Rabbit Heart

אחרי הפסקה ארוכה שכפתה עלינו התקלה בפורטל, הינה הפרק הבא (:

פרק 10

חיוך ללא חתול

"'ובכן! לעיתים קרובות ראיתי חתול ללא חיוך,' חשבה אליס; 'אבל חיוך ללא חתול! זה הדבר המסקרן ביותר שראיתי כל חיי!'." 

(לואיס קרול, "אליס בארץ הפלאות").

-

"נעשה את זה הלילה."

אלה היו המילים הראשונות שנוויל אמר לה מזה ימים. היא הרימה את מבטה מהספר שהעמידה פנים שהיא קוראת בעודה שקועה במחשבות. רק בדמיונה היא יכולה הייתה להעמיד פנים שהיא מבצעת פעולה נועזת, וכך מצננת את הצורך לפעול, שבער כמו אש בעורקיה מהרגע בו התעוררה במרפאה באותו הבוקר. נוויל רכן מעבר למשענת הכורסא עליה ישבה, מביט בכל דבר מלבד ענייה.

"נעשה מה?"

"נפרוץ למשרד של לסטריינג'. נגנוב את השרביטים. את היית שם, את בטח יודעת איפה הוא מחביא אותם."

היא לא ידעה האם היא חשה הקלה או כעס בשל חוסר הרגישות הבלתי אופייני שנוויל הפגין בעודו בוהה בכתף שלה בריכוז.

"כן," היא פלטה בין הקלה לפגיעות. "למה דווקא הלילה?"

"למה לא?" אמר נוויל במשיכת כתפיים, וג'יני הבינה שדין לא סיפר לו על האיום החדש המתקרב.

"בסדר," היא אמרה, רוצה לעשות משהו יותר משחשבה שזה יצליח. היא סגרה את הספר והביטה בו. "מה התוכנית?"

"שמעתי את לסטריינג' מדבר עם קראו על ישיבת צוות הערב. נתגנב למשרד שלו כשלא יהיה שם."

לג'יני הייתה הרגשה שהיא יודעת מה יהיה נושא ישיבת הצוות הזו. היא תהתה האם היא צריכה לספר על כך לנוויל, אבל הוא רק אמר בטון ממצא, "אז הלילה." והלך.

נראה שהיה לנוויל חשוב שדין ושיימוס לא יידעו על מה שהם עומדים לעשות, כי הוא חיכה לג'יני בחדר המועדון במדי בית הספר, מעמיד פנים שהוא עובד על שיעורי בית של הרגע האחרון בעוד החדר מתרוקן.

"אתה בטוח בקשר לזה?" היא שאלה אותו בעוד הוא עושה את דרכו אל החור שמאחורי התמונה, לא בודק אם היא באה בעקבותיו.

"מעולם לא הייתי בטוח יותר," הוא סינן, והאור החמים שנשפך מתוך חדר המועדון נקטע על ידי הדיוקן, מותיר את השניים בחשכה הקרה.

"השעה היא אחרי כיבוי האורות, חמודים," אמרה להם הגברת השמנה.

"אנחנו יודעים," הפטיר נוויל. החשכה הטילה צל כבד על עניו, ופיו היה מתוח לקו דק. "תודה על הדאגה," הוא הוסיף במן עצבנות נבוכה והחל לצעוד.

ג'יני פתחה את פיה לדרוש לפשר ההתנהגות הבלתי- אופיינית הזו, אך ברגע האחרון החליטה שאין לה כוח לריב באותו הרגע- יש להם משימה חשובה יותר.

הם כמעט נתקלו באוכלי מוות בקומה השלישית, אבל השניים צחקו בקולות רמים כל כך שהם שמעו אותם בעוד מועד ויכלו לעשות עיקוף. פעם אחת היה עליהם להיכנס לכיתה ריקה על מנת להתחמק מפטרול אחר, אך מלבד זאת, הגיעו אל משרדו של לסטריינג' בקלות.

נוויל הציץ בשעונו ואז הצמיד את אוזנו לדלת. "הוא אמור כבר להיות בישיבה, ואני לא שומע אותו בפנים... מה קרה?"

ג'יני הבינה שהיא כוססת את ציפורניה. היא בעצמה לא הייתה בטוחה למה היא עושה זאת, או למה היא מרגישה מתוחה כל כך.

"בינס," היא שיקרה. "הוא היה כאן בפעם האחרונה שהייתי פה..."

"בינס?" מצחו של נוויל התקמט. "אה, בינס..." הוא איבד עניין בנושא במהרה והוציא מכיסו אולר מכושף. בעוד הוא שוקד על פריצת המנעול, ג'יני הבחינה במילים 'שייך לפרנק לוגבוטם', חרוטות על גוף המכשיר באותיות כסופות מסולסלות.

משהו בג'יני רצה שבינס יהיה שם עם המלמולים חסרי הפשר שלו. הדממה המוחלטת בה היה שרוי המסדרון האפל עוררה בה פחד בלתי נשלט. הדלת הכבדה עוררה בה זיכרונות חזקים כל כך של ליל ה"עונש" שלה, שלרגע קצר התקשתה להזכיר לעצמה שהאירוע הזה התרחש בעבר.

המנעול נפתח בנקישה. נוויל פתח את הדלת והציץ לתוך החלל החשוך. ג'יני יכולה הייתה לדמיין בבהירות מצמררת את פניו של לסטריינג' מחייכות אליה בנבזיות מעל לראשו.

"השטח פנוי," הודיע נוויל בלחישה, וג'יני לא חשבה פעמיים לפני שצעדה פנימה, אל תוך החשכה, ידיה סגורה בחוזקה על המתנה של הארי.

כשהייתה קטנה, ג'יני נהגה לפחד מהחושך. האפלה הייתה מזדחלת תחת שמכותיה בלילות, חונקת אותה, מעוורת אותה עד אימה. משהו בה תמיד ידע שאף אחד לא יוכל לקחת את הפחד הזה; לא אימה ואביה שהגיעו לנחם אותה, לא ביל אפשר לה לישון איתו במיטתו, לא צ'ארלי שסיפר לה סיפורים, לא התיאומים ששעשעו אותה באורות צבעוניים. לכן הדרך היחידה להתגבר עליו היה להתמודד איתו- לחבק את החשכה.

היא התגברה על הפחד הזה. ומאז לעולם לא הייתה מתייסרת או בוכה, אלא מקבלת את הפחד. היא פחדה להתמסר מבחינה גופנית ורגשית, אז היא עברה מבן זוג לבן זוג בקלילות של דפדוף בספר. היא פחדה לזכור את מה שקרה בחדר הסודות, אז לעולם לא הפסיקה לחשוב על מה שקרה שם. היא פחדה מהמלחמה, אז עשתה כל מה שהיא יכולה הייתה כדי לקחת בה חלק. היא פחדה להיות תלויה במישהו אחר, אז קשרה את עצמה חזק כל כך אל הארי, שכאשר הספינה טבעה, היא ירדה למצולות ביחד איתה.

היו אנשים שקראו לזה אומץ.

עכשיו היא חשה ניצחון קטן בעודה עומדת במשרדו של לסטריינג' כשהוא לא שם, כאילו כבשה אותו. המקום בו הוא פגע ברבים כל כך הפך למקום ממנו היא תשיב מלחמה.

לאחר שענייה התרגלו לחשכה היא יכולה הייתה לראות את החפצים מוארים באור הירח הקריר. היא נגשה אל החלון, אל המקום בו עמדה לפני שלושה ימים, והסתכלה בעין הזוהרת, היציבה, שבשמיים. צמרמורת בלתי נשלטת טיפסה במעלה גווה, והיא בכלל לא חשה אמיצה.

היא נבהלה כשנוויל חבט בתיבה שלרגליה, כנראה לא מבחין, או לא מתעניין, בהתנהגותה המשונה. "זה פה?"

"נדמה לי," היא הצרידה, והפצירה בעצמה להפסיק לחשוב על מה שקרה בעבר, ולהתרכז. "אתה יכול לפרוץ את זה?"

"לא נראה לי," אמר נוויל, בוחן את חצי תריסר המנעולים השונים שעל התיבה. "אני חושב שלסבתא הייתה פעם תיבה כזו. היא נפתחת רק אם פותחים את כל המנעולים באותו הזמן."

ג'יני כיוונה את שרביטה. זה היה מוזר להשתמש בשרביט, אחרי זמן שנראה כמו נצח.

"לא, חכי-" פתח נוויל, אך מילות הלחש כבר היו על שפתיה של ג'יני.

"אלוהמורה."

המנעולים שעל התיבה החלו לשקשק באלימות, כאחוזי דיבוק, יוצרים צלצול מחריש אוזניים שמילא את כל החדר ואת המסדרון שבחוץ.

ג'יני חשה כשם שספגה יריקה מעליבה בפרצוף. נוויל הזדקף ואחז בשורש כף ידה, מושך אותה מחוץ למשרד ללא קושי. קול רקיעות רגליים ממהרות המתקרבות אליהם כבר הדהד במסדרון משמאלם, ונוויל משך אותה איתו כשהחל לרוץ ימינה, אל תוך האפלה.

הנזיפות שהטיחה בעצמה על טיפשותה המשוועת האטו אותה, וכשהבינה זאת דחקה בעצמה לוודא שיגיעו שניהם למקום מבטחים לפני שתאשים ותקלל את עצמה. ברגע שהתרכזה כולה בסכנה בה היא נמצאת, התחילה לרוץ מהר יותר, ועכשיו היא הייתה זו שגררה את נוויל אחריה.

"-האזעקה נשמעה אצל לסטריינג'-" קול נשמע בקומה שמתחת ושניהם נעצרו בפתאומיות על סף גרם המדרגות היורד, מסתובבים ורצים ללא מחשבה למסדרון אחר.

ג'יני הרגישה שהם רצים לנצח. הם אפילו לא ידעו האם הם רצים לכיוון חדר המועדון- העיקר לא להיתפס על ידי אוכלי המוות, שצצו מתוך חדרים ובמסדרונות אקראיים בחיפוש אחר האדם שהפעיל את האזעקה.

"לשם!" קרניים בהירות בקעו מתוך מספר שרביטים, נעות על פני הקירות האפלים מאחוריהם ומלפניהם בחיפוש אחריהם. הם נעצרו באחת כאשר הבינו שמסדרון המילוט שלהם נחסם גם הוא על ידי צלליות המתקרבות לכיוונם במהירות.

ג'יני הסתכלה סביב בפראות. חלון בודד השקיף אל תוך הלילה הקר. אבל באיזו קומה הם היו? בוודאי גבוהה מידי- הם לא יוכלו לחמוק דרכו...

דיוקנות, חליפות שריון- אולי יתחבאו מאחוריהם? זה לעולם לא יצליח... שטיח קיר אחד- הם מתקרבים- ופסל אחד של מכשפה בעלת עין אחת, הצופה בזוג הניצולים בלגלוג עתיק.

ג'יני הרגישה כאילו התעוררה לנתז של מים קרח על פניה. איך לא חשבה על כך קודם?

שרביטה עוד היה בידה כשלחשה, "דיסנדיום!", ליבה הולם בגרונה. הפסל נע. היא משכה את נוויל דרך הפתח הקטן אחריה והטילה עליו את כל משקלה על מנת שייסגר. קרן אור עיוורה אותה לרגע זעיר לפני שהשניים היו בטוחים באפלה הטחובה של המעבר.

"מצאתם משהו?" דרש אוכל מוות בצד השני, קולו נשמע בברור מעבר לסלעים ולטיט מעל לקולות ההתנשפות של ג'יני ונוויל.

"שום דבר. המסדרונות ריקים," ענה מישהו.

"תמשיכו לחפש. הצבנו שומרים בכניסה לכל חדרי המועדון. הם לא יוכלו להתרחק."

רק לאחר שהייתה בטוחה שהם עזבו, ג'יני העזה להדליק אור בקצה שרביטה. נוויל, האור הבהיר מטיל צל כבד על עניו, הביט סביבו בפליאה מעורבת בחשש. בחשכה, הוא כנראה לא היה מודע עד כמה המעבר היה קטן; למרות שכל אחד מהם נצמד לקיר אחר, מרווח של סנטימטרים ספורים נותר בינו לבין ג'יני.

"מה זה המקום הזה?" הוא שאל לבסוף, עדיין מתנשם קלות. סומק המאמץ בפניו החל לדעוך ולשוב לצבע החיוור הרגיל.

"מעבר סודי להוגסמיד," אמרה ג'יני, בוחנת את קורי העכביש שעל התקרה הגבוהה בהיסח דעת.

איך היא יכולה הייתה לשכוח את המעבר הזה? הוא היה אמור להיות הפתרון הראשון שעלה בראשה ברגע שהבינה שהוגוורטס נכבשה.

אחרי כל הפעמים בהם התגנבה עם הארי דרך המעבר הזה בשנה שעברה, היה עליה לזכור אותו מייד. במיוחד אחרי הפעם האחרונה בה הם התגנבו להוגסמיד, אחרי מבחן הבגרות שלה באסטרונומיה. זה היה אחד הערבים הנפלאים ביותר בחייה של ג'יני- זה היה לפני שעלה בדעתה שהארי עשוי לברוח לה, לפני שאוכלי המוות הגיעו להוגוורטס, כשהיא חשה אהובה ובטוחה...

בפעם השלישית באותו הלילה, ג'יני חשה הבנה מטלטלת מעורבת בחרדה מציפה אותה. מבחן הבגרות שלה התקיים בשמיני למאי, 1997. אותו הערב בו השתמשה במעבר זה ממש על מנת להגיע להוגסמיד.

היא תחבה יד לכיסה, למרות שידעה שהשאירה את הפתק המסתורי במגורים.   

ה-8 למאי, 1997.

כך היה כתוב בפתק שחיכה לה כשהתעוררה. האם זה רק צירוף מקרים משונה שנזכרה במעבר הזה באותו הלילה, או שמישהו ניסה לכוון אותה להיזכר בו? אבל מי יכול היה לדעת מה עשתה באותו הערב? ייתכן שסיפרה ללונה על כך, אך היא לא הייתה משוכנעת שהזכירה את קיומו של המעבר הסודי. היא האמינה שהארי היה מספר לרון ולהרמיוני, יכול להיות שגם לנוויל, אבל רון והרמיוני נמצאו הרחק משם, ונוויל היה מבולבל מקיומו של המעבר כמעט כפי שהיא הייתה מבולבלת מהפתק.

אם כך, חייב להיות לתאריך הזה משמעות אחרת. היא לא עשתה עוד שום דבר משמעותי באותו היום- לא שהיא יכולה הייתה לזכור...

"שמעת מה הם אמרו," אמר נוויל, מביט אל תוך החשכה שבהמשך המנהרה. "הם שומרים על חדרי המועדון, לא נוכל לחזור בלי להיתפס. לאן בהוגסמיד המנהרה הזו מובילה?"

"לדובשניירה. נוכל להסתתר שם עד הבוקר," אמרה ג'יני, שעלה בה רעיון. "אתה חושב שיהיה אפשר... לברוח מכאן?"

נוויל נראה מוטרד. "את מתכוונת לברוח מהוגוורטס?"

"לא אני," אמרה ג'יני מייד. "ילדים אחרים. ילדים של מוגלגים. משרד הקסמים שולח נציגים מחר- אני לא יודעת מה זה אומר לגביהם, אבל-"

"מה זאת אומרת, נציגים?" שאל נוויל, מוטרד עוד יותר. "ואיך את יודעת את זה?" ולמה לא סיפרת לי קודם?

ג'יני שמעה את המילים שלא אמר והצטערה שהעלתה את הנושא. "שמעתי במקרה את לסטריינג' מדבר על זה... סיפרתי למקגונגל, והיא אמרה שהיא תעשה מה שתוכל על מנת להגן על ילדי המוגלגים, למרות שהיא לא מאמינה שיש הרבה מה לעשות..." היא הקפידה להשמיט את העובדה שסיפרה על כך גם לדין.

נוויל הנהן בקודרות, לא מביט בה. ג'יני ניסתה להבין האם הוא נפגע מכך שלא סיפרה לו קודם, או שהוא פשוט מוטרד מהמצב, אבל היא העדיפה שלא לגעת בנושא יותר ולהעמיד פנים שלא העלתה אותו בכלל.

"כדאי שנתחיל ללכת," היא אמרה, והוא הנהן שוב. היא הובילה והוא אחריה, הולכים בשתיקה ממושכת וכבדה.

חשה את עניו של נוויל בגבה, ג'יני ידעה שמשהו בו כועס עליה, בעוד משהו אחר סולח לה. היא החליטה שהייתה מעדיפה שיתרגז ויצעק כמו דין, ורק שלא יעניק לה את השתיקה הפגועה הזו.

הפרק הקודם		הפרק הבא