All We Are

פרק 8:

 פניתי לעברה במהירות כמעט ובריצה "מיס! מיס!" קראתי לה עד אשר עצרה והסתובבה לעברי. "אני נוטה להאמין ששכחת משהו" אמרתי לה, כאשר הושטתי לה את הפתק.

 היא הביטה בפתק אך לא לקחה אותו "השארתי הרבה דברים מאחורי" היא אמרה כאשר במיידית הבינה שהפתק הוא לא האישו.

"היית רוצה אותם בחזרה?" שאלתי אותה כאשר הבטתי בעיניה, הן היו שבורות בין אם הודתה בזה או לא, עצמות לחיי בלטו ותחת עיניה הופיעו שקעים כהים- לאדם רגיל נראה שהיא סבלה מעייפות אך אני ידעתי שהיא נכנסה לפאניקה, היא החלה לראשונה להבין שהיא לא יכולה יותר להסתתר.

"יש רצוי ויש מצוי" היא ענתה בקצרה ואז מלמלה " את רובם השארתי מאחורי כי הוכרחתי".

"ולמה לא להיאבק על הרצוי?" שאלתי אותה כאשר הבאתי את ידי לפניה, ההתרגשות שהמגע הקט על לחיה עורר את רחמיי ואת רצוני להזכיר לה מה זה אהבה, אהבה שהיא זמן רב לא חוותה.

היא רכנה למגע החם, ככל הנראה לא חוותה חיבה זמן רב מאוד "אנשים יפגעו- כולל אתה ודלאניי" היא מלמלה בשקט.

"על ידי מי?" שאלתי אותה, רואה את הדמעות עולות בעיניה.

"מסדר עוף החול" היא אמרה בעצב, מנסה להכחיש את הדמעות "הוא חזר לפעולה".

"מה?" שאלתי אותה אך החלה לפסוע במהירות לאורך הרחוב, קוטעת את מגע ידי בעורה-יכולתי לראות שזה היה בכאב רב. פניתי אחריה במהירות ואחזתי בזרועה מנסה לעצור אותה.

"הם יודעים שאתה אחרי, הם רוצים שתתרחק ממני, הם הרסו את השרשרת את אבא, הם מחזיקים בבלטריקס" היא החלה לומר במהירות "אם לא תתרחק, אתה תהיה הבא ברשימה".

"איגל" אמרתי לה מוחה את הדמעות "אני רוצה לעזור לך, את יכולה לחיות חיים טובים יותר. אנחנו יכולים להיות יחד!" זעקתי לעברה, אוחז בכתפיה בכוח.

 והיא פתאום חייכה לעברי בעצב ואמרה "שנים לא קראו לי ככה, תמיד בתו של וולדמורט, היורשת האחרונה של סלאזר סלית'רין, לחשננית, נסיכה, מעולם לא פשוט איגל".

"זה יכול להיות פשוט איגל" אמרתי לה.

"זה לעולם לא יכול להיות פשוט איגל, אלו מי שאני הארי, ואני לא יכולה להיות יותר מכך או פחות מכך, אני אוכל להתכחש לכך ולהיות קת'רין סמית', אבל לעולם לא פשוט איגל- אני הרבה מעבר לכך וזה לא בהכרח במובן חיובי." היא אמרה בעצב, הדמעות נוזלות על לחיה הבהירות ועיניה הכחולות שבורות.

"אני יודע, אבל זה לא משנה לי" אמרתי לה. "אני יכול לתת לך חיים טובים יותר".

"אני נועדתי לסבול" איגל אמרה בשקט.

"לא-" קראתי אך היא קטעה אותי ואמרה "שמור על דלאניי, היא חמודה וקטנטנה כל כך, היא דומה לך, אותו שיער חום סמיך ואותו חיוך, אותו טוב לב... שמור עליה ועל החיים שלך. תהנה מהם ובכל הכאב שבזה אני אומרת שכח ממני- אתה ראוי להרבה יותר ממני.

"בכל זאת דע- כי אני לא חושבת שאי פעם אוכל עוד להגיד לך- שאני מודה לך. שהראית לי מה זאת אהבה... אני תמיד אחוב לך תודה על כך" היא לחשה לי.

המחשבה של לעולם לא לראות יותר את איגל ולתת לה להיעלם בערה בי, לקחתי את ידה ומשכתי אותה קרוב אלי "אני אוהב אותך" אמרתי לה וכפתי את שפתי על שלה, נישקתי אותה התשוקה בוערת בי, כאשר מגע בין הגוף שלי לשלה מעורר בנו עקצוצים נעימים . היא לא סירבה ושיתפה פעולה.

לפתע רטיבות של דמעות נגעה בלחיי התרחקתי מפניה ואמרתי לה "אני לא עוזב אותך לזה לבד את ראויה להרבה יותר מזה".

"הארי" היא לחשה בעוד חיבקתי אותה חזק, רק אז חשתי איך איגל רזתה- היא הייתה שק עצמות.

"איגל" לחשתי לה "איגל שלי", היא רק בכתה "אנחנו בזה יחד- אני לא עוזב אותך, לא מוותר עליך".

"זה כבר לא החיים שלי ושלך הארי, יש כאן את דלאניי" היא אמרה כאשר חיבקה אותי. "והיא קטנה ותמימה כל כך!".

"אני יודע..." אמרתי לה ואז שאלתי "איפה את גרה?".

"בעיירה לא רחוקה מלונדון- הרבה מוגלגים, מקום טוב להסתתר בו" היא אמרה לי בעוד היא נותנת לידיה להיכרך סביבי.

"לבד?" שאלתי.

היא הנהנה לעברי, לא מוסיפה מילה. "את צריכה עזרה במשהו? כסף?".

"לא" היא אמרה "אני צריכה שרק תשמור על עצמך, ועל דלאניי, ועל הרמיוני ועל רון ועל דניאל וג'יני- שמחתי לשמוע שהם התחתנו בסופו של דבר".

"אי פעם אוכל לדבר איתך שוב?" שאלתי.

"מצטערת הארי, אבל לא... חשוב לי היה שתתרחק... כבר אמרתי לך- נועדתי לסבול" היא אמרה ונישקה את לחיי. "אני אוהבת אותך" היא לחשה רגע לפני שהתרחקה.

"איגל, בבקשה... אל-אל תעלמי" כמעט והתחננתי על ברכיי.

"היא הביטה בי ואמרה "יש רצוי ויש מצוי, להתראות הארי, אתה יודע שהנכון הוא לא להיות איתי. אז בבקשה אל תפגע בעצמך או בדלאניי" היא אמרה נושקת לשפתיי בפעם האחרונה כאשר התרחקה ממני. "שמור על עצמך ועל דלאניי".

"איגל" לחשתי.

" מצטערת, אתה מתבלבל ככל הנראה עם מישהי אחרת, אני קת'רין- קת'רין סמית'" איגל חזרה על אותן המילים מאז שנתקלתי בה, עיניה אוחזות דמעות נוספות לאלו שכבר נזלו על לחייה "זו היא המציאות" היא הוסיפה בעדינות והחלה לפסוע לדרכה בכאב נראה לעין, מפנה את גבה אליי ופנתה ללכת לאורך הרחוב.

בהיתי בה פוסעת עד אשר נעלמה, ובמהירות התעתקתי לעבר ביתם של דניאל וג'יני.

הפרק הקודם		הפרק הבא