צעק. "האגריד!" חזר. הוא צעד לכיוון הביקתה, והאגריד פתח לו את הדלת. הוא ממש נבהל למראה ליז המדממת למותה. פיטר נכנס לביקתה, והניח את ליז על הרצפה. האגריד לקח מגבת לחה, וניקה את דמה. פיטר הוריד את גלימת בית הספר, עד שליז שוב נשארה רק עם גופיה... הגריד ניקה את הפצע, ודמעותיו של פיטר זלגו על גופה של ליז.

תקשיבו, אני ממש צריכה לנסוע, אני המשיך כשאחזור... מצטערת שאני משאירה אתכם במתח, גם אני במתח, אבל אני ממש צריכה ללכת!

הפרק הקודם		הפרק הבא